אני אוהב את ריח הבצל שנחרך בשמן הרותח שמבעבע בסיר הכבד. רכשתי את הסיר לאחרונה בחנות יד שנייה בשוק ביפו. הסיר ניצב על דרגש בחצר החנות, ליטפתי את השקערוריות בקצות האצבעות, גירדתי בציפורניי את ציפוי האמייל, משקלו הכבד התאים לדרישותיי. רכשתי אותו. הסיר נהדר לבישול קדרות הדורשות בישול איטי וארוך. לאחרונה אני מקפיד לאסוף פרטים משובחים אליי.

השמן התערבל בבועות קטנות של רתיחה והעלה עשן עד שכמעט היה על סף חריכה. קצצתי בצל לבן לחתיכות דקיקות ומיצו ניגר לאורך קרש החיתוך.הסטתי את ראשי לאחור וסגרתי את נשמתי כדי למנוע מריח הבצל החי להדמיע אותי, גרפתי את שבביו בעזרת סכין חיתוך לשמן המקפץ באלימות .

אתה אלים מילולי ופיזי. אתה אלים כלפיי וכלפי ילדך. אתה אלים באילמות ובזעם שעצור בך. אתה לופת את הנשמה של כולנו, מתיש ומתסיס. האלימות שבך מחלחלת לכולך ויוצרת אוויר אלים שמתקבץ סביבך. האלימות יוצאת מתוך גופך החיצוני החולני ונשמתך הפנימית המעוותת. אתה אלים, אלים.

המילים הנוראיות מהדהדות ומחלחלות לתוך גופי. המילים מאפשרות לאני המבודד שבי להתבודד לתוך עצמו יותר ויותר.

שים לב לקשר העניבה שאתה רוכס סביב צווארך בכול בוקר. למראית עין סוגר את גרונך  בעניבות מעוצבות, מצודדות, עניבות רמאיות, כאילו שאתה מאותת על שלוות נפש.  אתה מלהטט בקסמך, מתיז את עצמך כלפי העולם בהשפרצה של שקרים, אתה עלוב ואלים, אלים. גם במשחקך אתה אלים. העניבה המצועצעת שלך מחווירה בצביעותה העלובה, משרטטת את הרמייה והשקר הטמון בך . אתה  אלים.

האוויר בחלל המטבח הופך צורב ולמרות ניסיונות ההתחמקות העיניים דומעות קלות. אני מוחה אותן בכף ידי הלא נגועה במיץ הבצל, מנסה לנטרל את הצריבה. אני משתדל לא לבכות בכי סרק. חשוב לי  להחזיר את השליטה לחיי.

הריח משתלט על חלל המטבח הרחב ששיפצנו בשנה האחרונה בעלות עצומה. אמונת שווא של זוגות המסדרים את חייהם דרך שיפוץ הדירה. אריח חדש על כול מריבה, ארון כלים מעוצב על חידוד סכין, תנור על התפרקות רגשית.

בלוטות הטעם שלי ערות לריח ואני מחדיר את חוטמי לפנים הסיר, נושם את הארומה הממלאת את נחירי בחריכה מופלאה של הבצל המזהיב. לאחר מספר רגעים של טיגון, תחושת הצריבה בעין נעלמת וריח הבצל לא מרתיע כלל.

הבצל מתרכך קלות והופך לשקוף, כמעט ניתן להביט דרכו. אני שוטף את העגבניות הבשלות וחורץ חריץ  במרכז כול אחת מהן בסכין חדה, מסיר את העור שמתקלף בקלות וקוצץ את פנים העגבנייה על קרש החיתוך הלבן, מאפשר לרוטב האדום לזלוג על השיש המעוצב. אני שופך את התערובת האדומה בסיר העמוק. מקרב שוב את חוטמי לסיר ואוסף לתוכי את הריח .

את השום אני אוהב לטגן בחתיכות שלמות גסות, דבר שלא מעיד בהכרח שאני איש גס. איני חושב כך כלל ,אני בחור רגיל, תאב חיים. השום מעורר בי תחושה של געגועים לעצמי של פעם, נינוח ורפוי ,מקבל ומתקבל. בעבר הייתי מאגר בטוח של טעמים.

חתיכות השום הגסות נצבעות בגוון עכור ואני מוסיף פיסות פלפלים ירוקים קצוצים שנחרכים מידית. אני בוחש ושולט בקצב החריכה, בניגוד לחיים החורכים שלי שכבר מזמן יצאו מכלל שליטה.

אתמול בערב לאחר שהתנינו אהבה, איזו מילה יפה ומענגת. לפעמים יש לי נטייה לומר מילים יפות ומשקרות. האמת שקופה כמו בצל שקוף שנצרב בסיר. אחרי שהזדיינו בזיון עייף למען צורך פיזי בלבד, היא קמה מהמיטה כדי להתקלח, הבטתי בצדודיתה הנשטפת במקלחת, ריח של חריכה עלה בחדר.

מבעד הדלת השקופה של עלתה ההמיה כגל המתמזג עם גל אחר ומחדיר את הנחיל לנחשלויות הנוספת. נחשול עצום של כאוס. מילים צלפו דרך המים הנשטפים. מפלים שוצפים וכול צליל מספר את האמת שלו. נהרות של מילים חודרניות ואין בהם שום רכות מימית. מילים זיפיות נוראיות. הן נאמרו.

תמו החסמים הרגשיים, הסתיימה המהוגנות המזויפת. התנדפו שנות האיפוק דרך זרם המים המרפדים את נוזליהם ללא נוחם בגופה הזועם. המים הומים, הגוף מדבר. "לך מפה, לך ממני טמא מחוטא, גופך שמצץ אותי מחליא אותי. רמס את שקריו בתוך ערוותי. עוף מחיי ניצול של חיים בוגדניים, אוד מעושן של זיוף. עוף מתוכי, לך, קח את התרמיל ולך, לך, לך, אל תשאיר מאום אחריך."

ואני עוצם עיניים כאילו נרדם, כאילו חי.

אני מכין את ארוחת ערב כמו שהמשפחה שלי אוהבת. כזה אני, איש שמכין את הארוחות, מתקין קסמים. היו ימים מפויסים שהיא קראה לי מקסים הפרפרים.

 אני מחייך בתוכי ושם לב שהחיוך הפנימי שלי דומה לסיר האימייל, מלא שקערוריות של שימוש.

 אני מאד אוהב פרפרים. כנראה בגלגול קודם שלי הייתי פרפר צבעוני המתעופף מפרח לפרח, ניזון  ממזון הטבע. מתעופף בחלל, מתמסר לחופש, איש פרפרים אני? אני צוחק על עצמי, על חיי.

בעבר היא הייתה מביאה לי פרחים ואומרת עבורך אהוב שלי, תודה על הארוחה הנפלאה שהכנת לנו, תודה על הלב הענק, אהובי, אישי, תודה שאתה איתי. מפזרת עלי כותרת סביבי ומעלה לי קורבן של פרחים, אני האדמה שלך. נסער הייתי אוסף אותה בזרועותיי, לוקח אותה איתי לחדר השינה, מניח את הפרחים על עורה הלוהט, חוקר בבוטניות ביולוגית מרשימה את גופה, טועם מפטמותיה כאילו עלי הכותרת מגיחים מתוך זקיפותם בגאווה בלתי מוסתרת. טועם מטבורה, בטנה ורגליה החזקות כשורשים עבותים. רגלים עצומות של אישה מוצקה הנמסה תחת לשוני. פרח שלי, ערוגה של צמחים מבהיקים. בסערה טועם ממנה כפרפר הנמשך לצוף, יונק את הדבש מאבקניה, ונגמר.

 עשרות שברי זכוכיות ניתצו סביב הכוס. זהרורים שקופים, אנדרלמוסיה זרחנית, "תביט בי, תביט," השברים אומרים את מילותיה, אני מביט. "אתה לא נחנק איש הפרפר הנושם, הפרפר המעופף, איש האהבה. איזו בדיחה אתה, אני אוכלת את השברים המנותצים, אני מרפדת אותי בשברים עשויים דם כמו החיים הזולגים שלי. אל תחבק אותי, אל תיגע בי. לך, לך כבר, לך אליה, לך אליהם, לך לחיים שלך. אין לך זכויות, אין לך חסדים, אתה איבר גדוע, אתה כלום, אבק, פשוט תלך. אל תתייחס לדמעות שלי, הם לא עלייך הם עלינו, הם על הזמן האבוד, הם על זמן הכאב. אתה חושב שאלה זכוכיות של ייאוש, אלה זכוכיות של חסד, לך."

אני מנמיך את הלהבה על הכריים והולך לסלון. שמח שהבית עדיין ריק מאנשים, מגשש אחרי האור בסלון. שלושה חודשים אחרי שיפוץ ואני עדיין לא יודע להיכן שייך כול מתג. יכול להיות שמנגנון השכחה או ההשלמה בוחן ביסודיות את יכולת ההדחקה המפוארת שיצרתי במוחי, הרי שיפצנו את הבית קורבן לשיפוץ חיינו , השלמה על מה שקיים ונוכח.

לאחרונה כשאני חושב על ההשלמה הזאת יש לי רצון לנשום את המוות אליי, לתוכי. רגעים חדים של מוות. הבזק צבעוני ואנו מתים מחובקים. עטופים כמו מומיות, עטופים בסלוטייפ לבן דביק ומסרטן ומכוסים בשכבות של קרח. לפני כשנתיים עוד דיברנו על אושר בסיסי ואליס מונרו כותבת בספרה החדש על יותר מידי אושר. הרצון שלי הוא למצוא את מתג. ואיך אני יכול למצוא מתג אמיתי שהחיים שלי כאלה משופצים.

אני מגשש באפילה ומוצא את המתג שמדליק את האור בסלון ו צועד למערכת האימתנית שקניתי בימי השיפוץ, חפץ המותרות היחיד שהוא שלי. מערכת מוסיקאלית יפאנית בתוספת רמקולים שחורים קטנים שתלויים על הקיר. כשמגבירים את צלילי המוסיקה היא נשמעת בעוצמה בחלל הבית, מסוננת לחלוטין, ללא פילטרים של נימוס מיותר. זאת המערכת שלי, רכוש פרטי ואין מגע לאחר, אני מאד מקפיד על כך.

אני מניח על מגש המוסיקה את הדיסק של מייק אולדפילד.

ברגעים שאני מתקין ארוחות למשפחה שלי, המוסיקה מתאימה לקצב הפרטי הנע לי בתוך הגוף.  הטעם שלי מאד ברור,עדיין מהדור הישן, מתמסר לצלילי העבר שלי. היום, אלה רגעי מייק אולדפילד,  הבן שלי יואב צוחק עליי, על כמה שאני זקן מוסיקאלית. אני עונה, "הי אני זקן אבל אני אבא שלך, ואני אוהב לשמוע את מייק אולדפילד."

הבשר הקצוץ מחכה לתורו להיצרב בסיר המלא בתערובת הצבעונית, אני טועם את הבשר עם האצבע קניבל של חיים, אוהב את הבשר חי ומדמם, מעניין מה זה אומר עליי. אני אוהב לגעת, לחוש, כשאני ממולל את גופה של יעל, טועם ובוחש באצבעותיי, בלשוני, בעפעפיי, דוחס את עורה, אני מניע את גופי קדימה ואחורה, יעל עוצמת את עיניה ואני נוקב בה ללא ליאות, מורח  את תאוותי. כזה אני, כזאת יעל.  איך יבש מקווה הרגשות בינינו , אין לה תשובה, גם לי לא.

"בשלן," פיה מתעוות בזלזול. "אתה בורח לסירים, בורח למילים, בורח לך כול הזמן. עף לך איש נפלא שלי", אוהב ומפנק. "כלום, נאדה, גורנישט, אבק מסויט שלי, שנים שאתה חי בבועה המעוצבת שלך. איש, איש, איש, אני מדברת ואומרת ללא פילטרים כדי שתדע הכול יוצא דרכי, דרך המילים והתנועות, הדוממים והחיים. אני מספרת לך את סופי איתך, קשה לך לשמוע? אז מה. קשה לי היה לחיות."

  אני משורטט דרך השרטוטים שלה. אני נמוג דרך הנמוגים שלה, אני מתפוגג דרך האחיזה הרפה שלה, אני מסיים את מסעי, מסע ההשפלה, הסופי. מסיים את חיי הזוגיים והיא מחייכת חיוך אפל, תקרא לי סיפור, תקרא לי ציור, תקרא לי צליל, אני כבר לא שייכת, לך. אני כלום בשבילך ואתה כלום בשבילי, זה משורטט ,מסמר, מחדד ושורף.

אני יודע שהאמת בגוף, אינה משקרת.

הבשר נחרך בסיר, מתמזג בעגבניות, הבצל הפלפל והשום החי. מניפת צבעים מרהיבה, אני מפזר מלח ופלפל שחור, מוציא מהארון את  קופסת הפפריקה החריפה האדומה,אני בוחש ומאפשר לתבלינים ללכוד את הטעמים. עכשיו יש לי זמן להרים את עיניי אל השעון, השעה שבע וחצי. עוד חצי שעה ארוחת ערב תהיה על השולחן, יואב בחוג השחייה בקאנטרי הקרוב לבית. הוא שוחה כול יום, מיישר את גופו לעצמו, מתבגר או שפשוט הוא בורח מהבשורה הקרובה, יודע שהיא באוויר, הרמזים נמצאים בכול פינה בחיינו.

אתמול היינו יחד אצל רופא העיניים כדי להתקין עבורו משקפי קריאה חדשות, עמדתי ליד הבן המתבגר שלי הבטתי בו בזווית כשהוא קורא את המספרים המרוחקים בשקף החלבי בקליניקה. הוא חש שאני מביט בו, יישר את גבו זקף את גופו שהבליט את שריריו החדשים שרכש בשיעורי השחייה. שיערו נשאר עדיין ארוך למרות שאני מבקש ממנו כבר שבוע להסתפר. הוא קורא את המספרים, 2", 4, 7, 9 ".רופא עיניים הקטין את השקף. "3 7, 9, 2 ,8", יואב טועה. הרופא מודיע לו שכנראה שהוא צריך מספר גדול יותר, אני מביט בו בצדודית היפה שלו. "דר' חרמון," מבקש יואב, "תבדוק גם לאבא את הראייה." משפט סתום לכאורה, שתקתי, למרות שדר' חרמון הביט בי בהשתאות, חש באוויר את נוקשות הצווארים של שנינו והדומיה שנתלתה באוויר.

יצאנו מהקליניקה יחד עם משקפי הקריאה החדשות של יואב, נסענו לביתנו ברכב המשפחתי ,"אתה רוצה שנשתה קפה בארומה הקרוב, שאלתי . אני לא מעוניין לשתות כלום ענה קצרות.

 יערה ביתי יודעת הכול וכבר הפסיקה להרים את עיניה לכיווני.

 "זה בסדר כך," אמר לי בני, חברי הפסיכולוג, "תן להם זמן ו אוויר, בשבילם אתה כרגע אויב. תהיה אויב טוב, מתחשב, אויב שמוכן להפסיד." אני מסנן את הפסטה המסולסלת הרותחת בסיר הנוסף  שוטף אותה במים קרים ושופך אותה לקדרה הוורודה, מוסיף לשם את התבשיל הצבעוני. מגרד גבינה ,יערה מאד אוהבת את הקונטרסטיות של הטעמים.

 אני מניח את הקדירה במרכז השולחן, מפזר צלחות מעל לתחתיות הבד שמגנות על השולחן החדש שנקנה בימי השלום הזמני בנינו. מניח על  השולחן כוסות ומוזג לתוכן מיץ לימון קר.

צועד לסלון, מוצא הפעם את המתג בקלות, מכבה את המערכת המוסיקאלית שהייתה שלי,

נושם קלות.

סימון וגרפונקל שרים את צלילי הלילה בהרמוניה מושלמת והוא משוכנע שלא ניתן לחלוק על כך שהשיר גורם לכול השומע אותו להתרגשות רבה. תמיד קיווה שילדיו יתחברו לאותו סגנון של מוסיקת פולק המעוררת בו כמיהה לאירוע שהתרחש. לפעמים אתה חושב שתמו עבורך החיים,  אבל למעשה הם רק מתחילים.

הוא צועד בפארק המוריק, הנחל מתנועע לקצב משב הרוח המגיע מהים, שמש אביבית של בין ערביים מפזרת קרניה בגווני זהב, בשבילי האופנים תנועה ערה של רוכבים ורצים.

הוא נזכר בפעם הראשונה שיואב הצטרף אליו לנסיעה לתל אביב. הוא נהג בפולסווגן דאבל קבינה הכתומה, יואב היה לבוש במיטב בגדיו החגיגיים והתרגש מצפייה למתנת יום ההולדת שאותה נסעו לקנות עבורו. בדרך הארוכה הם שוחחו בשלווה, צרור של אינטימיות נכרך ביניהם.

יואב שאל אותו, האם לדעתו עדיף אלוהים אחד או כמה סוגי אלילים. הוא הביט בו משתאה, ומלמל היכן הוא קרא את המידע על האלילים. יואב ענה שאינו בטוח מהיכן אבל נדמה לו שקרא עליהם בספר היסטוריה של אביו "זרקור על תולדות רומא". "הרומאים לא היו טיפשים" ציין אביו לעצמו בקול.

אחרי שקנו ברחוב עלייה מיטה חדשה עבור יואב, הם אכלו בורקס שמנוני "בפינה של פנסו ", ברחוב לוינסקי. לקראת השקיעה הם נסעו לכול בו שלום. ביקרו במוזיאון השעווה המאולתר ועלו במעלית עד הקומה האחרונה, שם השקיפו על כול מראה העיר דרך משקפת טלסקופית שתמורת מטבע מראה את תל אביב במראה פנוראמי. הים נראה כחול ומרגש. הוא יודע שהים קרא לו, רעד של התרגשות עבר בו.

 השנה הוא חוגג את יום הולדתו החמישים. הוא עדיין נלהב לקרוא ספרי ההיסטוריה,וביוגרפיות של מצבאים. בקריאה הוא מתמקד בלימוד התגרות העולמיות כגון מלחמת עולם הראשונה והשנייה.

לאחרונה הוא קורה ספר היסטורי על ניסיון כיבוש סטלינגרד. תגרות מסוג ההרואי עולות בעיני רוחו  כסרט נפרש.

לפני מספר שנים הוא עזב את העיר בה נולד ופרש מעבודתו כבנקאי. כיום הוא חי בגפו בעיר הגדולה. אשתו לשעבר נותרה בעיר הישנה. ילדיו כבר גדולים והוא נפגש עימם לעיתים רחוקות לקפה ברחוב אבן גבירול. פגישות של  מוכרח כינה את הפגישות יואב בנו. תמר ביתו לרוב מוותרת על הפגישות הנדירות,ה יא מתרצת בכך שיש לה מועדי הגשות של עבודת מאד לחוצות . גם בשיחות הטלפון המועטות איתה קולה נשמע חד והחלטי. אולי היא עדיין כועסת יואב אומר לו בהשתתפות כנה.

הוא צועד לאורך היום ברחובות תל אביב, הוגה ברב המכר שאותו הוא מתכון לכתוב, מתיישב בספסל במקום קבוע, שותה מעט מבקבוק המים .מסיר את הנגן שעל אוזניו ומתבונן. יכולת ההתבוננות שלו משתפרת כול הזמן. לאחרונה הוא הוגה על כך שהחיים הופכים היסטוריה אם לא לוקחים אותם בידיים, הוא קיווה שחייו עדיין לא היסטוריה

הוא נמשך לרגעים ההיסטוריים כמו חוט שני, ברור לו שההיסטוריה של חייו  אינה משנה לאף אחד כלל. אף על פי רגעים של חידלון הוא מאמין שבחייו יתרחש אירוע גדול. פעם בשנה בחג השבועות הוא מתקשר אל אשתו לשעבר. בחג הלבן הוא חש בסוג של סיום מעגל, אולי כי בשבועות נפטר אביו ובדרך מוזרה בחג זה הוא גם נפרד מחייו הקודמים. אשתו  עונה לשיחה בקול טרוד ושואלת אותו לשלומו, הוא עונה שהכול בסדר ומשתררת שתיקה ארוכה. "חג שמח ושמור על עצמך" היא אומרת בחיפזון ומסיימת את השיחה.

הוא עוד זוכר רגעים שהמוסיקה הייתה מעל החיים, הם היו צעירים ואהבו בדיוק את אותם צלילים. המוסיקה הייתה השפה בה הם דיברו אהבה, גם היא הפכה בהדרגה לדהויה, מה שבעבר פעם בעורקיו כמקור של חיים וכהרגשה של ניצחון הרוח והנשמה הפך לצלילים חורקים. ברור לו שגם יואב חושב שאביו כבר דוהה ומתפוגג, אולי גם בשל כך הוא שומר לעצמו את ההיסטוריה וחג השבועות כנקודת מוצא כדי להבין היטב שבעבר הוא היה הרבה יותר דהוי,לפחות בעיניו.

הוא מסיים את טיולו הארוך וחוזר לביתו ברחוב הורקנוס, מטפס במדרגות ומתיישב בכורסא האדומה וקורא את הספר סטלינגרד. הוא מתרגש מהמאבק ההרואי של התושבים שנאבקו על כול פיסת אוכל, הם קיבלו את ההחלטה לשרוד למרות הקושי העצום. לאחר שעת קריאה הוא סגר את הספר הכהה והסריט בראשו את כוח ההישרדות האדירה של האיש הרוסי הפשוט מול מכונת ההשמדה של הגרמנים. הוא בטוח שגם הוא היה יכול לשרוד.הוא קם מכיסאו והתבונן דרך החלון על העיר הרוגשת, העיר שלפעמים רצה לעכל את כולה פנימה. ברור לו שהגיע הזמן לפרוש כנפיים ולעוף.

 לו היה כאן יואב הכול היה נהדר, הם היו משוחחים כמו פעם על היסטוריה ועל אלילים. הם היו שותים כוס תה, וחוט של אינטימיות היה נכרך ביניהם.