הוא בהה במערכת המוסיקאלית, חשש להניע את ראשו, אפילו התזוזה הקטנה ביותר העבירה ברקותיו כאב חד. המערכת המוזיקאלית היא מסוג אקאי, קופסא שחורה המכילה נגן קומפקט דיסק שנפתח בלחיצה על כפתור אדום, בכנפיו שני מגשי קלטות, או כמו שאביו עדיין קורא להם קסטות. שני רמקולים ניצבו בצידי המערכת ורשת שחורה צפופה מכסה את ערוצי השמע. ברמקול הימיני ניתן לראות סימנים של מכה ישנה והרשת תוקנה לאחר יד, השמאלי היה בסדר גמור ושמיש.

 הוא קנה את המערכת לפני כחמש שעות מחנות יד שנייה ושילם עבורה אלף מאתים וחמישים שקלים שחסך בשנה האחרונה מעבודתו בחנות הדיסקים בעיר מגוריו.

מהרגע שמערכת הורכבה והתיישב השטיח מולה, לא היה מסוגל להפעילה. הוא חש ברטט בבית החזה ובדקות האחרונות הרגיש שפניו רטובות. הוא ישב דומם והמתין שיתעשת. ביטנו התחתונה בערה  בכאב שורף. הוא כופף את גופו והתעגל סביב הכאב, אוחז את בטנו ונושם בכבדות, הרטיבות בפניו גברה והוא יודע מניסיון עבר שהכאב ברקות יתעמעם ולבסוף גופו יחזור לאיתנו. הכאב לא זר לו, לאחרונה זה קורה בתדירות גבוהה יותר.

השנה היא אלף תשע מאות שמונים ושבע והוא בן שבע עשרה וחודשיים. בעוד כשלושה חודשים הוא אמור להתגייס ועל השולחן מונח צו שהגיע לפני ימים אחדים שמודיע לו שגיוסו הוקדם לחודש מאי. על המעטפה רשום שמו "רונן אזולאי" מחדרה, רחוב הנביאים מספר שמונה. הוא גר עם הוריו בדירה בת שלושה חדרים בקומה השנייה בבנין בן ארבע קומות.

הוא חולק את חדרו עם אחיו נתן בן העשרים שמשרת בצנחנים בתור לוחם  קרבי דבר הממלא את אביו בגאווה גדולה. כשהוא מגיע לסופי שבוע רונן  עובר לישון בסלון ומפנה עבורו את החדר שיוכל להתייחד עם חברתו חניתה. לרונן אינו מפריע לישון בסלון, הוא יכול לצפות בטלוויזיה כשהוא שוכב על הספה שאימו רחל מכסה אותה בסדין, הוא לוקח את הכרית הרכה מחדרו ומשעין אותה על הקיר וצופה בסרט וידאו, שוכב ללא ניע ומביט במסך המוקרן.

לפעמים הוא שומע את האנחות של חניתה והוא עוצם את עיניו ומדמה שזאת יעל חברתו לשעבר נאנחת כך. היום חנן הוא חבר של יעל, לפני שנה עוד למדו שלושתם יחד בכיתה י בתיכון המקיף בחדרה וחנן היה חברו הקרוב. לאחר שנזרק מהתיכון עקב ציונים גרועים ואף בית-ספר אחר  לא הסכים לקבלו הם הפסיקו להתראות עימו. הוא ניסה עוד פעמיים לבוא למפגשי החברים מהכיתה, המבטים והלחישות הביסו אותו. הוא וויתר והפסיק לבוא.

לפעמים שרעש האנחות של חניתה מתגבר, הוא קם מהספה ועובר למטבח, הוא מתיישב ליד שולחן הפורמייקה ומוזג חלב בכוס ולוגם ומתענג על קרירות המשקה בפיו. שהרעש חולף הוא חוזר לסלון ומתכרבל בתוך השמיכה. כשהם יוצאים מהחדר למקלחת הוא משים את עצמו ישן, בשובם לחדר והדלת נסגרת אחריהם, הוא היה שוב נזכר ביעל ומרגיש בודד. מניח את האוזניות של הווק-מן על אוזניו ומקשיב לשירים של סיימון וגרפוניקל וחושב שאולי הוא באמריקה, פעם הוא עוד יהיה.

כשנזרק מבית הספר הציב לו אביו תנאי ברור, למצוא עבודה שבה יבחר עד מועד הגיוס ואם לא ימצא מיידית אזי הוא ייקח אותו לעבוד באולם היצור במפעל בו הוא עובד, הוא אינו מוכן שבביתו יחיו פרזיטים.

 אביו כבר לא מדבר איתו מלבד הדברים ההכרחיים שמתנהלים במשפחה. כשהוא עובר מולו באחד מכותלי הבית הוא מהנהן בראשו כאומר שלום, מהמהם המהום לא ברור וממשיך בעיסוקיו. ביום הולדתו בעשרים ושבעה בפברואר, חזר מוקדם חנות תקליטים שבה עבד. אימו הכינה את השולחן לארוחת חגיגית ליום הולדת כנהוג במשפחתם, נתי לא הגיע מהצבא למרות שהבטיח לנסות.

בשעה שבע וחצי בערב יצא מחדרו התיישב בכיסאו הקבוע ליד שולחן האוכל, אימו ישבה בכסא ליד מנקרת פירורי לחם מעט בעצבנות, היא הכינה עבורו את המרק שאהב, עוף בגריל ולקינוח עוגת שמרים ממולאת בפרג. אביו לא הגיע לארוחת יום ההולדת, באותו ערב התקיימה ישיבת וועד של חבר העובדים במפעל. אימו חייכה בעצבנות כשבישרה לו זאת והוא לגם מהמרק, טעם מהעוף ולקח את העוגה לחדרו. שעה לאחר מכן נרדם.

אביו לא אהב את שיערו הארוך והיה מעוות את פניו בגועל לנוכח העגיל שעיטר את אוזנו הימנית. הוא גם היה מתעצבן מהמוסיקה הרועשת שלו ומבקש מאימו שתאמר לו להנמיך את הצלילים. היא הייתה נכנסת לחדר ומבקשת שינמיך את המוסיקה. הוא היה מרכיב את האזניות ומנתק את הרעש מהסביבה. אימו הייתה מביטה בו במבט ארוך, ויוצאת.

אביו עבד "באליאנס" מפעל ליצור צמיגים, הוא היה אחראי על בקרת איכות הצמיגים. תפקיד עם המון אחריות לכן הייתה חשובה המנוחה. לפעמים הוא נזכר –שבעבר בימי החופש הגדול היה  נוסע על אופניו כדי לבקר את אביו שהיה מושיב אותו על המלגזה ומנשקו אותו על לחייו משאיר שם חותמת של פיח. הוא לא זוכר מתי אביו נישק את לחייו, מלבד מבט עיניו המצומצמות במשטמה אילמת המציגה את אכזבתו. לעיתים רחוקות הייתה עוברת נעימות מפתיעה בפניו של אביו וסימן של רכות מפעם היה מסתנן לאישוניו. בצמצום מיידי של גביניו היה משנה אביו את מבטו ומשאיר את רונן  עם  צמיגיות עכורה בגרון

הוא הרגיש את המוסיקה בגופו. הנחמה של חיו. שהקשיב לצלילים המנסרים של לד זפלין ניגן באצבעותיו על גיטרה הדמיונית, מרגיש את האנרגיה פועמת בתוכו, מניע את ראשו בקצב כאילו הוא ג'ימי פייג' הגדול. לפעמים הייתה מגיעה השקיעה כמו צלילה פתאומית במים עכורים ואז היה מקשיב לקלטות של הפינק פלוייד, העצב היה אוטם לו את תנועת הגוף. הוא הבטיח לעצמו חזור ושוב, לקנות מערכת מוסיקאלית חדשה שתטהר עבורו את הצלילים שלא ירגיש את הזרות חונקת אותו. מתי כבר יגיע לצבא, ליחידה הכי רחוקה, שם יוכל להתבודד עם החלומות, המוסיקה והיד שלא מפסיקה לפשפש בגופו אחרי הרעב הבלתי פוסק. 

אביו היה קורא למוסיקה שהוא שומע מוסיקה שעושה רעש באוזן, הוא  אהב לשמוע את המוסיקה הישראלית היפה של פעם, ככה הוא קרה לה, אריק אנשטיין, יהורם גאון והגבעטרון. לפעמים  שאימא ניקתה את הבית  ומקשיבה לסמי אלמגרבלי הפייטן או לאנריקו מסיאס, אבא היה מתרגז ומבקש להנמיך את המוסיקה, במהירות כאילו התביישה אימא הייתה מנמיכה את המוסיקה לרעש חרישי כך שהצלילים היו כאילו משוחחים עם עצמם.

 בתחילה רונן עוד ניסה להסביר את כישלון לימודיו בעייפות שמשתקת אותו באמצע השיעור ללא שליטה, וניסה להסביר על האותיות המתבלבלות, אביו היה אומר לו בקול חד שאלה פתפותי ביצים ונועל את השיחה במילה אחת, פשוט נכשלת כי אתה כישלון ופונה לדרכו.

בארוחת הערב של יום שישי כשנתי מגיע הביתה, אביו היה זורח  ושואל את נתי שאלות על הצבא ואיך השמירות והמארבים והאם יש לו מספיק בגדים חמים ומהנהן בראשו בשיתוף. אימא הייתה מגישה לשולחן את האוכל ומביטה בנתי באהבה גדולה. רונן היה שותק ומקשיב להם. לפעמים נתי היה מגניב לו מבט וקורץ לו, הוא היה מחייך בתוכו ,הוא מאד אהב את נתי.

 הדיסק שאיתו רצה לחנוך את ההקשבה למערכת החדשה מונח לידו. אלון בעל החנות בה הוא עובד נתן לו את הדיסק מתנה. הוא עטף את הדיסק  בנייר צלופן והגיש לו אותו יחד עם שאר עובדי החנות. הדיסק היה של זמר ישראלי חדש, אלון אומר שיום אחד האהוד בנאי הזה יהיה מפורסם, אלון מבין במוסיקה ומבין גם בעובדים שלו. זאת הייתה מתנה נורא יפה שריגשה אותו. הוא השפיל את ראשו  בוטש ברגלו והודה להם בקול נמוך, כולם צחקו ואלון ליטף את שיער ראשו הארוך ואמר לו שיום אחד יהיה תותח ושיאמין לו.

עכשיו הוא בוהה במערכת המוסיקלית שקנה, קשה לו לנשום, ביטנו רותחת מכאבים עזים, ראייתו מעורפלת פניו רטובות. הוא מטושטש ורואה מחול עצום של צבעוניות, כאילו הצבעים מרקדים סביבו, הרבה סגול וטורקיז ,אבל מעל הכול נצנץ צבע חדש, מפתיע. הוא חידד את עיניו כדי לפקס את הצבע לפני שהוא חייך והתעלף.

אלה היו ריצודי אור ורודים .

אפריל 2009

הימים הם ימי השבוע הראשון של תחילת אפריל, שנת אלפיים ותשע במניין שנות הנצרות. ושנת חיי האחרונה.

 מפתה לכתוב ששנה אחרונה זאת תהיה שנה שעדיין אוכל ללגום מיין אדום משובח ולהתרפק על מחול הטעמים בחיכי, ואולי תהיה זאת שנה שאוכל לחוש את כפות רגליי דורכות בחול הים בקו הדמיוני בו הגל נשטף לים ומשאיר טביעת רגל. והלוואי תהיה שנה אחרונה שנפשי תישאר חופשייה בתוך גוף שבור ורקוב .

האמת שהידיעה על סיום חיי לא טורד את מנוחתי באופן קיצוני. אין בי תסכול ורחמים עצמיים, להיפך אני מוצא בנפשי רוגע ופיוס וממתין בהשלמה לגורלי. ברצוני להיות מדוד במילותיי כדי שהיומן הנכתב יהווה מזור רגשי, ויפיג מעט את כאבי הפיזיים, וחשוב יותר יהווה מסמך אמיתי וכנה.

אכן מצבי לא תיקני ובתוך גופי שוכן צל כהה המשייף ללא ליאות את תודעתי. איני חש את השיוף באופן תמידי אולם בהחלט אני מודע לקיומו. ולמרות החספוס המנקר בראשי עדיין מנחמת אותי העובדה שאני עדיין חי ונושם, ניתן  לומר אפילו מנצח, ולראשונה בחיי יש בי גאווה על תחושת הניצחון שבנוי משרשרת איים רצופה של נצחנות קטנים.

 אני עדיין יכול לקרוא שלושה עמודים ברצף מספר שמרגש אותי, אל תקלו ראש בעניין שאולי נראה בעיניכם זניח ופעוט, הישג כלל לא מבוטל בהתחשב במצבי הבריאותי. אומנם, לאחר מאמץ הקריאה אני מותש, סנטרי נשמט על חזי ועיניי נעצמות. אני מקיץ מהעילפון הזמני ומתאושש וחוזר להמשך קריאת הספר, חוצב את העמודים ביסודיות.

 עדיין אני יכול בנשימה אחת לקרוא שיר של אבידן שגורם לי להתרגשות אינטימית. והחשוב מכול, גיליתי גילוי מיוחד בדיוק באותו יום שנודע לי על מחלתי.

על מחלתי נודע לי על ידיי רופא הלבוש בחולצה לבנה מכופתרת ועניבה אדומה הקשורה בקפידה. הייתי משוכנע באחד מחלומות הבלהה שחלמתי כי במעמד בו הרופא יבשר לי על סוף חיי, הוא יהיה לבוש בחלוק לבן ומבטו יהיה אבהי ומרגיע. טוב, אני עשוי מאסכולה ישנה.

הרופא המעונב הודיע לי על קינון מחלתי ושקרוב לוודאי שאמסור בקרוב את נשמתי לבורא העולם. באותו יום הסתגרתי בחדרי, מבודד ממשפחתי ומכונס בכאבי וגיליתי שחושי התחדדו. אני קשוב לכול צליל הנישא באוויר ויכול ולפרק ולנטרל מהם את סוגי הרעשים האווריריים כך שאני יכול לשמוע מוזיקה דרך אוזני כאילו היא מתנגנת רק עבורי. אתם מבינים על מה אני מדבר? בעצם אין סיכוי שתבינו, אתם אנשים חיים נושמים ובריאים.

אנסה להסביר את עצמי, התחושה היא שהמוזיקה נכתבה רק עבורי. אני המאזין האולטימטיבי. בעצם אני כמו אוזן עצומה עם מחושים ומסילות שמע ומבעד לקרום הדיבשי המגן על עור התוף, מורכב צינור המעביר את הצליל ישירות לתוך תיבת התהודה הפנימית שלי.

אני שוכב במיטה בחדרי מול החלון המשקיף לגינה ומנקה ממוחי שאריות של בלאי מחשבתי, מתרכז עד שחוש הריח מתחדד ואני מסוגל להריח את האוויר כיחידות נפרדות, כאילו קילפו אותן לשכבות. ריח משב הרוח, ריח קרן שמש בתוספת קורטוב של אבקנים שונים המגיעים מפריחות האביב. אני ספוג בשלל ריחות וטעמים.

ואז מתחילה החגיגה, בתחילה אני מקשיב לאסופת צלילים מרוכזת וביסודיות אני מפרק את יחידות המוזיקה ליחידות עצמיות. גיטרה פורטת בצלילים מז'ורים, צליל החצוצרה מתנגן ברכות בתוך מסילות השמע שבאוזני, נושא עבורי צליל געגועים. הסקסופון מסכם את חיי בנגינה ארוכה, לרגע מלא תוגה ולפרקים עולץ. כול צליל נפרד מהמכלול לצליל אישי המודיע לי על סיום חיי.

יש להניח שאינכם מבינים על מה אני מדבר ומנידים בראשכם, כנראה שהמחלה טרפה את דעתו, נניח לחולה לחיות את שארית חייו בהזיות. בעצם איך תדעו ואתם בריאים. נהדר שאתם בריאים ושלא תבינו אותי לא נכון, אין בי טיפת קינאה לבריאות שלכם. אני הוא האיש המודד את זמנו.

אומנם, אסור לי להתרגש ממגע של גוף המתאחד עם גוף אחר למחול של תשוקה ואיני יכול להסתחרר מאנחה של אהבה. גופי על סף קריסת מערכות סופית ואינו יכול לקיים את מעשה האהבה הנחשק.

תופתעו שגם תאוות חיים זאת אינה חסרה לי. אני מסתפק במועט ונמס מריח החיים וטעם המוזיקה שאני מלקט לתוכי, יום ביומו.

אתמול בשוכבי במיטה עשיתי הטיות של השורש ז,י,ן על כול פעליו. זיינתי, הזדיינתי, מזיין, מזדיין, זין, זין, זין. זאת הייתה תרפיית מין מרגשת, התענגתי. אני חי על מוות סופני שמתדפק על דלתי, סופר שעות ימים וחודשים, אני מת מחייך, מת שמח. יחי המת החי.

כמו שציינתי היה ברור לי מתחילה שאני אלך לעולמי בשנת אלפיים ועשר, ד"ר גדרון הרופא שדיווח לי על התפרצות המחלה נתן לי שנה של חיים, זאת הייתה הערכתו ומבחנתי זה בסדר. הרופאים ממלאים את תפקידם ואני מכבד אותם על כך, אבל איני חושב שיש בהם את יכולת ההבנה שהחולה הסופני מקבל ברגעי סיום חייו בשני ממדים. ממד הטבע, מימד בו הגוף מתכלה ומחזיר את החיצוניות הגשמית לבורא עולם. ומימד ההשלמה הפנימי, נחשול תשוקתי של חיות המחדיר את עוצמתו וכוחו לתוכך ואז אתה מרגיש בלתי מנוצח.

כך שלמרות הסוף המתקרב, אני חווה ממוזיקה שממנה אני מרכיב מתווים של סימפוניות פרטיות. חוש ההרחה המפותח שלי מאפשר לי לפורר בחוטמי את פיסות החיים המנשבות לחדרי מבעד החלון. בדרך מוזרה ויפיפייה אני חי הרבה יותר מאותם רופאים עבדקנים מעונבים בעניבות אדומות.

מאז הבשורה על מחלתי עברו שלושים ושבעה חודשים, ארבעה רופאים וארבעה ניתוחי הסרות חלקים פנמיים. לפעמים אני חושב שגופי כמו מזוודה חלולה, ניתן לנענע אותי ולשמוע מתוכי רעש של חלקים פנמיים שנותרו בתוך גופי, משוחררים ועושים רעש של באנג ובום בתוספת כמות אדירה של כאבי תופת שחיים איתי בכפיפה הרמונית. אני לוח המודעות של הכאב הבלתי נסבל, אין בי על הכאב המחורר הזה כול טינה, הפכתי אותו לחבר לדרך. הכאב התרגל אליי ואני אליו, הוא מאותת אני מגיב, אני נסחף הוא מתריע. הרמוניה אמרתי.

 כנראה שבזכות אותה שלווה אני מת מחייך, מת חי. אני צוחק לעצמי עכשיו על השנינות המופלאה שלי. תצחקו גם אתם, תתענגו.

גיליתי על עצמי במשחק החיים שבו אני שותף, שהפתעתי את עצמי ברצון ההישרדות. לאורך חיי ויתרתי על הבייסיק, על יסודות החיים האמיתיים. עבדתי סביב השעון, לא שאני מתנצל, זאת פרנסה. הבאתי אוכל לעצמי למשפחתי. אולם לא הייתי קיים שם, לא הייתי קיים לילדי ולאשתי ולא הייתי קיים גם לעצמי. הייתי קל לכניעה הגשמית, מעשן את חיי מבעד סיגריות הרסניות, אוכל ללא גבולות ומגבלות, רומס בגסות את מתת הטבע, גוף האדם, הגוף שלי. מחולל את עצמי על ידי עצמי. הגולם המטופש.

היום כשהחיים אוזלים ממני, עדיין בוערת בתוכי תאוות חיות, איני מוכן למות סתם ללא איזה מפץ גדול, או לפחות עד שאראה קרקס שיופיע מולי במלוא הדרו.

 אני בן ארבעים ושלוש, חולה בידיעה כמעט שלוש שנים, ועוד שנה עלומה בה המחלה קיננה בי. ולמרות תרועת הסוף ורגעי סיום חיי שמאותתים לי באורות חשמל בוהקים, עדיין איני מוכן למות ללא קרקס אמיתי שיוצג לי מול העיניים. המופע של חיי המתים.

כשאני חושב על קרקס האדמה רועדת מתחת לגופי הדק והחלול, הנשמה אולי לא רעבה כמו פעם אבל המחשבה על אוהל קרקס צבעוני, מחודד, ססגוני, גורמת לנשמה הסדוקה שלי לגעוש להתרגש.

אלוהים, כמה אני רוצה קרקס...

אני צועק את רצוני מבעד אישוניי המתקשים להישאר פקוחים, הרצון משתקף דרך עורי החיוור ופניי הנמתחות, אני מבקש דרך רוקי הניגר משפתיי ללא שליטה, צווח את תשוקתי מבעד גלי המוח. אני מודיע ליקירי אני לא אמות שלם ללא מראה של קרקס חיים, פראי ויצרי, המוצג מולי כשאני עטוף בשמיכה בצינת היום.

הקרקס יתקיים בגינת בתינו בדיוק בתחילת אפריל, מספר ימים לפני מותי הקרב. עץ הצאלון יפריח תפרחת אדומה וריחות גינה עזים יסחררו את גופי הקמל. התבלינים בערוגות המהוהות יתנו את ריחם עבורי, אני מטורף על ריח של לואיזה טהורה. מתים חיים מסוגי ניזונים מריחות תשוקה פנימית, נוקבת ושורפת.

 מפתח אוהל קרקס הצבוע בפסים אדום ולבן יבליח פיל קטן עם חדק ירקרק ארוך שינוע בזמן פסיעותיו, אוזניו העצומות ינועו כמפרש לצידי ראשו. גופו ייכרך בברדס הודי צבעוני ולרגליו פוזמקאות סגולות. הפיל יכרע מולי על רגליו הקדמיות ובאותו רגע אחייך את חיוך החיים שנותר בי.הוא יקרב את חדקו לאוזני וימתיק איתי סוד, בתחילה אחייך קלות ואז  אצחק בצחוק גדול בלתי נגמר והפיל הקטן יהדהד בצחוק איתי. צחוק של פילים.

אח ... אני אראה קרקס בחצר ביתי ומערוגות התבלינים יתערסלו ריחות המנטה משיחי הנענע ועזות הרוזמרין ומרירות הטמין. אני איש של טעמים נוכחים וריחות עזים. אשיב את חיי לבורא עטוף בטעמי הגינה, שיריחו אותי למעלה וידעו שבא איש תאב וחושק.

לוליינים לבושים בלבן ואבנטים אדומים כרוכים סביב מותנם, עיניהם מלוכסנות, מונגולים כמדומני, יפסעו על חבל דק כשמוט מחודד וארוך אחוז בידיהם לשמור על שיווי משקל. נשמתי תעתק למראה רב ההוד הנגלה למולי. יפזז מולי ליצן שפניו מאופרות בגוונים לבנים זרחניים, אפו תפוח וחיוך אדום כתום מצויר על שפתיו, חבוש בכובע מחודד שבקצהו פעמון קטן. אני אחייך חיוך של שמחה וחוט מחשבה יעיב עלי בשאלה, האם החיוך האדום כתום על שפתיו של אותו ליצן אמיתי? האם גם הוא חי כמזוודה חלולה? האם ...? בעצם כלום לא חשוב כרגע. העיקר שהליצן עם אפו התפוח מחייך אלי, אני זקוק לחיוכים האלה.

אני מבקש למות מול קרקס פועם, האם בקשתי גדולה מידי?

 אני מחובר לבלון חמצן הניצב על משטח מתכת ואינפוזיה מחוברת לווריד במפרק ידי הימנית ומסתלסלת בשקית שקופה התלויה לצידי. אני אוהב להביט בטפטוף של הנוזלים משקית השקופה המזינים את גופי, מזכיר לי את טיפות הגשם הזולגות בחלון במסען האיטי, חורצות שבילים בשמשה משאירות סימן קיום ונמוגות. לחזי מחוברים דרך קבע אלקטרודת במצבטים שחורים המודעים לי ולמשפחתי על ידי מוניטור שאני עדיין חי ונושם.

כול המכשירים הגרים איתי, הם חברי לרגע, כך קוראת להם נטע, הם נגררים איתי לאן שאלך ואני נושם דרכם נשימות רכות, כמעט סופניות. אל תטעו בי, אני עדיין חי, יש בי בעירה שאינה מפסיקה לנבוע, ביכולתי להרגיש את התשוקה בעורקי  ללא צורך במכשירים טבעית ובוערת. אני מת חי אמיתי.

החלטתי לסיים את חיי במיטתי, בחדרי, בביתי. טבול בחיק המשפחה האוהבת. כרגע אני בדיוק בקו האמצע בין החיים למוות, ניזון מתשוקות ומתמלא מהאש הבוערת בתוך המזוודה החלולה שנותרה מגופי הפנימי. אין בי חמלה עצמית אבל יש בי פיכחון רב ואקמול סופית, רק אחרי שאראה קרקס נושם ומתהולל בחצר ביתי.

אדם המחכה למותו הקרב צריך לסיים את חייו בביתו מלווה במשפחתו, הם המשענת הרוחנית הפנימית, הם כוחו והתווייתו כאיש מלא ושלם. המשפחה האורגנית שלי הם הצלעות והזוויות היציבות טרפז הלולייני של חיי.

כשעדיין יכולתי לצעוד היינו פוסעים יחד כול בני המשפחה בשעות הערביים, השמש הייתה מסיימת את יומה ורוחות אווריריות של סוף היום העבירו מכחול על תחילת צבעי הערב.

הייתי פוסע בצעדים מדודים, לבוש בגלביה לבנה ששוליה מגיעות לקרסוליי, ראשי מגולח , רזה ומחייך,  נטע  אשתי האהובה צעדה לצידי לבושה גם היא בגלביה לבנה, מזדהה עם בעלה השדוף, אוחזת בגלגלת שאליה מחובר בלון החמצן זוהרת ביופייה ואהבתה. יואב בני פוסע לשמאלי בידו שקית העירוי השקופה, מהלך בשלווה ומחייך שטור שיניו הלבנות בוהק בסיפוק, כולו מואר במסירות לאביו. מעט לפנים מנוטת את דרכנו יעל ביתי ואומרת מילים של שקט לאביה. השכנים העוברים בשביל מניעים את ראשם לשלום ושואלים לשלומנו ואנו נענים, מאוגדים ומאוחדים. הצעדה היומית נמשכה כמחצית השעה שבמהלכה הייתי חייב לנוח לכמה רגעים בספסל בשדרה, כשלוש פעמים בממוצע.

בעולמנו יש למוות כמה צורות הבעה. אלה שמקבלים את ההודעה על סוף חייהם כהרף עין הם הופכים למתים עצובים, עורם הופך שקוף מיידעת מוות המתקרב, קולם הופך לצרוד ,האימה משתקת את מיתרי קולם. הבדידות המקפיאה ושואבת אותם מטה.הם נשכבים בבית חולים,נפרדים מהמשפחה ואז מתפוגגים מעצמם ונעלמים לתוך החלל האינסופי שאוסף את הנשמות השוממות והעזובות. בני המשפחה פוסעים אחרי האלונקה של אותם חלולים חלקם בתוגה עמוקה ויש מי בתחושת הקלה, העפר המכסה אותם מבודד כמוהם.  הם נטמנים תחת בור אפל, מסיימים את פתיל חייהם. ויש את הנוסעים בזמן המכינים את גופם ונפשם למסע החדש, נפרדים מהקרוב אליהם, יונקים את לשד החיות האחרונה סוחפים לתוכם את הרגעים המסיימים בתשוקה, נושמים את אוויר היקום ונפרדים למסע בזמן לעולם אחר בחיוך ובתאווה אמיתית, אלה הם המתים החיים.

אני עדיין לא מת  ובטוח שאני לא חי, כול עצמות גופי מפורקות לחלוטין, אין פינה בגופי שלא אכולה ברימת המחלה הסופנית, אבל בנשמה המפוצצת שבי, יש בעיטות, יש בתוכה עשן, הרעב מתפרץ מתוכה בכול עוצמתו ,אני לא מת ככה סתם, לא מתפגר כי ככה צריך. אני נושם, בועט, אני אוהב ולמען השם אני רוצה קרקס.

אני חוזר על המילים לפני משפחתי ועכשיו גם לפניכם, אני מבקש יותר מידי? יש כאן אדם על ערש דווי והוא לא מוכן למות ללא קרקס פועם, לא מוכן לעזוב את החיים  ללא אריה שואג המזנק תחת חישוק בוער.

לא עוזב וזהו.

אפריל 2010

הנה עברה שנה ואנו בתחילת חודש אפריל שנת אלפיים ועשר, בחוץ החל כבר משעות הבוקר המוקדמות דוק נוצץ של שמש שמיבשת את החורף הנידף והקמל.

אני מביט מהחלון על הקרניים הזהובות מריח אותם קרן אחרי קרן ולכול אחד טעם וריח שונה כמו מניפה של כדורי גלידה, כול זיו של קרן שמש מספר לי שאלה ימי ושעותיי האחרונות. אני חש את המטרונום המסכם את זמני דרך כול פתח נשימה שנותר בגופי. במופע סיום אני יורד מהבמה בקידה ענקית, החלטתי היום לסיים את חיי, אתם  קוראיי הנאמנים יודעים זאת, אין הפי אנד בסיפור חיי, רק אמת זהובה, מפוכחות וחדה. הדלת נפתחה עבורי .

גופי קרס, איני יכול לקרוא ואיני יכול לדבר ואת כול אהבתי העצומה אני מוסר דרך עיני ופני הסדוקות. בשנה האחרונה הצלחתי להגיע לרמת חידוד מוזיקלית מופלאה, אני והצליל ברגעי סיום כאחד, התיבות המוזיקאליות מתנגנות לי בניגוני השכבה, בפעמוני סיום. בכול סולם מוזיקאלי יש מגע של רכות על גופי הקמל, כשמיכת נוצות אוורירית המכסה אותי ברגישות אין קץ, מלטפת ומרככת את עורי הצחיח

 רוב היום יש משמרות משפחתיות בחדרי וכול משמרת יפה יותר מהשנייה. נטע אשתי לבושה בלבן יושבת לצידי ואוחזת בידי, מנגבת את פני מאגלי הזיעה ומסדיקות שפתיי. מטהרת את עיני הדומעות ללא שליטה, אחת לכמה דקות נושבת רוח משפתיה על פניי לקרר אותם, אני טועם מהבל פיה המחיה אותי לדקות הבאות.

יעל ביתי קוראת לי שירים מספרים המסומנים בסימניה, מספרת לי סיפורים קצרים מספרים דקים, משרטטת עבורי פסקאות צבעוניות והמילים חודרות אליי מתוך החושך. היא תרגמה לי את מילות שיריו של דילן ואני נושם את ריח החופש בתוכם, קשוב למילים ומנגן את הצלילים מתוך תיבת התהודה שבתוך גופי המקולקל. אני קרוב אליה דרך המילים והשורות היוצאות מפיה וידיה מלטפות ואוחזות, אבא שלי, אבא שלי, אבא שלי. היא קוראת לי שירים של פסואה ואבידן והכול שלי,כול מילה עמוקה ומתגלגלת בלשונה.

אני נושם את האהבה שלה דרך המילים, זאת דרך נאותה למות ועדיין אני כול כך משתוקק קרקס.

בלילה שהכול דומם רק המטרונום שבראשי ממשיך לתקתק, נטע נכנסה לחדרי פוסעת חרש למיטתי מסירה את בגדיה ונשארת עירומה ורכה, מסתננת למיטה החולה שלי ומתרפקת על גופי. מזיזה בעדינות את הצינורות של גופי, מנשקת ברכות את כול הפתחים האילמים של הגוף, מניחה את ראשה על גופי המרוסק ומלטפת נרעדת את הנשמה התוססת שלי שמחזירה לה באהבה אינסופית דרך התודעה שלי אליה. לוחשת אהובי, אהובי, אני מבטיחה לך קרקס עם נמרים אפריקאים, מגרגרים וחושפים טלפיהם. אני אצייר לך קרקס עם דובי קוטב ענקיים המרקדים במעגל רק עבורך ונחשי קוברה שירקדו מתוך סל קש עצום מדים. אני מבטיחה לך כלבי ים מגעגעים עם כדורים פורחים.

הקרקס ירקוד עבורך, אהובי, ואתה תצעד בתוך שובל הכבוד של הפוסעים הנצחיים המובחרים. הקצפת של האדם אתה, אהוב שלי. אני עוצם את עיני מתרפק, משקיף על התמונות, רוטט מהתיאורים המופלאים של אשתי, עיניי נעצמות והכאב משתתק והחיים זורמים בעורקי כנחל איתן בקצב תק תק תק, אני צוחק תוך כדי שנתי, אני המת הכי פועם שאפשר למצוא במערב.

 הכול שקוף נשטף בתוך בועת הבדולח של שנתי, נחשים של ניירות קרפ מתנועעים ואני יכול לראות את אוהל הקרקס העצום,  סוסי הפוני המעוטרים ברתמות ורודות וארגמניות וכתרים על ראשיהם. במרכז הבמה על מדוכות הטרפז נעמדים הלוליינים והאקרובטים. אני נעלם.

ימי הסוף של איל כהן, לפני שיהפוך לאבק בחלל השמימי, המת חי הזה חייב קרקס.

היום אני אראה קרקס והיום אני משחרר את עצמי.

הם נשאו את משקלי הנוצתי על ידיהם, הושיבו אותי בכסא מלכות ועטפו אותי בשמיכה חמה. הצאלון פרח בשיאו, הצינה נשפה אותי חדרה לרגלי, ואני מחדיר אוויר של תבלינים לגופי ומרפה. הם יודעים, אני עוזב, אני נעלם, אני אוויר. השמש מציירת זהרורים והם מדברים איתי, אומרים לי מילים. שפתיהם זזות ואיני מצליח לקרוא את צבע המילים, אני מרפה ומחייך,

גבירותיי ורבותיי, זמן הקרקס היום.