מה אתה מחפש? מחפש ומחפש מרגיש איך הגוף נמתח כמו מסטיק חי,נמתח לקצוות של הגוף.

 אין תשובה ואתה מתוך ניסיון רב שנים נועדת להיות קצוות ,בתוך הראש המבולגן שלך נותרו קצוות לא משוחררים.

ברגעי שקיעה של יום שישי אני מקשיב לאביתר בנאי  מנגן  בפסנתר מלנכולי ניצב בתוך שורות מוסיקאליות ארוכות  שמאירות רגעים עצומים של ריק.מזכיר לי את רוברט וואיט שתמיד גורם לי למות עוד קצת.

,אתמול בערב הבת שלי שאלה בשפה שלה שתמיד עושה לי  רעש בגוף. "תסביר לי פעם אבא  איך זה שאתה אוהב רק מוסיקה עצובה ,מוסיקה עם ארבע אקורדים וקול אבוד" .

כנראה שהיא צודקת.ערבוביה של קול ופסנתר שהופך תוהה וכבד יותר ,מוסיקה שיש בה צלילים שנוגעים ברקמות הלב האבודות , אקורד שנותר בו כמיהה ומרחק .מה קורה איתי בדיאלוג עם הצלילים האלה, מדוע אני לא יכול להביט קדימה להתבונן לתוך הכמיהה האמתית שלי .

יש כנראה סימנים של ערעור והדהוד עצמי , אולי אני לא מבין ומנסה להתעלם ,סביר שאני פשוט כבה.

 יש בילדים את היכולת לרכז את כול המילים הלא בהירות שאתה מתמקח איתן לאחת גדולה,פשוט להניח אותם לפנייך ,לך נשאר להתמודד עם החיוורון שמעלה התהייה הזו . "אם אבא שומע מוסיקה עצובה כנראה שאבא שלי איש עצוב".

במערכת המוסיקאלית הפרטית שלי אני מקשיב לברוס ספרינגסטין, אני מת על הבוס ,הקול שלו גורם לי כמעט לעוף כאילו שמתוכי מגיחים כנפיים רחבות יריעה ,שעפות ועפות, דוהות רחוק.

יש בזרימת הדם שחוצה את גופי רצון עז לעשות מדיטציה או לפחות להיכנס לתוך התאים שאני נועל היטב בתוכי .

אולי המדבר הרגיש שהייתי בו  בשנה האחרונה שעבר מגביר את הווליום בי ,סביר יותר שכנראה עמוד האש הפרטי שלי אומר את דברו.

מסתבר שאני זקוק לחשמל סטטי שיניע אותי כלפי מטה ומעלה.

אני מהרהר על הפרטים שאני אוסף לתוך עצמי ,פרטים שמניעים את גבולות החיים, פסיפסים שנאגרים לתוך התודעה שלי.

 מתבונן בתוך עצמי תוך כדי הכתיבה מעין התמקדות פרטנית ,אני כנראה חסר את העוצמה שמניעה את המטוטלת קדימה ואחורה ,תנועה קוראים למושג הזה. לעיתים נדמה שגם המילים בספרים שאני קורא ברציפות מסתיימות מתוך כורך,או חדות פתאומית.

נשמתי הכהה נמצאת בתהליך שיתוף כרגע, אולי זאת הסיבה שאני מקשיב לצלילים של ניק קייב.הבת שלי צדקה אני באמת מקשיב לצלילים עצובים(ממסגר את החור בלב).

תרגיל עצמי מתוך ספר התקנות פסיכולוגי להחריד."עצמו את העיניים ,תנו לקול הכבד לגנוז את הלב, לקטום את הקצה המחודד של השריר הבלתי רצוני, לאפשר לקול ולגיטרה לנכש את עשבי החושך הגדלים סביב".כמה תהליך יכול להיות פאקינג קשה.

חייב להפסיק לקלל ,אני רושם זאת לעצמי .

למערכת המוסיקאלית של גופי מסתנן דודו טסה ששר על מעליות ,הצליל מוהל את עצמו בתוך עצמי.חלל המזוודה המלאה בחלקים פנימיים שלי נותר ריק מצבעונית ומתוך ישימון המדבר עולה  לבקר צליל המעליות של דודו טסה שמשאיר אותי משתהה לנוכח עצמי.

 "כלום לא נוגע"

שמתי לב שהצליל הכי יפה מתנוסס כשאני משאיר את הגיטרה הדמיונית מסגננת את עצמה עבורי .מקבץ לתוכי אקורדים מז'ורים ומנורים אחד אחרי השני, מקבץ ,אוסף ,נאסף.

"מעליות יורדות, כלום לא נוגע רק המבט שלך"

יש בדידות איכותית.

"אני אוהב את הלילה איתך" הוא אומר

ואני כותב ללא מעצורים ,כתיבה חופשית מסתייגת ,יש לי חוטים סבוכים בתוך הסרעפת.

אני משתדל להתיר אותם ולבסוף נשאר עם חיוך פנימי לא סביר כלל.

http://www.youtube.com/watch?v=DgbSHt0wD9Y&feature=context&context=G2df8474RVAAAAAAAABA

בקריאת סיפור מקובץ הסיפורים של הסופרת הקנדית אליס מונרו,גופי מגיב לפני ראשי להתרחשות האירועים הכתובים בכתיבה אגבית ומרוחקת,כתיבה מצומצמת זאת גורמת לתנועות גופי להימתח ואני חש איך מקבץ הרגשות בתוכי נעור.הציפייה הופכת עזה והתחושות הפנימיות הבסיסיות,חמלה זעם,תשוקה וכאב עוברות לתהליך של עבודה פנימית צפופה,ואולי בעצם המילים הנקראות גורמות לקורא להרגיש סוג של ייאוש איטי שמתנחל לך בגוף כמו דיו כחול ואוטם את כול החלקיקים .

אני מוריד את דופק הנשימה לנשימות איטיות וקצרות ואוסף את המשפטיים האגביים, מתרכז. איך זה שמספר עמודים בספר יכולים להפוך חלקים מעולמך.מה זה אומר עלי? מה זה אומר על הסופרת .מעניין.

השמש יפה בשמים, אחרי  מספר ימי גשם נעים שיש שמש שמיבשת לי את הגוף, מזככת אותו.אני רוצה שהגוף שלי יבהק משמש זורחת כמו חרדון.מוסיקה, שמש ומילים אלה הם הדת הכי גדולה של האדם.

מילים צריכות לבוא בצמצום,מדויקות וחדות. שיעור לחיים.אני הוגה על צמצום,חדות ודיוק, מנסח את רגעי האמת ,צמצום דרור.

המוסיקה האחרונה שאני שומע יש בה הסדרים חדשים,  אני תמיד מחפש שובלי אור בין צליל לקול.

תנועה צפופה מחברת בין המילים לבין התנועות, אני מחפש תר.

מיינסטרים הורג אותי.סוג של דפיקות.

 http://www.youtube.com/watch?v=7HHgedNNQco

נולד בי רצון עז לשבת בסן פרנסיסקו על המים, דיוק כמו המילים של השיר.הרצון לפרוש כנף מתעצם מזמן ריק לזמן חיים,מתעבה בתוך כתלי הנשמה שלי,אני עף והכיוון מערב.עגורי זהב מלווים את מסלול המעוף סוללים עבורי שובלי חיים ואני סופר את הנופים שנמהלים בדמיוני עם כול לגימה מכוס היין, מניף את כנפי הנשר ונוסק.מחשב את הזמנים הלוך ושוב,תנועה שזורה בתנועה ולכול אחד מהזמנים שנוטשים אותי אני מעניק תשורה,מעין משחק חיים.סן פרנסיסקו מדממת מתוכי החוצה

 אולי זה הזמן להתבונן לתוכי ללא חשש,איני מוצא אמות זמן מותאמות,כנראה בשל זאת אני עדיין מכיל את הנפש החבוטה שלי,משפר תנועות,עושה קפיצות מדרגה קבועות ,מקפץ כטיל בליסטי מעל הזמנים שעוברים בעיניי רוחי, סן פרנסיסקו מתרחשת בדמיוני

 אימי טענה שאני מביט יותר מידי,מבטי מחוצף.מצד שני אימי לא מפסיקה לומר עלי מילים,לא תמיד הן היו מדויקות דבר שהעלה בי מחשיד שהיא מאד אוהבת אותי.בעצם מי לא אוהב אותי אני וופל פסק זמן מלא בשוקולדים וסוכריות מתפוצצים ולבסוף נותרתי דפוק.אני מקשיב בהתמדה ליכולת שלי לעוף,לא נראה שאוכל לוותר על התנועה האופקית.אני ניצב ומבונן בתוך האיסוף שלי, מביט וחושב האם? מקשיב למוסיקה שלי וכול יום אני אוסף צליל חדש ,הסקרנות מתעוררת בי למראה צלילים מאגדים .גילתי את האור לאחר החיפוש המתמיד שדופק את חיי אני חוזר לצליל של שמלווה אותי עצוב כמו ג'וני חושב כמו יאנג.ומשתומם כדילן ,אבני יסוד בהחלט.

היצירה היא חלק בלתי נפרד מהמבנה היצרי שבו אתה קיים, אתה יוצר וצר על פני הזמנים, זמן עבר נבלע בזמן עתיד, זמן כאב בזמן תשוקה

ועכשיו יש לי רצון עז מאד לשבת בסן פרנסיסקו על המים.

חיבורי המילים שאני מחבר יוצרים פסיפס, צלילי המוסיקה שאליהם אני מקשיב עושים זמני יסוד מעולים בגופי.

מיקוד מקוד וחדות

מיקוד וחדות מדייקת הופך אותנו פחות זרים לעצמנו, לא מחמיצים את הזרעים שנשתלו

 עגור הזהב משרטט את שובלי הזהב...סן פרנסיסקו על המים.

http://www.youtube.com/watch?v=TVwkS6AcszY&feature=related