תנועות העולם נעות יחד .תנועה נאספת לתנועה וביחד הן הופכות לתנועה ארוכה .התנועה המרכזית של החיים.

מילים. מהם היקום מורכב ואדם אינו יכול להתנתק מכוחם ודרכם הוא יוצא לדרך.מקיף את תנועת הגלובוס הפנימי הנמצא בו ולבסוף הוא  צועק בשארית כוחותיו כלפי התנועות הבוגדניות, מישהו יכול עליהם?

כתיבה מעדנת ומזקקת,.לפרקים הכתיבה נוגעת בכוכבי הרקיע,לרוב היא מרסקת אותך מטה.מה נותר מעבר לכול הדמיות המרוסקות האלה.אני עולה באוב כמכשף מילים .

הכפתור לחוץ והאדם החיוור ממתין לצליל, מאותו רגע עולמו הפנימי נאסף ונארג למרקם שלם של טעמים, הוא מבודד אותם לתווים בודדים,מכילם לנפשו בדומה לאכילת קוביות שוקולד, כול טעם מתפוצץ מעונג.

האדם החיוור השכיל לאלף את עצמו לכתוב ולהאזין בסינרגיה ,צליל עוטף מילה.הוא  מתקן את עצמו דרך הצלילים, ומרכיב עולם דרך מילים.

ובתנועת העולם מה נותר מלבד מרקמים ופסיפסים של אנושיות נעלמת. קראתי על אנשים טובים ועל מי שפחות ,על כאלה שמזלם עטף תנועתם ורק בתנועה האחרונה הם קרסו לאותה אפלה שרק שמעו  על קיומה. יש מי שמזלו לא ליווה את חייו הנוקשים אך בהתמדה הפך את תנועותיו לאש חיים גדולה. האם אני מתרסק, ואולי אני מנצנץ בשארית כוחותיי.

שנה קשה עברה על תנועות גופי, מקרים מוזרים ריסקו פינות אופטימיות בחיי,בדומה לגלגל עם פינות קוצניות. אני נוגע במקומות שמהם אני רוצה להתעופף, ואולי אני נותרתי יהיר, חסר בושה שעדיין מתגאה בכלום המתחולל בי.

איני יכול לעשות מאום מלבד להמשיך בתנועותיי

"אתה מסתכל?הי, אתה מסתכל?".הילד הסיט את ראשו לעבר המקום שעליו הצביע אביו,מבטו משתאה כמתעורר מחלום ."אתה מסתכל?"שאל אותו שוב .

הוא דולה מזיכרונו את מראה כף ידו של אביו.במבט חטוף כף ידו של אביו נראית ככף יד רגילה כמו של כול אדם אחר,במבט בוחן כף ידו הייתה שונה,כתמים חומים זרועים בה ורובם כיסו את גב היד.בין האגודל לאצבע הקרובה אליה התנוססה צלקת ארוכה של כוויה ישנה,הוא לא זכר מתי אביו נכווה אבל ריח החריכה עדיין עולה באפו. אלו היו זיכרונות מכוננים.

 אביו עטף את ידו בכף ידו החמה והתבונן בצלילות לתוך עיניו.היה זה הרגע האחרון שהילד הביט בצלילות בעיניו של אביו.נותר בו עוד פירור זיכרון של הרמת ראשו אל השמיים, להק ציפורים כהות חצה את השדה שעליו הצביע אביו, המראה היה מדויק ומרגיע .שבוע מאוחר יותר אביו מת .הילד לא הצליח לזכור מדוע אביו הצביע על השדה.

רק בשנה האחרונה הוא החל לאסוף את חלקי הזיכרונות ולחברם לתמונה ברורה יותר.עברו שנים רבות מאז שאביו מת ולפעמים הזיכרון מתעמעם ונחלש כסוללה מתרוקנת. הוא החליט ללקט את הזיכרונות כמו דייג השולה את הדגים מהים, דג ועוד דג.לכול זיכרון הוא הצמיד  תאריך או את הדרך שבה זכר שאביו אכל, קילף תפוז או פיצח גרעינים.

הגרוע מכול שהוא ניתק את המחשבות שלו מעצמו ונתלה בזיכרונות שהוא לא בטוח שהם קיימים באמת. גם את הלא ברורים הוא אסף ותייק .

הוא נעמד מול הבית של משפחת כהן שבעבר היה צמוד לבית ילדותו שכבר אינו קיים ובמקומו בנו בית גדול מידות.הבית של משפחת כהן נשאר הבית הדהוי היחידי מבין כול הבתים המודרניים שנבנו בשכונה של ילדותו.הוא התבונן אל המרפסת הקטנה שצפתה על הכביש, גופו זכר את הקרירות הנעימה שם כשישב עם יואב לאכול ארוחת צהריים. אסתר כהן הייתה מגישה שניצל עבה ואורז  בצלחות זכוכית גדולות והם שתו בכוסות פלסטיק צבעוניות תרכיז פטל אדום מהול בסודה . אז הגינה נראתה לו אינסופית היא התארכה עד הגדר שחוצצת בין פיסת חול לכביש הצר בתווך היו מספר עצי שסק ועץ גויאבה אחד,והרבה עשבים שוטים שגדלו פרא. בקיץ הוא היה עוזר ליואב לנכשם.

הוא נעמד מתחת לעמוד התאורה ובחן את הבית שקירותיו נסדקו מהשמש הקיצית או רטיבות הגשם החורפית,הבית היה מסוגר ומוגף ועשבים השתלטו על הגדר, הוא רצה להיכנס פנימה אולם התאפק ונשאר לעמוד ולהתבונן, ראשו היה ריק מזיכרונות, בבטנו היה כאב עכור של אובדן.הוא חזר לרכבו ונסע במורד השכונה מקיף את הרחוב בכביש חד סטרי ומתחבר אל הכביש המוביל ליציאה מהעיר.

בלוויה של אביו זלגו דמעות על לחיה של אסתר כהן,בידיה אחזה מטפחת כחולה שאותה הצמידה לפיה אולי כדי לחנוק צעקה.כשעברו מול הקבר היא הצמידה אותו לגופה בחיבוק ארוך הוא הרגיש את שדייה הכבדות מנגחות בחזהו ."ילד עצוב שלי אני אטפל בך "מלמלה .ואמנם בימי שני ורביעי כשאימו עבדה את משמרות הצהריים הוא היה מגיע אחרי בית הספר לביתה ואוכל את האוכל המזין שהייתה מבשלת. לפעמים הרגיש מחושים בבטן כשראה שגברת כהן מלטפת את שיער ראשו של יואב ומנשקת את לחיו בקולניות ,בטנו צרבה יותר כשאחות של יואב ,"אתי" לא הסירה את עיניה ממנו .

הוא היה יושב בשקט כמו שהבטיח לאימו ואוכל את השניצל בעזרת סכין ומזלג, מקפיד לא לדבר בשעת הארוחה ומסרב בנימוס שאסתר הייתה שואלת אותו האם הוא רוצה תוספת .אתי כהן שהייתה מבוגרת ממנו בשנתיים ישבה בכסא פלסטיק שמכנסי הספורט שלה היו צמודות לירכיה ואכלה בפיזור דעת .היא קראה תוך כדי הארוחה עיתון נוער והוא התבייש לדבר איתה, שהיא פנתה אליו הוא ענה לו בתשובות קצרות שעיניו משופלות .היא הייתה שואלת אותו שאלות על המורים בבית הספר והאם הוא מכיר את הזמר שמופיע בשער העיתון,הוא לא הכיר אף אחד מהזמרים שהיא הכירה .

ביום חם בחודש יוני יואב נשאר חולה במיטתו  והוא ואתי אכלו יחד ארוחת צהריים במרפסת המוצלת ביטנו כאבה יותר מהרגיל, היא בחנה אותו בריכוז.לאחר דקות מספר שאלה אותו האם הוא מתגעגע לאביו? הוא הנהן לחיוב.היא שאלה אותו האם הוא חושב שאימו תתחתן שוב, הפעם הוא לא ענה ובטנו כאבה ביתר שאת, היא צחקה ורגליה נעו ללא הפסקה ושאלה אותו האם כבר נישק ילדה הוא לא ענה וחשק את שפתיו, הוא רק רצה לברוח משם אבל התבייש לקום.היא אחזה בידו ואמרה לו שיקום מכיסאו ויבוא איתה, הוא קם ללא מילה. אתי אחזה בידו והם נכנסו לחדרה הקטן. היא סגרה את הדלת אחריה ופיזרה את שערה בתנועה של שחקנית קולנוע שהוא לא זכר את שמה, והתקרבה  עד שחש את הבל פיה באפו היא לחשה לו  לסגור את השפתיים חזק ואז הצמידה את שפתיה על שפתיו כמו שראה בסרט קולנוע. הוא פחד לנשום כדי לא להבהיל אותה ,היא הושיטה את ידה ולקחה את ידו והניחה אותה על שדייה הקטנות והתנשפה.הוא ניסה לעצור את נשמתו ככול הניתן כשפקח את עיניו וראה את פנייה דוממות כמו פסל ועיניה עצומות.הוא ניתק את עצמו ממנה וחזר למרפסת והתיישב במקומו, בדיוק נכנסה אסתר כהן שהלכה למכולת להביט תמציות תה עבור יואב החולה, אתי לא חזרה למרפסת.

בבניין בו הוא גר בשכונה החדשה הוא מחנה את האוטו בחניון ונכנס לדירה ששכר,הבית ריק וסגפני, שטיח קטן במרכז הסלון ועליו מונחת כורסא אדומה וסביבה כסאות עץ פשטות .הוא מסתפק בצמצום. מהמקרר הוציא בקבוק בירה והתיישב על הכסא עץ .הוא לגם מהבירה בלגימות קצרות כול לגימה ידע שהוא כבר צריך לקום מהכסא ולהתקשר לביתו הישן כדי לשוחח עם ילדיו ולאחל להם שינה ערבה כמו בכול ערב.ליאות פשטה בגופו הוא לגם מהבירה והביט.

שהם נפרדו ממנה, אחותו אמרה לו שיגיע מהר כי זה כבר הסוף,היא מתחננת לפניה שתחזיק מעמד. הוא נהג ברכבו בכביש המהיר ורוקן מחשבות טפלות מראשו כדי להיות מוכן, הוא התפלא איך הגוף שלו כמו נע על אוטומט מוכן לרגע הזה,הוא התחיל לספור רגעים רגע ועוד רגע  והחנה את הרכב בחניון של בית החולים וצעד לאורך שדרת העצים לא עונה לצלצולי הטלפון שלא הפסיקו .הוא נכנס למעלית והגיע לקומה השנייה אחותו הסתערה אליו בדמעות, היא חיכתה לך היא אמרה לו ממש חיכתה אבל הלב שלה קרס, הוא נכנס לחדר הלבן אימו שכבה במיטה הוא בא אליה וליטף את ראשה המונח על הכרית ליטף בעדינות ודמעות פרצו ממנו,הוא אהב את אימו ומעולם לא אמר לה.כמה שהוא מטומטם, פשוט מטומטם.

http://www.youtube.com/watch?v=MY__fj0rT3s&feature=related