סיפורי מסע

רץ בייבי -סיפור

‎11

14 תגובות יום רביעי, 18/4/12, 19:21

רץ, בייבי / דרור שגב

עוד מאה מטר העיקוף הראשון, אני קרוב. להמשיך להרים את הידיים לשחרר את הגוף כמו באימונים אצל יואב, לעקוב אחרי המילים שלו, הוא תמיד אומר לך תתרכז, תהיה קל, הגוף רפוי, תנשום מלא, נשיפה יציאה, נשיפה יציאה, רוץ עם המוסיקה של הטבע, עם כול החושים, תתנתק מהקיום, אתה על ענן, תזכור, אתה קל, מרחף על מצע של נוצות, תמיד קשה לי בהתחלה, לגוף לוקח זמן להיפתח, אני חייב להטמיע את המילים שלו בתוכי.

יוצא מהכביש הראשי לדרך הכורכר. להיזהר עם הקרסול, לא להיפצע, לשים לב למהמורות, להניע את הרגליים בקלות, לתת לדם להשתחרר בתוכם, אתה נמר, אתה זוכר את זה, הנעליים החדשות האלה טובות, מתנה נפלאה היא קנתה לי, איך היא יודעת.

הנה מגיעה העלייה הראשונה. להמשיך להניע את הידיים והרגליים בקצב אחד, אוף, אוש, אוף, אוש, להכניס ולהוציא את האוויר, נשימות ארוכות, לשחרר את הצוואר, אני זז. הגוף חייב לשייט באוטומט, עוד מעט זה בא, החיבור ההרמוני בין הגוף למאמץ, העלייה מסתימת עוד כמה מטרים, לא להרפות, השלווה תגיע, הדופק במאה ארבעים מתחיל להרים את עצמו למעלה, בסוף העלייה הפרדס יהיה מולך, תריח את ריח ההדרים, כמה שאנחנו אוהבים לטייל כאן עם הדלי הירוק שאני סוחב עבור התפוזים שנקטפים, נועה צוחקת על כתפי, עידו מתרוצץ יחד עם בלו הכלב, האוויר הקריר החי כול כך מריח, חופש, משפחה, אושר. חוזרים הביתה והיא סוחטת לנו מיץ צהוב. אני מתבונן במבט הממוקד שלה, כשהיא עסוקה לשונה תמיד משתרבבת במאמץ ובריכוז, היא פורצת בצחוק של מבוכה כשהיא מבחינה בי מסתכל עליה, תמיד אתה בוחן אותי, ירון, הייתה אומרת לי פעם, אתה כמו זרקור שקט ואני נמסה מולך, יש בוץ, תיזהר, קצב טוב פיתחתי, להמשיך לנוע, הנה החיבור חזרה לשביל הכורכר, זהו, עכשיו אני בעניין, עברו כבר ארבעת הקילומטרים הראשונים, עוד עשרה עד לסוף המסלול.

תזמזם, אל תחשוב שלא תעיז לחשוב עלייה תזמזם מה אני שר ?נה נה נה נה מה הצלילים האלה בראש אל תחשוב, קיבנימט, אסור לחשוב עדיין, תנתק תמונות, שרוף את הפילם חדר חושך לפניך, הנה עוד תמונות, זה לא מפסיק, סרט שלא נגמר תנתק כבר, נו, אתה יכול, אל תחשוב, הכאב הזה בצד, לא שתית מספיק מים, בעצם איך יכולתי לשתות, הגוף שלי לא בולע כלום, למה לא מגיעה הנינוחות ההיא, השקט המבורך.

הבוקר, היא הייתה כל-כך יפה, איך שהיא חייכה אליי כשלקחתי את נועה ועידו לגנים, חיוך של שייכות, היי בעלי, אני אוהבת אותך, וכן, תודה על הקפה, הנה מגיע סוף שביל הכורכר, עולים למעלה, החול פה טובעני, יש גם חוט תיל, תיזהר, אני נושם, הדופק עולה, צריך להרגיע, לוחץ לי וכואב לי הצד, אוף, אוש, אוף, אוש, נשימות ארוכות כמו שלמדת, אני נחנק קצת, למה לא הבאתי מים לעצמי, זוז ירון, זוז, דבר לעצמך, תרגיע את הכאב, תפסיק לחשוב, פשוט תפסיק .

כמה יופי היה בחיוך, אלה רגעים טובים היו בתוכינו לואטים עם האוויר, תן לו להיות מסונן בתוכך, מה עושים עכשיו עם נועה עם עידו הם קטנים כל-כך, מה קורה איתי אני לא מקשיב לעצמי, אני חייב להפסיק לחשוב, לזוז ירון, לזוז, אני בעיקוף השלישי יש עוד שלושה, איך צחקנו כשהיא באה איתי פעם למדוד את המשושה, שש צלעות שמסיימות ארבעה עשרקילומטרים, צלעות האי הבודד של ירון, היא קראה לכך, נו, ירון, איך היה היום באי? נו, ירון, מה שלום המשושה? פעם כשהיא רתחה עליי שהייתי מנותק, כן, ירון, תברח למשושה במקום להתמודד,הלוואי שהייתה שואלת אותי שוב, נקי, טהור, זך, בלי הזיזים הדוקרניים האלה מה שלום המשושה, ירון? הוא קר וכואב, הייתי עונה, בייבי, היא אוהבת שאני קורא לה בייבי, כל-כך נוגד את החספוס שלי, פתאום בייבי, זה היה ממיס אותה, קרא לי בייבי, ירון, קרא לי בייבי, אהוב שלי, אני קורא לך בייבי, אין לי אוויר בייבי, את שומעת,

הנה הכביש מולי. משאית עוברת, הנהג מביט בי בטח חושב מי הדפוק שרץ מולו, הוא מחייך, מעשן, אני רואה את העשן מסתלסל מפיו, הדופק נרגע, הכאב שורט אותי, היא שואלת, למה אני רץ מהר, לאן אני רץ, ממה אני בורח, על מה אני חושב, לאיפה אני רץ, פעם היא אמרה איך שאני רוצה לצלם אותך רץ ולשים סרט הקלטה מתוך המוח שיקרין את המחשבות שלך, ככה אני אכיר את ירון האמיתי, ירון שיוצאות לו מילים תוך כדי התנועה המובנית שלו, והייתי יודעת מי זה בעלי, מי האיש שאני הכי אוהבת בעולם, יודעת אותו מהתוך האמיתי שלו, עכשיו זה כבר לא מעניין אותי, אני רץ כי אני צריך לרוץ, אני בורח, אני עף מעצמי, כמו הכתיבה, כשאני כותב את השורות, עוצם עיניים, הגוף משוחרר והיא כאן תמיד, בתוכי, היא האישה שלי, האישה שחיה איתי, אני מטיס את עצמי קדימה, תהיה רך וקרוב, האינטימיות בין גבר לאישה, מסתיר סוד אחד גדול, את שלי, בייבי, את שלי.

תרוץ ירון, תפסיק לחשוב, תרוץ, הדופק עולה, הנה הכניסה האחורית לישוב, עוד מעט אתה קרוב, היא בטח מחכה לך שם, ממתינה על הכסא מול החלון הפתוח, בלי מילים היא מצפה לך, ישובה שקטה ואצילית, היא ראתה אותך מביט בהם, ההלם שניכר בפניה, הסוד שהתגלה, אלים, ברור, חד, הפה שנפער מפושק, העיניים הגדולות והיפות שמשתאו,ת התנועה החפוזה, הנשימות החרדות, החריקות של הלסתות,הבגדים הזרוקים, השמים מתקדרים, בטח ירד גשם עוד מעט, היום הזה התחיל יפה, רוח טובה, ריח של גשם נישא באוויר,

עוד שישה קילומטרים. אני מגיע, אני קרוב, את יודעת ,עוד מעט אני עומד להיכנס, והוא, זה שידע אותך, איך הוא עמד רועד עם תחתונים, לבן, חשוף, הגוף שלו חלק, מבוהל, איך יגיב הבעל המקורנן, ידיו נקפצות באיסטינקנט של הגנה, כאילו אני עומד להסתער עליו, דווקא הוא. הנחמד תמידית. חייך אלי כל בוקר כשהתניע את האוטו, פעם אחת אפילו התעניין בריצה איך ומה, ואולי נרוץ יחד, שכן של נחמדות, מעניין כמה זמן הוא כבר בא אצל אשתי,תגידי בייבי, את אוהבת אותו?

אני רוצה לדעת הכול, לא מוכן להקל על עצמי, חייב מידע, אני איש של פרטים, תוכנת מחשב מהלכת, תמיד צחקת, ירון אוסף פרטים ומנתח אותך ומוציא פלט מדויק, כן, אני אדע הכול, ארשום מתי זה התחיל, מתי היה הרגע הראשון שהיא התמסרה מולו, מתי הוא היה בתוכה, פעם ראשונה, ופעם שנייה, ושלישית, יש לי דמעות, בחיי, שלוט בעצמך, ירון, תנשום שוב, אוף, אוש, אוף, אוש, הגשם יורד, אני קרוב, לא יכול עדיין להתמודד, סוף העלייה, הנה המזלג, ימינה - חזרה לכיוון הבית, אני ממשיך ישר, הגוף מגיב טוב, יש דופק מצוין, הטיפות נוטפות, אני ממשיך לרוץ את רגעיי כאילו התכוננתי כול חיי לכך, חייב למצוא שיר, יחד עם הזיעה הן עושות לי שבילים של מלח בפנים, מה המחשבות האלו, תנתק אותם ממך, רק בספרים או בסרטים הם רוצחים, וואו, אלו מחשבות,

הבוקר הכי יפה של השבוע, תמיד אהבת את יום שלישי, אתה חוזר מוקדם, אוסף אותם מהגן, היא כבאמסטרדם לפני שנה, יצאנו מהקופי שופ הסהרורי, המואר באורות ניאון ומוסיקה מחרישה, התנודדתי אפוף אלכוהול וחומר מתקתק, והיא חיבקה אותי, עוטפת ומגנה ומקבלת, כל-כך אוהבת, בוא, ירון, בוא נעשה אהבה בחוץ, כאן, פה בפארק, אף אחד לא מכיר אותנו, בוא ירון, אני אגע איפה שאתה אוהב, נהדרת הייתה הכמיהה והגשם שהתחיל מכה, וההתחמקות שלנו מהטיפות, והחיבוק הרטוב, והריצה למלון, ושהורדנו את הבגדים כבר במסדרון, וכמה צחק ההולנדי השמן מהחדר לידוהלוהטים והמתערבלים, ושהיא ישבה מעליי, אל תזוז, ירון, תן לי להוביל, אל תנוע, תן לגוף שלי לחרוט אותך, ושהיא נעה כשאני בתוכה, קודחת בי, הכי מופלאה, ושאישה שלי, לחשתי, אישה שלי, ושהיא שמה את אצבעה על שפתיי ששששש ירון, אל תשחית את האנרגיה, שמור כוחות, ושאני רוצה אותך בתוכי חזק בוער,

יש כבר רוח צוננת של אחר הצהריים, מחשיך כבר, הדופק קרוב למאה ארבעים וחמש, איזה יום נפלא חיכה לך, את הילדים בגן היית כבר צריך לאסוף, אבל היא בטח כבר עברה אליהם, לא היית צריך להקדים היום, כל-כך רציתי להיות איתה יחד בצהריים, להתכרבל מתחת לשמיכות, לנתק את הטלפונים, אתה צריך להקפיד לשמור על ארשת מדויקת שהילדים לא ירגישו שהמשפחה עומדת להתפרק גם היא בטח יודעת שצריך לשחק, תכין קפה חם וטוב, תחייך את החיוך המשפחתי הכי קרוב, הילדים יזנקו אליך, הטלוויזיה תשיר את השירים שהם אוהבים, הבית נקי לחלוטין, כולו שלך, את הצבעים היא בחרה, צבעים בהירים, כמה בוץ שיש אחרי הגשם הראשון, אני חייב לחצות את השבילים, לא רוצה ללכלך את הנעליים החדשות, עוד שני קילומטרים, גדר הביטחון של הישוב,

הדופק גבוה, מאה שישים, אני חייב להאט, הגיע הזמן אתה לא יכול לברוח יותר, רגעים קשים מולך ירון,

השביל לכיוון הבית, דרך סלולה שעשו לא מזמן, שביל מהודק עבורנו ועבור השכנים, כנראה היו לו קשרים, הוועד של המושב, יש בו משהו כובש, קילומטר אחרון, הגשם מתחזק מצליף בפדחת, הדמעות נעצרו במשפחה שלי, לוחמים לא בוכים, היה אבא שלי אומר, תמיד נוקשה שלא ידעו, שלא יראו, אל תהיה חלש, דמעות זה נשים, תזכור ירון, וכואב לי בגרון, קשה לי עם הבליעה, היא כבר ראתה אותי בוכה, לא שאבא נפטר, גם לא שקברו את אימא,, היא חיפשה בי את הדמעות של הבן מחבקת את מותניי, איך זה שהוא לא בוכה, האיש שלי, לא היו לי דמעות כלל על המשפחה שלי, זה אולי מוזר בעינייך, אבל אין דמעות, בייבי, פשוט אין,

ואז, כשעידו נולד, ישבתי לידך, הרחתי את ריח הלידה מתוכך, העיפות והלאות יחד עם הפנים הקורנות, אימא, אימא אמיתית, והוא עטוף בידייך, קטן, זעיר, שלי, הגוף לא היה מסוגל להכיל את כמות האהבה והכאב ופשוט התרסק והתנפץ מולך בדמעות. אישך הזולג בך כשהמילים הסתיימו, ואני שעוד מנסה להשליט בעצמי את הסדר הרגיל, ומנסה לומר לך, ורק האנקות בוקעות מתוכי, ואת, שששש, בייבי שלי, בכיתי. בכיתי על אבא ועל אימא ועל אחי, ועל כמה שאני אוהב אותך, אישה שלי, ועל כמה שאני מבורך כשאת אוחזת את בני, והנחתי את ראשי עליכם, וליטפת את עורפי, חנוק ונרעד מול המשפחה שלי,

בייבי, גם עכשיו אני נוטף, הכניסה לחצר, האור בבית דולק, אני שומע את הקולות של עידו, המצהלות של נועה, אותך אני לא שומע, כואב לי, בייבי, כואב לי מאד, השער נפתח, אני נכנס לחצר ומתיישב על כורסת הקש, ספוגים במים. הרכב שלו בחניה, בטח גם הוא חושב מה יעשה הבעל הנבגד שהפכתי להיות.

נקודה קטנה של זעם מתעוררת בתוכי, אני מכיר את ההבטחה שלה, אחריה היא תביא את נחשול הזעם המוטרף. אלה רגעים שאת מסתכלת אליי באימה, בשיתקון, הנה ירון הרוצח מהסיפורים של העבר, הלא החברים שלי כבר סיפרו לך, שאני רוצח אמיתי, שאפשר להדליק אותי לפני פעולה, שאפשר להבעיר אותי כדי שאשתלח חד וזועם וקוטף גולגלות, והייתה בך את התנועה הלא רצונית של הגועל, ועכשיו היא כבר גדלה ומתעצמת ומאבד את האחיזה בי, הנקודה הזו, של הזעם המזוקק, כשהיית יודעת שהיא כבר כאן, היית נעלמת, נותנת לי להירגע כשהשיגעון באוויר.

הגשם מרקד מולי, אור הפנס מצייר אותו טיף, טף.

אני ממתין לעצמי שאבוא לתוכי. בעצם, למה אני ממתין, הוא היה בתוכה, בעל אותה, בתר את פנימיותה, חילל את האהבה שלי, בייבי שלי ,למה, בייבי למה. אני מזדמזם עם הלמה הזה, מהפך אותו למנטרה, מקעקע אותו על הצלילות שלי, אני מוכרח להמשיך לנשום נכון, העכירות ממלאה אותי.

אני מוצף.

האוויר דליל.

צפוף.

הנקודה מתחזקת, בייבי, בואי צאי החוצה, בבקשה, תראי אותי.

אני שומע את הקולות של הבית, המשפחה שלי, הם לא חודרים אותי. אני נעקד בזעם , עוטף את כולי. בואי בייבי, בואי תרפי אותי, תגידי שטעיתי, שזה היה כלום, שאתה הוזה, שאני אוהבת אותך נסיך שלי, אני מוכן להאמין בכול עכשיו.

אני קם והולך למחסן לשבת במקום יבש, מעופש. להרגיע שם, את ההיא, קו נקודה, קו. אני ארגיע ,נושם כמו בריצה, אוף, אוש, אוף, אוש, הנורה הצהובה במחסן חיוורת נשפכת אל חלל הבטן, אוי, בייבי, אני אוהב אותך, למה עשית את זה, למה, למה, קו נקודה, נקודה.

הנה אוסף הסכינים שלי.

חדות הלהבים שאני מרותק אליהם, אף פעם לא אהבת את האוסף המוזר הזה, האוסף הסהרורי של ירון, כינית אותו, סכינים מכול מיני מקומות. הנה מנצטה דרום אמריקאית, והנה סכין ציידים עם מצפן, וזו שאני הכי אוהב- השחורה, סכין ההישרדות. יש לה להב מעוקל חד, והקת באצבעות מקפיאה ומשתלהבת, מתעגלת באישוניי.

אולי אני אבוא לאשתו ואספר לה שבעלה טועם מגופה של אשתי.

יפה, שיער חלק ופזור, לבושה במכנס הרחב הלבן שקנינו בשוק ובחולצה סגולה, אוורירית וקלה, איך שאני אוהב אותך, בייבי.

כמה צבעים יש בך, בייבי, כמה צבעים.

דרג את התוכן:

ילד מקולקל פרק ראשון

‎7

תכנים אישיים

11 תגובות יום רביעי, 11/4/12, 18:04

"עמוק בגוף נמצאת משאבה המחוברת ללב ומווסתת בין חום וקור .המשאבה דוחסת פנימה את הדם החם ופולטת מתוכה קור וניכור. המשאבה היא אני ואני הוא הדפוק שמקבל חום ומוציא קור.בטח אתה רוצה לשאול מהיכן הבאתי את המחשבות האלו? אני אחסוך ממך את השאלה ואענה לך באופן מיידי. כנראה שאני ילד טיפש שכלום לא מספק אותו. וכנראה החיים שלי דומים למשאבה שדוחסת חום ובתמורה מפמפמת את הפחדים שלה החוצה. כנראה שרק אנשים דפוקים כמוני חושבים בצורה כזאת. אתה חושב שאני דפוק אברם"?

אברם נתקע על המשפט האחרון ,"אתה חושב שאני דפוק אברם"? הוא התבונן לדקה ארוכה בטקסט הכתוב על דף צהוב ששוליו נתלשו מתוך מחברת גדולה.

הסיר את משקפיו בתנועה קבועה, מבט משתהה כמתפלא מהיכן הופיעו המשקפים לידיו.שפשוף הזגוגיות בתנועה סיבובית על ידי שולי חולצתו והעברתם בתנועה מהורהרת לשפתיו, נשיפת הבל פיו לתוך זגוגיות המשקף ,שפשוף נוסף ובחינה קפדנית של הזגוגיות והחזרתם לעיניו.

הוא השיר את עיניו לערן המכווץ בכורסת הטיפולים .

"ערן אמרתי לך כבר הרבה פעמים כולנו דפוקים,ואתה ילד נהדר ודפוק כמו כול אחד ואני ממשיך לקרוא".ערן חייך ,אברם יכול היה לשים לב שהחיוך התרחב עד עיניו ומארובותיהן נצנץ גוון חדש ,קונדסות.הוא המשיך לקרוא בקול מהמחברת הצהובה.

" אני מנסה לשחזר בראשי את השיעור שבו המורה המקומטת לביולוגיה גוללה על הלוח את מפת גוף האדם". אברם ידע שעיניו של ערן קודחות את פניו, הן עוקבות אחרי כול תו וניע בקריאתו."הבטתי במפה בתשומת לב וזיהיתי את האזור בגוף שבו שוכנים הצלילים שממש יכולים לשחוק אותי עד פיסות קטנות של אבקת אדם" .הוא מדייק במילים הבן זונה הקטן. נדמה שקולו של ערן נשמע מתוך דפי הדף הצהוב. הוא מעלה על הנייר את התחושות שעולות בו בלי היסוסים , מזריע את מילותיו.

"מילה נוראית היא אבקת אדם ,כאילו טוחנים את האדם במגרסה עצומה. את כולו, השרירים, הורידים, העור ,המוח, הלב ,הזיכרונות,אפילו את הזין שלו, והכול נטחן בתוך המגרסה עד דק.בתוך המכונה העצומה נמצא משפך ששופך את הפסולת הנותרת, עצמות שאינן נטחנות,חלקים פנימיים מזוהמים שנשפכים החוצה לתוך תעלת ביוב מצחינה".

עצור מאותתת לראשו של אברם קריאה. עצור.ספגת מספיק.

הוא יכול להריח את הריח של העצמות הנגרסות, הוא נרעד קלות. אוף, הוא ממלמל לעצמו, אוף .

לא הרבה יודעים על הכישרון הכתיבה של ערן. הוא כותב את חייו ומחשבותיו בבלוק הצהוב שמונח בידיו דרך קבע , לעיתים נדמה לאברם שהמילים שנכתבו ועלו על הנייר מתנתקות מהכותב ועכשיו הן משתייכות גם לקורא.

הדף הצהוב מונח בידיו של אברם פרחי "פסיכולוג קליני מומחה לתיקון ילדים מקולקלים" .הוא קורא את הכתוב באיטיות בקול הבריטון המיוחד שלו ,מדגיש את המקומות שנראים לו כדורשי הדגשה .הוא קורא לעצמו ובאותו זמן קורא גם לחלל החדר שבו נוכח ערן . חודשיים נמשך הסידור שבו אברם קורא וערן מקשיב לטקסט של עצמו."טיפול מיוחד "קרא לפגישות ביניהם אברם פרחי.הרעיון נרקם במוחו במהלך המפגשים ביניהם שהתקיימו בקליניקת הטיפולים אחת לשבוע . ערן התבטא ברהיטות בנושאים רבים ומגוונים, אולם שהיה מנסה לדבר על ההתרחשות בחייו, המילים היו נתקעות בתוך בית הבליעה והייתה עוברת בגבו מעין עווית שהחרידה אותו וגרמה לו לצמצם את גביניו לסדק כמתגונן מתוקף עלום. סנטרו היה מוטה מידית כלפי מטה, ובאינסטינקט היה מאגרף את אצבעותיו. הגוף דיבר בשפת הגופות המילים לא יוצאות, הוא היה נאלם מרכין את ראשו ומניע את רגליו בקצב פנימי ופרטי שלו. אברם היה מניח לו לשתוק עד שנדמה לו שערן נרגע. במשך אותם רגעי שתיקה הוא המשיך להביט בערן במבט מרוכך, נדמה היה שעיניו משלימות עבור ערן את השפה החסרה.

"בוא נדבר על כדורגל אברם, אני יכול לספר לך על כול התוצאות של משחקי ברצלונה בליגת האלופות, ולתאר לך את המסירות המושלמות של אנייסטה ולספור איתך יחד את הגולים של מסי. ואם תבקש יפה אני אשחזר עבורך את כול ההרכבים של קבוצות ליגת האלופות ,את כולם".

אברם חייך "אוקי ערן ,יש לי נושא" .הוא אוהב את הבחור הצעיר ומרגיש שהוא מדבר אל עצמו של פעם ."יש לך דימוי בגובה דשא אברם" .בצורה זאת הגדיר אותו המרצה לפסיכולוגיה "ד"ר קרת" ."אנחנו הופכים לפסיכולוגים או מתקני עולם דמיוניים מכיוון שיש לכולנו דימויים בגובה דשא ,אנחנו גוררים איתנו את כול ההיסטוריות המשפחתיות שלנו והקונפליקטים הרגשיים שהצטברו בתוכנו והגרירה האיומה הזאת למעמקי נפשנו מקצצת מאיתנו את האני האמיתי ולמזלנו גם נוטלת מאיתנו חלקים מהאגו וכמה שיותר האגו מצטמצם ככה אנחנו הופכים למטפלי נפש טובים. מר פרחי היקר כמה שתכיר באמת הזאת מהר יותר יהיה לך קל יותר להבין את תורת הנפש".

"אני מוכן אברם" ,ערן התעורר לחיים, עיניו נפקחו בסקרנות וסנטרו שהיה מובס לפני מספר שניות הוסט קדימה בהתגרות נערית ,"נראה אותך אברם ,אגרופיו הקפוצים שוחררו והונחו על ירכיו שנעו בתזזית. אנרגיה ניצתה בחדר. "אוקי ערן ,נראה כמה אתה ידען גדול ,ספר לי על המונדיאל הטוב בעולם אי פעם ?כולל המשחק הכי בן זונה שיש?".

"איך אתה מדבר אברם ,באמת,אתה דוקטור מחויב לשמור על כבוד ללקוחות" החיוך מרוח על כול פניו. "אתה מדבר איתי על מונדיאל שמונים ושתיים? ",הוא מושך את המילה איתי ,מדגיש אותה בתענוג בולט, ומלווה את המילה באצבע שמונחת על לוח ליבו ." כן,אני מדבר איתך ערן ואת חטא היוהרה אתה זוכר"? הוא צוחק הבן זונה הקטן, ובתוך ליבו של אברם ניצתת אש של רגש מחמם.

"תקשיב אברם ותקשיב לי טוב".

"אני מקשיב ערן , תזכור שאני לא איזה פרייר של סיבוב, אני יודע דברים"."אוקי אברם ,תרגיש את הרגע ,מדובר על מונדיאל בספרד ,אתה זוכר את הקהל של ברזיל רוקד סמבה ביציעים ושואג בקצב ב ר ז י ל ,ב ר ז י ל". ערן הופך את ידו לחצוצרה דמיונית ובקול לחשני כאילו סביבו מרוכזים המוני קולות לוחשים הוא לוחש את המילים, "ב ר ז י ל,ב ר ז י ל" .ואיזו נבחרת יש במונדיאל הזה לברזיל ,אין דברים כאלה אברם כמו מונדיאל שמונים ושתים, במרכז הדשא שיחק סוקרטס המלך הברזילאי ,מעט מאחוריו משחק אדר האיש בעל בעיטות התותח, מימין רץ פאלקאו ,השחקן ששר עם הכדור". אברם מהנהן בראשו ועיניו זוהרות, הוא נהנה."בשפיץ יש לברזיל את מבקיע הגולים היחיד והמיוחד והכי גדול בעולם זיקו, זוכר את זיקו, אברם?"

"זוכר ערני, בטח זוכר". ערן נעמד מול אברם ההתרגשות ממלאת אותו, והאנרגיה מתרוצצת בכול פינה בגופו. "ואז מי בא מולם? מי עשה להם את הסיבוב כמו שאתה אומר"?אברם נעמד מולו ,כמו בהתנגשות טיטאנים, "אני יודע ערן מותק, אל תבחן אותי."

"אל תאמר אני יודע. תגיד לי מי עמד מולו?"

החיוך על פניו של ערן הוא חיוך מסוג חדש עברה המחשבה באברם . "פאולו רוסי הגדול" צעקו שניהם בקול אחד.

"ומאיפה אתה מכיר את פאולו רוסי ?לא נולדת עוד ערן".סנט בו אברם."אני לא צריך להיוולד בשביל לזהות קלאסיקות",פלט לכיוונו ערן.

"איזה יופי של משפט אמרת ערן".

"אתה רוצה עוד מהמונדיאל הנפלא הזה?"והוא לא חיכה לתשובה והחל לתאר את הרגע שפאולו הבקיע את השער השלישי,"זאת הייתה הדקה שהעולם כולו הבין שברזיל חוזרת לביתה מוקדם מהצפוי ואיטליה בדרכה להיות אלופת עולם, ימים קשים לכדורגל השמח וההרפתקני".

אברם עצם את עיניו,צללים כהים חודרים אל הפינות האפלות בראשו שאותן הוא משתדל להסתיר מעצמו.לבנון ,מרג' עיון והוא חייל בפלוגת שריון , אש ניתכת מכול פינה ואין הפוגות.לילה עובר ליום באיטיות ,יום הופך ללילה במהירות .בגוף לא נותר אוויר צלול ,משקל הפחד מצמית ונוכח בנחיריים ומכביד על הלב ,ריח חרוך מלווה אותו כצל והוא רק רצה לשרוד .באמצע הטירוף הוציא האפסנאי מאחת ממשאיות האספקה טלוויזיה בגודל ארבע עשרה אינץ,הוא חיבר אותה למצברים בנגמ"ש החימוש. הלוחמים מפלוגת השריון התקבצו מסביבה, מסריחים מפיח וזיעה חמוצה,עיניהם אדומות מפחד וחוסר שינה . הם התיישבו כפופים על הקרקע החשופה,לוחשים אחד לשני מורגלים לדממה שותים קפה שחור גס מכוסות פלסטיק מאולתרות .נדמה היה שבלון ענק ממדים שאב באחת את כול רעש המלחמה לתוכו, מותיר שקט פתאומי שנפל בגזרה .כול השחקנים בלוח החיים והמוות צופים במשחק הכדורגל.המחבלים ,המליציות הנוצריות, הלוחמים ואברם. שביתת נשק בחסות משחק כדורגל.אוף, פאולו רוסי.

"אברם נרדמת".

"לא אני כאן ערן ,מקשיב".

כששוחחו על מוסיקה עיניו הירוקות קיבלו הארה וניצתו באש אנרגטית.לחייו התרחבו והתכסו בכתמים אדומים, אפילו קולו התחזק והוא דיבר בביטחון מלא. ערן חדש נולד למול עיניו המשתאות של אברם. כנפי זהב דמיוניות צמחו מכתפיו פורשות את זוהרן וגופו התמתח והתעדן. ערן דיבר בשפת המוסיקה, המונים של צלילים התנוססו מכול פינה בגופו של הנער.

"אני רוצה להכיר את כול הצלילים שיש בעולם וכול צליל מוסיקה שאני לומד להכיר מבטא עוד חלק בנשמה שלי" .שאברם שומע את התאווה של ערן למוסיקה הוא חש איך סכין מלובנת צורבת את גופו מבפנים.

"אני משתדל בכול פרק זמן לשמוע סוגי מוסיקה שונים ולנסות להאזין ולחוות חוויה שונה של כלי נגינה וסגנונות מוסיקאליים מגוונים,פשוט ולנסות להבין אותם. לפעמים יש לי הרגשה שאני נמצא בתוך תיבת התהודה של המוסיקה ,כאילו אני הוא הצליל ולפעמים אני כלי הנגינה עצמו או המיתר ,אקורד, תו "ערן משתתק ,צללית של חיוך מתנצל מצטיירת בפניו. אברם מחייך אליו חזרה לעידוד, חיוכו עדין. הוא משתהה במילותיו .

" תתפלא ערן אבל אני באמת מבין את כול מה שאמרת". הוא מדבר בקול לערן ובלחישה לעצמו בקולו הפנימי, שעצמו יבין.אברם מרגיש שפניו מתאדמות במאמץ לשלוט על צליל קולו ומצמוץ עיניו. המאמץ נושא פרי הוא מצליח לשמור על ארשת שלווה וקשובה .אני מקשיב הוא אומר לערן שמדבר אליו בקול מהורהר."אני מנסה להסביר לך,אולי בעצם אני מנסה להסביר לעצמי " צל מהיר עבר על פניו."בהתחלה ניסיתי להיות כמו כולם,להקשיב לצלילים הרגילים, להבין את המילים הנכונות ,מקצבי התיבות הקבועות, גיטרות, בס ,תופים, קלידים. הייתי מאזין לכול ההרמוניות הקליטות, או ההרמוניות הקוליות שמבצעים זמרים מהדור שלי או מהדור שלך .אין פסול בהם ,ברור שאין פסול בהם", הוא מזדעק על עצמו. "שלא תבין לא נכון ,אני מת על הצלילים האלה, אני יכול להקשיב שעות לדיסקים של ניל יאנג או פול סימון לנסות להבין על מה הם מדברים, בחיי אברם אני נשבע לך" .הוא מניח את ידו הימינית על לוח ליבו ,אברם יכול להרגיש את היד מונחת גם על לוח ליבו ,חמה ומיוזעת.

"אני מת על בסים והדיסטורשן של כול ההבי מאטל ,אתה יודע מה זה אברם? אתה עדיין לא כזה זקן".הוא מגחך בפה מלא . אברם מחזיר לו בנהרה שמצטיירת על פניו,ועדיין עמוק בתוך גופו ניצב הסכין המלובן ששורף את חלל בטנו ומאותת לו לעמוד על המשמר. "בסוף ההבי מאטל הפך עבורי לרגיעה לגוף . אתן לך דוגמא למה אני מתכוון,אתה זוכר שסיפרת לי פעם כשאתה קורא ספר כבד שיש לו משמעות ודורש מחשבה והתעמקות, הספר מעביר את עוצמתו אלייך ומחלחל לתוכך פנימה, שואב ממך את כול החיים או את האין חיים שלך לתוכו,ממש צולב אותך .סיפרת לי אז שאתה חייב להתכנס לתוך עצמך כמו שבלול ולהרפות מהכתוב להפסקות ארוכות ותמיד אחרי אותו ספר מטלטל אתה מוכרח לקרוא ספר קליל שירגיע אותך מהעולם הקשה שאליו נשאבת, אתה זוכר שסיפרת?" אז ההבי מאטל שאני מקשיב לו הוא הספר הקל שלי

אברם מהנהן בראשו, "כן ערן אני מבין" .

"אתה יודע אברם עם הזמן למדתי להתבונן לתוך המוסיקה פנימה, אני יכול להסתכל וממש לראות תווים ואקורדים עפים , מקשיב להם מתוך תוכם. נדמה לי לפעמים שהם נושמים באמת, כמוני, כמוך, כאילו הם ממש חיים,יש להם אפים שמחדירים לתוכם אוויר אנושי.וכך במשך הזמן גיליתי שיש לצלילים בעולם המוסיקה טעמים מיוחדים שעדיין לא הספקתי לטעום ואני בכלל לא בטוח שאספיק לטעום מכולם .הם כמו אחים גדולים מעולם חיצון, אחים מיוחדים כאלה ששומרים עלי בעולם הזה.אני נשמע מטורף אברם" ?

"לא ערן ,תמשיך".

" אני מנסה להקשיב להם בערוצי רדיו שונים ורחוקים, תדרים שנמצאים באינטרנט ,תחנות רדיו מעולמות שונים, מארצות שנמצאים בהם אנשים שדומים לי ". הוא צוחק בקול גדול ,"אני משגע אותך אברם?המבט שלך המום "והוא צוחק חזק יותר."תמשיך ערן ,תמשיך" ,אברם מהנהן בראשו, כיתת הכוננות שבתוכו מזדעקת, מרעידה את כול המיתרים הפנימיים .

" קח למשל את הטרומבון , אתה יכול להבין מה ניתן לעשות עם הכלי המגושם הזה?כשנגן משובח נושף לתוכו קולות ומעניק לו אהבה הוא הופך להיות כמו ילד מגודל שמנסה להיות כמו כולם ועדיין נשארות לו היבבות המיוחדות לו".

אברם מהנהן בראשו.בעיניו הוא רואה את הטרומבון המגודל והדחוי הנמצא בתוך עדת כלי נגינה יפים למראה, גועה בצליל מרחקים,ילד שונה ,ילד מקולקל.

"או מפוחית פה אברם", ערן סמוק ,לא נראה שניתן יהיה לעצור את ההתלהבות שנושבת ממנו .והוא עושה באצבעותיו תנועה של נגינה על מפוחית פה.תראה מה דילן וניל יאנג עשו מהכלי הפשוט הזה.מלודיה אברם מלודיה זה שם המשחק. בעצם ניתן לדבר על כלי נגינה כמעט מכול הסוגים אינדיאנים ,הודים, ערבים, כלים של תרביות שונות, אני ממש חוקר תרביות מוסיקאלי" הוא צוחק .

"לפעמים המוסיקה יכולה לקרוע ממך את העור,שאתה שומע את הצלילים של הקלרינט,כן אברם הקלרינט הגלותי, כמוך בחיי",עכשיו אברם מחייך, ובגופו הכוננות החלה להתפוגג. "אתה בן שבע עשרה ערן, איך אתה מכיר את כול המוסיקה הזאת"? ערן מושך בכתפיו "ככה זה" הוא עונה.

בכול פגישה הוא החל להביא לאברם דיסק של צלילים מיוחדים ושונים שאותם צרב במחשב . לעיתים צלילים מוזרים ולפעמים מוסיקה שגורמת ללב להרגיש שהוא מתעופף מחוץ לגוף. מקטעים של אומני רחוב ברזיליים המנגנים מוסיקת קרב שבטית ,צלילים טיבטים, ארמנים, אזארים ,מכול פינה בגלובוס .לפעמים הוא היה מגיש לאברם מוסיקת אקאפלה של שירה ווקאלית בלי מילים.לא היה סוף לעושר לשפה המוסיקאלי שערן העניק לאברם,כאב ,שמחה, געגוע ,קינה, תוגה, יופי מפייס, את הכול הוא קשר בשלשלאות אחת לשנייה.הדיסק היה כרוך בקופסת פלסטיק שעלייה היה רושם את שם האומן והתאריך, מעין קטלוג ייחודי של מסע הטיפול שהוא עובר.

אברם היה מחכה לסיום המפגשים בקליניקה ואז לאחר המטופל האחרון הוא היה נועל את דלת הכניסה, מסתובב ברחבי הקליניקה מגיף את התריסים ,סוגר את הוילונות ומעמעם את אור הכניסה, ריטואל קבוע המפריד בין עולם העבודה ועולמו הפרטי .הוא היה ניגש לטרקלין המבוא לחדרי הטיפול ופותח את הארון הצמוד לקיר, במגירה התחתונה היה מונח בקבוק ויסקי חצי ריק.הוא היה מוזג בכוס זכוכית ללא קובית קרח ויסקי מסוג ג'ק דניאלס."משקה היום" הוא היה קורא לכוס מזכוכית העבה שהיה אוחז בידו, מנענע את הכוס עם הנוזל המעושן ומתבונן בדפנות הכוס שמשיטה את המשקה כמו גלים רכים.מותר לו משקה אחד בלבד ביום,רופא המשפחה שאחראי לאיזון רמת הכולסטרול שלו בגוף הזהיר אותו שעורקיו כמעט מתפוצצים משומנים בדם.אברם כרע על ברכיו מול אותו רופא והבטיח להתנזר מכול מאכל שומני, מחטיפים או בוטנים שגוררים עימם עוד סתימות לב,בבקשה שיתיר לו ללגום כוסית אחת בערב. "אתה מבין ד"ר,אני זקוק לכוסית הזאת כדי להעביר את פגישות היום בפילטר הפנימי שלי. ברגעים אלה עם כוסית הוויסקי אני הוגה בפגישות ובזיום הכוסית אני מסיים את היום ומפסיק לחשוב אני מבקש ממך,אנחנו חברים כמעט עשרים שנה אז אל תיתן לי להפוך לך את השולחן בקליניקה". ד"ר רמז הסכים לבקשתו ואברם הבטיח לקחת כדור אחד ביום להורדת כולסטרול .

הוא נכנס עם הכוסית לחדר הטיפולים המעומעם, מניח את הדיסק בתוך מגש הדיסקים ומגביר את כפתור השמע, סקרן באיזה צלילים הוא יתקל הפעם. נזכר במילותיו של ערן מהדף הצהוב,"דווקא מקום שבו הגוף הופך מכווץ נוצר אי של שלווה, והכיווץ שלופת את צלילי המוסיקה ביד קמוצה משחרר את הצלילים באיטיות כמו טיפות שנוזלות ממזרק ומתפזרות בכול הגוף, נמהלות בדם, אז אני זוכר לומר לעצמי לנשום, לנשום".

הוא מתיישב על הכורסא האדומה שעלייה יושבים המטופלים. בוהה בנקודה עלומה בקיר ומנער את כוס הוויסקי ,מקשיב לצלילים .המוסיקה חודרת לתוכו באיטיות.לרוב היא מתחילה בצליל בודד ששואב את כול האוויר הזורם בחדר אליו ,תובע את הבעלות על חלל החדר.

אז הוא מדומם את מחשבותיו ומרפה את גופו.הצליל משתלט באיטיות בגופו , מסיר ממנו את העור העבש .ללא סדר קבוע מצטרפים אסופת צלילים נוספים בדומה למטר עז הניתך לאחר טיפות כוח החלוץ.עוצמת הצלילים מפתיעים אותו תמיד מחדש, הוא כמעט מעולם אינו מוכן להם ומעולם לא נתקל בצלילים שמציפים את החדר. נדמה שיש רגעים שאסופת הצלילים בוצרים חלקים מגופו ומבקשים, "אברם, אברם תנשום" והוא נושם באיטיות ובוכה בדמעות פנימיות כול הטיפולים נובעים מתוכו אחד אחרי השני ,הוא מתנקה.

ערן הגיע בפעם הראשונה לקלינקה של אברם יחד עם אביו אורי .איש גבוה וגרום למראה לבוש בקפדנות, פניו היו מחודדות, יעילות למראה, סנטרו יציב מוטה קדימה באיפוק, עיניו כחולות מביטות בריחוק כלפי הנוכח. הוא כחכח בגרונו ונדמה היה שהסיטואציה אינה נוחה לו.ערן נשרך אחרי אביו כשעל אוזניו מונחות אוזניות מוסיקה שחורות קטנות, בידו אחז נגן מוסיקאלי בצבע שחור. מבטו חבוט נגרר כלפי מטה הוא לבש מכנס ג'ינס דהוי וחולצה לבנה שעלייה מצויר הדפס של להקת רוק .אורי הציג את עצמו ואת ערן שראשו נשאר מורכן.אורי סימן לו בתנועת יד להסיר את האוזניות מהאוזניים וגלגל את עיניו בחוסר אונים כשערן לא הקשיב להוראותיו ולא הסיר את האוזניות.הם נכנסו לחדר הטיפולים ואורי התיישב על הכורסא האדומה הרחבה וערן ישב דומם וקפוא בכסא הקש לצידו, אברם התיישב בכסא המנחה השחור למולם, שולחן זכוכית מעוין הפריד ביניהם.

"נעים מאד שוב" ,פתח בשיחה אברם "ונעים מאד גם לך ערן", הוא החווה עם ראשו לכיוונו של הנער הנרפה, עיניו ניסו ללכוד את מבטו הכבוי. ערן לא ענה .

אורי משך באפו וכחכח בגרונו פעם נוספת.

"הבחור שאיתי הוא ערן הבן שלי" הוא דיבר בקול כבוש מצביע על ערן שהתכופף עוד לנוכח אצבעו של אביו ,"אתה זוכר שכבר דיברנו עליו בטלפון בשיחה המקדימה, סיפרתי לך על הילד המיוחד שלי שנוטה להתעופף ולהתנתק" . אברם לא ענה, עיניו התמקדו בערן ,טובעות בפניו .ערן נעץ בעקשנות את עיניו ברצפה האוזניות נשארו תלוית על אוזניו מנתקות אותו מהסביבה. שפתיו מלמלו משפט לא מזוהה, "אמרת משהו ערן"? שאל אברם.

הוא הנהן בראשו לשלילה.אביו דיבר במקומו, אברם הקשיב לשברי השיחה המהדהדת מבין שפתיו של אורי והביט בערן שהמשיך להבלע בתלולית כסא הקש.אברם שם לב שהמילים שיוצאות מלוע הבליעה של אורי נהפכות לחץ אינדיאני רעיל וננעצות בלוח הלב, כשבכול נעיצה, ערן נבלע יותר ויותר בכסא הקש. אברם לא העיז להסיר את עיניו מהנער שהמילים חונקות אותו ,הוא מחליט לנשום במקומו.

"הוא מסתגר בחדרו ומניח את האוזניות על האוזניים ונעלם, לא ניתן לדבר איתו כאילו יש ניתוקים בתוך המוח שלו .תראה אברם" הוא מטה את גופו לכיוונו כאילו ממתיק איתו סוד ,"האחים שלו שיהיו בריאים,הם אחרי צבא .אחד מהם שירת במודיעין והמשיך להיטק והשני היה לוחם ביחידה מבוחרת, וכרגע הוא סטודנט לרפואה, מלח הארץ אברם, מלח הארץ.אני פשוט לא יודע מה לעשות איתו עם בן הזקונים שלי". התיז פעם נוספת את סופו של המשפט ,ב ן ה ז ק ו נ י ם ש ל י. "הוא יושב בחדרו הלא מסודר, מהנהן בראשו לצלילי המוסיקה כמו מסומם ושותק, דג באקווריום.אם אימא שלו הייתה מאפשרת לי, הייתי נכנס פנימה לתוך העולם שלו ומושך אותו בכוח שיבין שהחיים זה גם המון אחריות ולא רק משחק של מוסיקה. אתה מקשיב?" ,קולו עלה באוקטאבה מביט בערן. "יש לו בחדר יומנים שלמים שהוא כותב אותם באובססיביות, תמיד הוא מסתובב עם מחברת צהובה ועט ואני לא יודע מה הוא כותב בהם" .ערן שתק ורק גוו רטט. אברם המשיך לנעוץ את העיניים פנימה עמוק לתוך נפשו של ערן.

"אני יכול לבקש משהו ממך אורי"?, הוא פנה לאביו של ערן, "בבקשה" ענה . "אני מבקש להישאר עם ערן בחדר לבד, זה בסדר?" צל אפל עבר בעיניו , הסערה נלכדה בפניו לשנייה מקפיאה ונרגעה, הוא נשם בכבדות ואמר. "אוקי אם זה בסדר מצד ערן כמובן".אברם תלה מבטו בערן עוקב אחרי קצב תזוזת נעלי האול סטאר הסגולות שרכוסות על רגליו ואז הביט בשפתיו שזזו נפוחות מרוב מאמץ של מילים סגורות ואטומות.

"אתה רוצה להישאר לבד ערן ?", שאל אביו ,אין תשובה, אורי מכחכח בגרונו וזז באי נוחות על כסאו. "ערן" אמר אברם בקול מדוד "ערן אתה שומע אותי?".

"תענה לו כבר "הזדעק אביו, "תענה לו המקום הזה עולה לי מספיק כסף כדי שתשתף פעולה .חימתו המתפרצת נרגעה בשנייה מהירה,"מה קורה לך ערני?, קולו היה רגוע ,ערני אנחנו רוצים לעזור לך"." הפסק אורי" קולו של אברם היה תקיף, אני רוצה להישאר לבד עם ערן". אורי התבונן בנעשה בחדר הניע את ראשו באיטיות וקם על רגליו ,"ערן אני יוצא מהחדר תישאר עם הפסיכולוג לבד אני מקווה שאולי הוא יעזור לך ,יעזור לנו" , תיקן את עצמו שרבב את שפתיו כלפי אברם כמו רצה להוסיף עוד מילה ,צל של משטמה עבר על עיניו עכור וקודרני ."אני בחוץ" סיכם ,יצא החוצה ,סגר את הדלת אחריו.

" אתה יכול לדבר איתי על מה שבא לך ערן" אמר לו אברם, אנחנו פה לבד ואני מבטיח לך בשבועת מטפל למטופל שמהחדר לא יוצא כלום.החדר הוא בועה פרטית שלך ושלי ואנחנו מתחלקים במילים פה בתוך הבועה .במילים אחרות ערן מה שנאמר כאן ,נשאר כאן וכאן" והוא סימן באצבעו על קודקודו. ערן לא ענה ,גביניו התכווצו ,תנועת גופו רפתה מעט , השתיקה עדיין עטפה אותו .

"אתה שומע מוסיקה באוזניות, כי אני עדיין לא יודע אם יש שם צלילים באמת".

הוא הנהן בראשו, "מה אתה שומע"? ערן לא ענה

"אוקי אנחנו נשתוק כאן קצת, יש לנו עוד כעשרים וחמש דקות שלמות, אנחנו נשתוק היטב", אברם חייך אליו חיוך זעיר וזהיר. "זאת אחלה עסקה אתה לא חושב? אתה מגיע לכאן לבועה שאני מבטיח לך שהיא קיימת, בורח קצת מהיכן שאתה לא אוהב להיות, שומע מוסיקה באוזניות ואני מקבל מאתים חמישים שקלים", אברם המשיך לחייך ועיניו לא הפסיקו ללכוד את ערן מחפשות את מגע העין ,את המבט שיטה לשבריר שנייה לכיוונו של אברם ויטווה את הנגיעה שהוא זקוק לה.החוט הבלתי נראה לעין שיוצר את הקשר בין מטפל למטופל. הייתה דממה בחדר.

יש תנועה מנצחת שאותה למד אברם מד"ר קרת ,להשעין את ידו מתחת לסנטרו ליישר את מבטו ולהתבונן ממש בתוך המטופל, "קשה להם לעצור את המילים אם הקשר של גלגלי העיניים עובר ביניכם, מבט נכון אברם בתוך הילדים המקולקלים והם נפיצים ומתנפצים למאות רסיסים ואז הם מחפשים את העוגן הראשון ואם אתה שם, אתה הוא העוגן"

"אתה מכיר נגן בשם ז'ורז ברנסטון" , אמר ערן עדיין לא מביט בו קולו חלש

"לא", אמר אברם, אני לא מכיר.

"למוסיקה שלו אני מקשיב באוזניות, הוא נגן צרפתי שמנגן באקורדיון מלווה בלהקת ג'אז צרפתית".

"אני יכול לשמוע ערן"?

"כן", הוא הסיר את האוזניות מראשו ואת הנגן מהחיבור לכיס ומסר אותו לאברם שהניח את האוזניות השחורות על אוזניו. צליל האקורדיון הקלושרי הצרפתי התנגן ביבבה בכיינית ממגנטת בליווי סקסופון מעודן, היופי היה מהמם, איכות השמיעה הייתה נפלאה.

"מי זה?מה זה" ?

דרג את התוכן: