"את לא חייבת להביט לכיוון הזה, אפשר גם להביט לצד השני."

"זה לא קשור" אמרה ללא סבלנות. החשתי את צעדיי והתעלמתי מתשובתה. אני התבוננתי לכיוון, המקרה כבר קרה וכלום לא ישנה זאת. גם לי היה קשה בעבר להסתכל לשם, אבל במשך הזמן הצלחתי לשלוט בתחושת הקבס ובפעימות הלב המואצות. ברור לי שהתגברתי על אובדן .

מבטה של יערה היה נעוץ בעקשנות לצד הנגדי של הכביש הסואן, עמדנו לפני מעבר החצייה ואני הבטתי בנחישות למקום שבו קרה האירוע. היה נדמה לי שרגליה של יערה רעדו קלות. בראשי עברו  מחשבות על כך שהיא מטומטמת ואני מוכרח לעזוב אותה, יחסנו הפכו לבלתי נסבלים.היא לא מסוגלת להשתחרר מהאירוע הטראומטי ונדמה שהמקרה חיסל גם את מעט הרגש בליבה והותיר אותה מנוכרת.

 חצינו את הכביש שברמזור המיועד להולכי רגל הופיע אור ירוק. איתנו חצו עוד אנשים שכל אחד מהם נועץ את עיניו בנקודה עלומה באוויר מנסה להימנע מקשר עין. תסמונת הניכור של העיר הגדולה.

  "אתה מיואש ממני, נכון נועם?" היא שאלה לאחר שעברנו את המקום. עניתי לה שלא וכרגיל שיקרתי כמו שאני עושה לרוב שאיני מסוגל להתמודד עם האמת. הפסיכולוג שמטפל בי אמר בפגישות האחרונות בהן עסקנו בהיסטורית היחסים המורכבים שלי עם הורי שכנראה התקבע בי פחד נטישה וזאת הסיבה שבגללה אני לא מסוגל לפרק מערכות יחסים. אני נאחז בהם כמו כלב רוטוויילר שנועל את מלתעותיו ולא מרפה עד שיורים בראשו כדור רובה. מתקיים אצלי תסביך של אימא מתגוננת ואבא שתלטן, כנראה שהוא צדק. אני עובד בעבודה מזוינת, לא מצליח להתקדם בכתיבת הספר שלי ותקוע עם אישה נוירוטית שלא מזדיינת איתי מקדימה כי זה דורש אינטימיות, היא מוכנה רק להזדיין מאחור, כך לא רואים פנים. ולמרות כול זאת אני ממשיך לשרוד איתה כבר יותר משלוש שנים ובקרוב אנחנו מתחתנים. לפעמים אני מרגיש כמו נוסע ברכבת שנוסעת בלופ אינסופי ואני לא יכול לרדת ממנה.

הגענו לרחוב סוקולוב מספר שבע עשרה,עלינו במדרגות לקומה השנייה וחצינו את המסדרון האפרפר של הכניסה. חיפשתי בתיק הנישא שלי את המפתחות, בכול צעד הלמה בגופי הידיעה שאני לא באמת חוזר הביתה. הדירה הייתה שייכת להוריה של יערה ואנחנו מתגוררים בה כשלוש שנים, אני לא משלם שכר דירה וכמובן שהסידור הזה מקל על חיי, ומאפשר לי לעבוד בעבודה לא מחייבת כספרן בספריה העירונית בגבעתיים. אני מנסה לקבל השראה מהספרים והשקט, בערב אני כותב ומנסה להיות סופר משובח, זה חלום חיי .

יערה עובדת בחברת בניה שאביה הוא השותף הבכיר והבעלים, תפקידה לנהל את מערכת התשלומים של רוכשי הדירות. היא השתלמה בניהול חשבונות מסוג שלוש במכללה למינהל וסיימה את הקורס הארוך בהצטיינות, התעודה תלויה בחדר השינה בין התמונה של קינדנסקי "סימפוניית החיים" והתמונה שלי ושלה אוחזים בבופאלו ומחייכים בחוף הים בתל אביב. שעות עבודתה הם  משמונה וחצי עד השעה שלוש בצהריים .עבודתה נוחה והיא מקבלת משכורת מכובדת מאביה שמאפשרת לנו לחיות ברמה כלכלית בכלל לא רעה.

 אני חוזר מעבודתי בשעה אחת וחצי בצהריים ואוכל ארוחה קלה, פותח את המחשב לראות אם הגיעו הודעות באימייל ,נח כשעה על הכורסה בסלון, מעשן סיגריה או שתיים והולך לרחוב פינסקר ללוות את יערה בחזרה לדירתנו. נוח לי ללוות אותה מהעבודה כי כך אני יכול להשקיף בחלונות הראווה ולפסוע בשלווה בין הרחובות, להגות בראשי בנושא כתיבה חדש.

השעה הייתה ארבע אחר הצהריים,כשנכנסו הביתה, התיישבתי על הכורסא במרפסת הקטנה שמשקיפה על הגן הציבורי והדלקתי סיגריה, יערה הלכה לחדר השינה להחליף את בגדי העבודה הייצוגיים לבגדים נוחים יותר. הכלב החלופי ששמו בוב בא לכיווני ללקק אותי בשמחה,ליטפתי אותו בהיסח דעת. התרוצצו בראשי מחשבות שונות ומועקה חלחלה לאיטה לתוכי ועוררה בי תהיות לאן מובילים אותי החיים שיצרתי לעצמי.

יערה חזרה למרפסת ובוב ניסה למשוך את תשומת ליבה, היא לא התייחסה אליו. אני חושב שהיא לא אוהבת אותו, הוא לא היווה תחליף טוב  לבופאלו הכלב המת. היא לבשה מכנסים קצרות  שהבליט את רגליה הארוכות וגופית סבא לבנה ללא  חזייה כך שפטמותיה בלטו מבעד לבד הדק, היא התיישבה בכורסא לידי והדליקה סיגריה. היא שאלה אותי אם אני רעב, לא עניתי הייתי מנותק. אני חושב שפניי היו חיוורות אולי כי המועקה השתלטה על גופי. היא שאלה שנית ועיניה נצצו אולי בניסיון להמיס את המועקה שהתבשלה בתוכי."אני מכינה עבורי לחמנייה עם פסטראמה ומרגרינה, אולי אכין גם לך". קולה היה נעים, חשתי שהיא רוצה להתקרב אלי. עניתי לה שאני לא רוצה. רעש מכוניות מהרחוב נהם ברקע.

"אני יכולה לדבר איתך גלויות? הנהנתי בראשי להסכמה. "אני חושבת שאני רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי לנסות לפתור את בעיית האינטימיות שלי ,ואולי אחר כך נלך יחד לייעוץ זוגי כדי לשפר את איכות חיינו. אני אוהבת אותך נועם, ולא רוצה שתעזוב אותי לעולם".

"אני חושב שהיית צריכה לעשות זאת מזמן". עניתי

"אני שמחה שאתה תומך בי," ליטפה את זרועי.המועקה שהשתלטה עלי נסוגה מעט אוויר.

יערה קמה מהכורסא לכיוון המטבח וצעדה על המרצפות יחפה, הבטתי בישבנה שהתנועע בצורה נהדרת, בספרים קוראים לסוג הליכתה הליכה חתולית .אין ספק שישבנה עורר אותי לחלוטין .היא נכנסה למטבח ואני חזרתי להביט אל הגן הציבורי ולרחוב, אוטו איסוף הזבל העירוני נעצר ורוקן את הפחים השכונתיים, השמש החלה להעלם בין הבתים וכהות נעימה כיסתה את העיר.

לאחר כרבע שעה יערה חזרה עם מגש שעליו היו מונחים לחמנייה וכוס זכוכית גבוהה מלאה בסודה עבורה, ובקבוק בירה בשבילי. היא  הניחה את המגש על השולחן החום  ופתחה עבורי את בקבוק הבירה עם הפותחן הרב תכליתי, הגישה לי את הבקבוק הצונן והתיישבה לידי. אוטו הזבל השמיע את רעש הדחיסה והזבל נשפך למערכת היניקה האחורית, בליל של מילים במבטא רוסי נשמעו מרחוק. הרגשתי שיערה חודרת אותי במבטה סובבתי מבטי לכיוונה. "אתה יכול לנשק אותי בפה עם הלשון"? השאלה הדהימה אותי מכיוון שאנחנו כבר לא מתנשקים עם השפתיים והלשון בגלל בעיית האינטימיות שלה. "אני אשמח לנשק אותך ולהחדיר את לשוני לתוך חיכך." חיוך קל עלה על שפתותיה ," שתדע נועם, שאני מאד רוצה שתרגיש נוח כשאתה שוכב איתי, חשוב לי מאד לראות את פניך, אבל משהו בתוכי מרחיק אותי מהמגע, כאילו עוברת בי צריבה בעור והנשימה מתקצרת לי, לכן אני מעדיפה שתהיה מאחוריי. אולי הטיפול הפסיכולוגי יעלה תשובות לגבי הנושא שמעיב על יחסינו. עכשיו אני רוצה שנתנשק."

היא שרבבה את שפתיה למולי, רעד קל חלף בהן. התרגשתי וקרבתי את פניי לעברה. לפני שנתיים הפסקנו בהדרגה להתנשק ובהמשך גם הפסקנו לקיים יחסי מין מקדימה, הזדיינו רק בתנוחת הכלב הכורע. באופן קבוע בשעת קיום יחסי המין ניסיתי להתנשק איתה אבל היא הייתה מסיטה את ראשה ממני ,לאחר מספר רגעים היא הייתה מלטפת את לחיי ומלמלת "אני אשמה, זה לא אתה, אני פשוט לא מסוגלת". הייתי מתרכך ושוכב איתה שוב ,מאחור.

הריח שנדף ממנה היה מסעיר, קרבתי את שפתי לכיוונה היא פישקה את שפתיה, התבוננתי בעיניה החומות ובגופי נמסה המועקה. נישקתי אותה ברכות ,הקשבתי לנשימותיה המהירות היא לא הסיטה את ראשה. שפתיי התחברו לשפתיה והתנשקנו. אנחה קלה נשמעה מגרונה, החדרתי את לשוני לחלל פייה, והיא פשטה את לשונה שהתערסלה סביב לשוני המשוטטת בתוך לועה. להפתעתי הרגשתי את לשונה מגששת את דרכה לחלל הפה שלי, הרגעים הללו דמו לצלילה בים צלול ,וככול שאתה מעמיק יותר, נשימתך מתרככת ומתפזרת ברכות בתוך החלל הכחול .הושטתי את  אצבעותיי אל שדיה שעלו וירדו בהתאם לנשימותיה ,היא הסיטה את פניה בחדות ומלמלה, "אני לא יכולה, נועם, אני פשוט לא יכולה."

 הרגשתי שהים שבו  צללתי החל לעטוף את גופי בתחושה של מחנק.  "את מנסה וזה מצוין, אני בטוח שטיפול נכון אצל פסיכולוג שמתמחה ברגשות, ואחר כך טיפול זוגי משותף יעשה לאינטימיות שלנו מופלאות."

היא הורידה את המכנסים והתחתונים השחורים והסירה את הגופייה שחשפה את שדייה היפים שתמיד הסעירו אותי ונעמדה עירומה מולי. "אני אוהבת אותך " אמרה לי ."אני יודע, יערה" עניתי ובאמת הרגשתי שברגע זה היא אוהבת אותי. אכן יש לה בעיות של נוירוטיות ומחנק אינטימי, אבל טיפול  אצל פסיכולוג המתמחה ברגשות יכול לעזור לנו וליצר עבורנו יחסים טובים יותר.

ליטפתי את שיערה והקפדתי לא לקרב את פניי לפנייה, נישקתי את פטמותיה בעדינות. הורדתי את מכנסי ותחתוני וחשפתי את גופי, יערה קפאה.  אני לא מסוגלת להיות מעלייך, אני יכולה רק מאחור" ראשה היה מורכן מעט.

 היא קמה והלכה לחדר השינה ושכבה על המיטה כשישבנה מופנה כלפי, שכבתי איתה מאחור, היה לי נעים אבל לא מושלם כמו שיכול היה להיות באמת. לאחר שגמרתי התחושה הטובה בינינו התפוגגה ושוב צפה עכירות צמיגית בחדר. יערה קמה מהמיטה והלכה להתקלח, נשארתי לבד במיטה והרגשתי איך המועקה מתעצמת ומשכיחה את האוויר הטוב שהיה ומותירה בי אפילה בלבד.

 במשך כול התקופה בופאלו גר איתנו, הייתי נוהג לאחר האקט המיני להתלבש ולרדת איתו למטה לגן השכונתי כדי שיעשה את צרכיו. אולם מאז שבופאלו מת והבאתי הביתה כלב חלופי, אני מתווכח עם יערה מי ירד איתו .נראה לי שנמסור את הכלב לאימוץ, אין בנו אהבה אליו. בשוכבי במיטה עירום ודביק ממתין ליערה שתגיע מחדר המקלחת שחזרתי את האירוע מלפני חצי שנה. בתקופת חודש נובמבר ירדתי עם בופאלו  לגינה כדי שיעשה את צרכיו. זה היה לאחר ששכבתי עם יערה מאחור ולמרות ניסיון הקרבה האינטימית שלי באותו לילה, היא הסיטה את ראשה ללא הרף ,עד שלבסוף אמרה לי בקול קשה, "אתה רוצה לזיין אותי או שאתה רוצה לריב?" אז שכבתי איתה מאחור ושתקתי.

באותו ערב נוצר בגופי זעם שרצה להתפרץ החוצה, חנקתי את הזעם בכוח. ירדתי עם בופאלו לגינה שם שחררתי אותו  מהרצועה והוא התפרע כמו שהוא אוהב, רץ לכיוון העצים וחזר אלי כולו תאוות חופש. בופאלו היה כלב שנולד לחופש. הטלפון הנייד שלי צלצל, יערה שחשה בכעסי החנוק שאלה לשלומי והוסיפה לי בקול עדין שהיא מאד אוהבת אותי שלעולם לא אשכח זאת, וביקשה שהביא מהפיצוצייה של יואב שנמצאת ברחוב הצמוד לבתינו נייר גלגול ,כדי שנוכל להכין ג'וינט. הלכתי עם בופאלו לרחוב הראשי, בדרך כלל אני קושר אותו לרצועה אולם הפעם לא עשיתי זאת אולי כי הייתי פזור דעת. יואב המוכר היה עסוק בשיחה עם גבר ואישה שנראו לי שיכורים או מסוממים, המתנתי ליד הדוכן וקלפתי שקדים מאמבטיות המתכת הענקיות  .

הגבר היה רזה, לבוש במכנסים קרועות וגופיה לבנה, הוא אמר ליואב שהוא ישלם לו מחר עבור בקבוק הוודקה שהוא רוצה לקחת, היה לו מבטא רוסי בולט. יואב אמר לו בתקיפות שיעוף מהחנות מהר לפני שיקרא למשטרה. הבחור התחנן ואמר שהוא מוכרח לשתות ושיסתפק בבקבוק וודקה הכי זול והוא מתחיב מחר לשלם לו. אני המשכתי לקלף את השקדים המצופים ולהביט בעניין. בופאלו כבר לא היה לידי.

יואב החל לדחוף אותו החוצה, האישה שעמדה ליד חברה הרזה הייתה לבושה בבגדים ישנים שהעלו ריח לא נעים, בפניה היו נקודות אדומות והיא החזיקה בידה שקית בד מזוהמת. היא החלה לצרוח שיעזוב את חברה והצרחות שלה היה נוראיות, היא קיללה ברוסית ועברית .יואב הדף גם אותה מחוץ לחנות כמעט באלימות. כשהם עברו לידי היא נעצרה והביטה בי בצורה מוזרה כאילו אני מפריע לה בדרכה. חבורה עיטרה את מצחה ועיניה היו עצומות כמעט עד סופן. האישה אמרה לי בקול ניחר, שאם אתן לה עשרים שקלים היא תעשה לך טוב. אפילו לא הספקתי לענות, יואב משך אותה בשערות וזרק אותה מפתח החנות כשהוא מאיים עליהם, שאם אני אראה אותם כאן שוב, הוא  יהרוג אותם. הסתובבתי כדי לחפש את בופאלו, שרקתי לו, ומועקה  בלתי נסבלת השתוללה בתוכי. רעש של חבטה וצעקות האנשים מסביב  החרידו אותי.

בופאלו  נדרס בכביש הראשי על ידי רכב טיוטה כסופה עליו נהגה אישה מבוגרת עם משקפיים שנבהלה וצרחה לנוכח המראה שהיה נורא.

יערה יצאה מחדר המקלחת נישקה אותי על לחיי, "אנחנו נעשה טיפול פסיכולוגי ונרגיש איך האינטימיות חוזרת לחיינו." היא אף פעם לא הייתה ,חשבתי.לעצמי, " אני מאמין בך יערה, וגם בנו." לבשתי חולצה לבנה ומכנסי הג'ינס. חיפשתי את הגרביים האפורות שהורדתי בסלון. הגרביים  היו גרבי כותנה שהיו האהובות עליי ביותר, הן היו חצאיות ומגיעות עד מפרק הקרסול כך שנעלתי מעליהן את נעלי ספורט הרגשתי מאד נוח בתוכן. מאד חשובה בעיניי תחושת מפרק הרגל בתוך הנעל, תנועה מותאמת של הרגל עושה את החיים נסבלים יותר. יערה מעולם לא הבינה מדוע ההתאמה כה חשובה, אבל לא ציפיתי ממנה אחרת. הגרביים נמצאו בפינה של ביל הכלב שאהב בדיוק כמו בופאלו לנעוץ את שיניו בהן, גרבתי אותן ונעלתי נעלי ספורט מסוג נייק.

ירדתי עם הכלב החילופי לטייל בגינה.

שנה עוברת ככה אומרים, עוד שנה ועוד אחת

המוסיקה של טל כהן שלו, הצליל הכי נקי שיצא השנה. אני לא מהמסכמים ואולי כן.

סיכום שנה חדשה גורר זרם של ימים אפורים וכהים

ובתווך

יובלים זורמים ומלבלבים.

הצייד מביט החוצה מבעד לחרך מחכה לשעת הטרף

הטרף הוא אני .

מתעופף כציפור חופשייה.נוסק הרחק מעל ענני החורף.

שנה מתכלה. לפתע תכולתה נותרת מיותמת.

שנה חדשה.

http://www.youtube.com/watch?v=POLvhWEQLBg&feature=relmfuuu

אני מתיישב  לצידה ומצית סיגריה מקופסת הוינסטון לייט, היא כבר מעשנת. מאפרה מונחת על ירכיה החשופות, האפר קרוב לנשור אולם היא מצליחה לאפר ברגע האחרון למאפרה השחורה.

היא לבושה בתחתונים כחולים וגופייה קצרה, טבורה חשוף. אני מקשיב חלקית לדיבורה ומנסה גם להקשיב לטלוויזיה הדלוקה. בהפסקות קצובות היא נושפת את העשן בקולניות, קצרת רוח למראה. היא מדברת על חופשת הקיץ שהיא מתכננת עבורנו.

בחודשים האחרונים טיפלנו בזוגיות, הקשבנו לכעסים הפנימיים בגופנו והחלטנו לתת מרחב לרגשות שלנו. התפתחנו ביכולתנו לספוג את החיים בצורה כנה, ללא חרטות, ולנסות ולשכוח מהעבר.

לארוחת ערב הכנתי פסטה עם רוטב עגבניות. פתחתי יין אדום מסוג יקר, רק היא שתתה ממנו. היה גם סלט ירקות חתוך שהיא הכינה. אכלנו מול הטלביזיה וראינו סיינפלד את הפרק בו ג'ורג התחזה לביולוג ימי. הפרק הצחיק אותי כרגיל, אותה כבר פחות. רוטב הפסטה נמרח על קצה שפתיה, ניקיתי אותו עם מטלית בעדינות, היא חייכה אליי ואמרה, "היי, אני אוהבת אותך."

הרגשתי טוב, רגליי היו פרושות על השולחן, המזגן קירר את החדר. היא כיבתה את הסיגריה קמה ממקומה ואמרה שהיא עייפה והולכת לישון, חייכתי אליה ואמרתי שאבוא אחרי הפרק ואחבק אותה בגב. היא נישקה אותי על לחיי והלכה לחדר חדר השינה שלנו.

הפרק הסתיים והתחילו חדשות הלילה. הצתי סיגריה אחרונה של לפני השינה. עדיין לא רציתי לישון קמתי מהכורסא, פסעתי לחדר השינה והצצתי בה. היא ישנה על בטנה, שיערה סתור, סגרתי את הדלת ובמטבח לגמתי מים קרים מהברז. תוך כדי השתייה צפו בי ימי ההתמכרות שחייתי בהם. ינקתי בחוזקה מפילטר הסיגריה הבוערת. תמיד כשאני נזכר בימי ההתמכרות אני נושך את הפילטר. נשאר בי כנראה עוד קצת זעם על העבר.

אלה היו ימים קשים בינינו. פוטרתי מהמחלקה לארכיון בבנק עקב צמצומים, גרנו בחדר קטן בשכונה דרומית. התקופה הנוראית הזאת התרחשה לפני חמש שנים, שנתיים אחרי החתונה ושנה אחרי הבשורה שלא נוכל להביא ילדים לעולם כתוצאה ממחלה נדירה בשחלות כך שלא היו יכולות להפרות כדי לקלוט זרע.

שתיתי כול ערב כוסית או שתיים של משקאות זולים ונכנסתי בשעה מאוחרת למיטה. כיון שלא הייתי צריך לקום בבוקר לכלום מנגנון סדר החיים שלי לא היה מאוזן לחלוטין. הייתי מתעורר בצהרים, היא כבר הלכה  לעבודה.

יעל לקחה קשה את נושא ההפריה. אמרתי לה שנוכל לאמץ ויהיה בסדר אבל גם בתוכי צמחה מרירות עוקצנית. נוצר בתוכי זעם שניסיתי לכלוא. התחלתי לשתות גם בשעות אחר הצהריים וכשהיא הייתה מגיעה מהעבודה כבר הייתי כמעט שיכור. יעל הייתה נכנסת לדירה אומרת שלום רפה הולכת למטבח, נעמדת מול הכיור ושוטפת את הכלים. שטיפת הכלים האובססיבית שיגעה אותי כאילו אין סוף לזרימת המים ואין חיים אחרים מלבד הצלחות והכוסות הלא שטופות. הזעם היה מציף אותי והייתי מוכרח להלחם בו. הרגשתי שזרם המים מתריס מולי על אפסותי.

פעם סיפרתי לה על תחושת זרם המים המתסכל והיא הביטה בי לרגע בעיניים עצובות כמו כלב קטן, נענעה בראשה לחוסר הסכמה והמשיכה לשטוף את הכלים. מקרצפת ממני עוד שכבה של עור.

לפעמים אחרי שטיפת הכלים היא הייתה מתיישבת בסלון ושואלת אותי, מה יהיה עם השתייה? מה יהיה עם העבודה, ובכלל מה קורה איתנו. לא הייתה לי תשובה, הייתי בטוח שאני בשליטה, אבל זה היה שקר עצמי, הגוף שלי היה זקוק להרבה אלכוהול. בלילה הייתי נכנס למיטה הזוגית מנסה לשכב איתה, היא לא הייתה מסכימה, וזה היה גורם לזעם שלי להשתולל. עדיין הייתי  מסוגל לאחוז בו כך שלא יבער. חוזר לסלון מתיישב בכורסה ולוגם עוד.

 כשהחלה לחזור מהעבודה בסביבות שמונה בערב היא נראתה שונה. היא סיפרה לי שהיא נשארת עד מאוחר בגלל הרצון להרוויח יותר מהשעות נוספות, אולם הייתה בה עליצות לא מובנת והאלכוהול גרם לי להיות הרבה יותר מותש וכעוס.

התחלתי לחשוד והתעמתי איתה. בהתחלה הכחישה, אבל לבסוף הודתה שיש לה רומן עם בחור מהעבודה ובשעות שבין חמש לשבע הם שוכבים אצלו בדירה. אחר כך היא בכתה ואמרה שהיא עדיין אוהבת אותי והיא לא מצליחה להבין מה קורה בינינו.  

הבגידה שלה זעזעה אותי, יצאתי מהבית מתנדנד קלות וראשי סחרחר, טעם של ברזל ליווה את בית הבליעה שלי. קניתי בקיוסק ברחוב בקבוק וודקה שהיו כתובות עליו מילים ברוסית, בקבוק מיץ אשכוליות ולקחתי מהמוכר כוס פלסטיק. הלכתי לים, התיישבתי על החול הקריר, חלצתי את נעליי והסרתי את החולצה, מזגתי לכוס פלסטיק וודקה בתוספת מיץ ושתיתי עד תומה, מזגתי כוס נוספת ולגמתי וכך המשכתי עד שלא יכולתי לעמוד על רגליי. גופי הממלא ייאוש ונשכבתי על חול הים הצונן. הייתי מוכרח להשתין אבל לא הצלחתי לפתוח את כפתורי הג'ינס אז השתנתי על עצמי והמשכתי לשכב על החול.

אחרי כשעתיים הצלחתי לעמוד על רגליי ולפסוע למדרכה המובילה לבתינו. הרגשתי את מבטם של העוברים ושבים, מכנסיי היו רטובים ודביקים, וריאותיי שרפו מעומס ניקוטין. בחדר מדרגות הכניסה נפלתי כשפניי כלפי מטה, מצחי פגע ברצפה הקרה והמזוהמת, הייאוש שיתק אותי ולא יכולתי להרים את עיניי. הרגשתי לחץ נוסף בשלפוחית השתן ושוב והשתנתי חש את הרטיבות הנעימה מתפשטת בירכיי. הייתה לי תחושה נעימה בקרירות של המרצפות לא חששתי שאף אחד יראה אותי. הייתי שיכור בזוי. שכבתי כשעה מתפלא שאף אחד לא מגיע לאסוף אותי. ניסיתי לקום ושוב נפלתי סופג חבורה בסנטרי, הצמדתי את ראשי לקרירות המרצפות, נושם אבק ורטיבות.

מתוך העילפון שמעתי את הדלת נפתחת. אור נדלק במסדרון ופסיעות צעדים יורדות במדרגות, זאת הייתה יעל שבאה להחזיר אותי הביתה. היא ליטפה את שערי והרימה אותי על רגליי. טיפסתי בעזרתה במעלה המדרגות. היא ביקשה סליחה בקול שקט וסדוק, עליתי במדרגות שותק רטוב במכנסיי ודם ניגר ממצחי.

יעל פתחה את דלת הדירה והכניסה אותי לחדר למקלחת, פתחה את זרם המים הרותחים. נכנסתי פנימה עם הבגדים, מאפשר לריחות הנוראים להתנדף ממני. הרמתי ידיי כלפי מעלה מנסה לשחרר את הזעם הלכוד בתוכי, אבל הוא לא השתחרר. כבר התרגלתי לכלוא אותו כול כך הרבה זמן בתוכי .

יעל הסירה ממני את בגדיי הרטובים, נשארתי עירום ורועד למרות שהמים הרותחים צרבו אותי. הבכי יצא מגרוני ביבבות של ייאוש, מתפרקות לגורמים של כעס רווי כאב.

הסערה נראתה בעיניה של יעל, שיניה פוצעות בחוזקה את שפתיה. מבטה התערפל לשבריר שנייה ואז נכנסה למקלחת יחד איתי עם החולצה הלבנה ומכנסי הפשתן השחורות, דמעותיה חמות, מנשקת את גופי ומלטפת את הגוף העצוב שלי.

שוחחנו בסלון והחלטנו להפסיק עם החרא הזה. אני הפסקתי לשתות אלכוהול באותו ברגע. לא הייתי זקוק לו יותר הזעם יצא ממני, הוא כבר לא היה לכוד בתוכי יותר. יעל הפסיקה עם הרומן המזדיין. האווירה השתנתה, חיינו נרגעו. היא הייתה מגיעה הביתה ישר אחרי העבודה, מחבקת אותי חזק  היינו עושים כלים ביחד. היא שוטפת ואני מייבש אותם במגבת. לאחר זמן קצר גם חזרתי לעבוד בארכיון של עיתון ידיעות אחרונות.

 ועל הייתה טובה אליי. הזמנים נראו טוב. רק הרעיון שאין לנו ילדים עשה ליעל לפעמים אי נעימות  ומצב רוח נוגה, אבל החיים היו סבירים בהחלט.

באותו ערב, כשלגמתי מהמים הקרים, נשמע רעש בחוץ. הלכתי לדלת והבטתי דרך העינית ,ראיתי את השכנה נעמי וייס, מנסה להכניס את המפתח לחור המנעול.

נעמי נראתה מותשת. היא עבדה ביום כמזכירה בחברה ליבוא ויצוא והשלימה הכנסה נוספת פעמיים בשבוע במשמרות ערב בהדרכה במוזיאון תל אביב.

בעלה עזב את הבית והיא נשארה עם ילדיה גיל ויואבי. גיל היה בן עשר ויואבי היה בן ארבע. נעמי התמודדה עם קשיי החיים באופטימיות שהדביקה את כולנו. לפעמים, כשנעמי הייתה צריכה להישאר בעבודה עד מאוחר היא הייתה מתקשרת ליעל ומבקשת שתשגיח על הילדים עד חזרתה. יעל הייתה נרתמת לתפקיד באחריות גדולה, מכינה להם ארוחת ערב, והיו מקרים שהביאה אותם אלינו הביתה. אהבתי את הנוכחות שלהם. היה נחמד לשוחח איתם על בית הספר והחברים.

 כשנעמי הייתה באה לאסוף אותם היא הייתה מביאה שתי פרוסות עוגת פרג עבורנו, מחבקת אותנו לתודה. כשהלכו הרגשתי סוג של ריקנות רגעית. היא הייתה עוברת מהר ויעל הייתה מגישה לנו את העוגה יחד עם נס קפה. זה היה נחמד.

הבטתי בנעמי דרך העינית היא נראתה מבולבלת המפתח לא נכנס לחור המנעול ,לבסוף החליק  ונפל על הרצפה. החלטתי לצאת לחדר המדרגות לעזור לה. היא הרימה את מבטה אליי, היה בהם עצב עצום שכמעט לא ראיתי בחיי. פניה היו ריקות כאילו שאבו מהם את כול החיות.

שאלתי אם הכול בסדר, היא לא ענתה. שפתה רעדה והבליטה את העצב הבלתי נסבל בעיניה. היא הסתובבה  ומעדה על זרועותיי.

 היא מלמלה מילים לא ברורות בקול חלש. הבנתי שקרה משהו נורא, לקחתי את המפתח מידיה ופתחתי את הדלת. היא נכנסה לביתה ללא מילים וסגרה את הדלת אחריה, משאירה אותי תוהה ולא ברור.

נשענתי על הקיר במסדרון מנסה להבין את מה שהתחולל כרגע מולי. העצב הבלתי נסבל בפניה של נעמי גרם לי לתחושה לא נעימה, דפקתי בדלת הכניסה לא הייתה תשובה.

חזרתי הביתה. הדלקתי סיגריה, הייתי מאד לא רגוע וקמתי מהכורסא. נעתי חזרה לכיוון הדלת  והמשכתי להציץ מהעינית אל פנים המסדרון שנחה בו דממה חרישית של לילה. שאפתי אוויר פנימה לריאותיי ושחררתי אותו לאיטו, התעורר בי רצון פתאומי לכוס של משקה חריף. חזרתי לפתח חדרינו, יעל  עדיין ישנה על בטנה שלווה, נשיפותיה איטיות, והיה נדמה לי שחיוך קל היה מואר על פנייה.

חוסר השקט מוחלט השתלט עליי. פסעתי חזרה לכיוון דלת הכניסה ויצאתי מפתח ביתי עד דלתה של נעמי, הדלקתי את האור במתג האדום שעל הקיר הדהוי ממול.

אור צהוב של האיר בחיוורות את המסדרון.

התבוננתי בדלת שעלייה תלוי שלט כאן גרים באושר נעמי, יואב וגיל וייס בתוספת ציור של פרח ועלי כותרת צבעוניים שעיטר את תחתית השלט.

הצמדתי את אוזני לדלת והקשבתי לפנים הדירה של משפחת וייס. לרגע  ארוך הכול היה שקט כאילו הבית נם את שנתו הלילה. רציתי  לחזור לביתי ולחבק את גבה של יעל ולהיצמד לישבנה כששמעתי קול מהוסה, לוחש לחישות מקוטעות הקשבתי לגריפת אף  ארוכה ויבבה מצמיתה.

 נעמי בכתה, היה לי ברור מיידית. ליבי הלם בחוזקה, התחבטתי האם להעיר את יעל, החלטתי שאני אתמודד עם זה לבד.

הקשתי בדלת, הדלת לא נפתחה. דפקתי שנית ולחשתי נעמי, זה רונן תפתחי בבקשה. כמעט נואשתי והדלת נפתחה, נעמי ועמדה מולי כפופה ורועדת, ידיה צמודות לאוזניה כאילו לא רוצה לשמוע , פניה קרועות מאימה, והיא מלמלה: "אלוהים, איך זה קרה לי, אלוהים למה קרה לי, למה זה קרה." הרגשתי תחושה של אסון מתקרב, התקרבתי אליה והיא נפלה והתעלפה.

 השכבתי את נעמי על הרצפה הקרה, עיניה היו עצומות בחוזקה ושפתיה ממשיכות לרעוד בחוסר שליטה.

היא התעוררה והתבוננה בי, נראה שאינה מזהה אותי, שפתיה מלמלו מילים שלא ניתן להבין אותן. הייתי חייב להטות את אוזני, לכיוון שפתיה כדי להבין מה היא אומרת. "הכול נגמר, הכול נגמר", והתעלפה שוב. לפתע הדירה הקטנה התמלאה באנשים רבים, כולם נעים כצללים. בעלה לשעבר של נעמי נכנס לדירה ששני אנשים תומכים בו והתברר שהם אחיו. אנשים נוספים נכנסו לדירה ללא הרף ואני המשכתי לשבת על הריצפה, נעמי חובקת אותי ופולטת אנחות של כאב. הזעם שבתוכי התגבר, רציתי לשתות שורף. יעל באה מאחוריי לחבק את נעמי, הנחתי את נעמי בידיה, והלכתי.

הרעיון המצמית של לאבד ילד כאילו הוא דף הנקרא מספר יכול לעוות את המעיים שבתוכי, אני ממש שמח שהזעם שלי שהיה מתפרץ בתקופת ההתמכרות שלי לכוד כרגע ונמצא בין הצלעות, עמוק וחבוי.

בלוויה של יואבי כשנעמי התמוטטה על הקבר בקריאות שבר, הרגשתי שהכאב שבי כמעט בלתי נסבל. האיש לידי לא הפסיק למלמל על המוות המיותר של ילד שרק רצה להביא את הכדור שלו דרך מרפסת .

יעל חיבקה אותי חזק במשך כול הלוויה, הרעידות שלה לא פסקו. אני נשמתי אוויר נקי והצלחתי לתת לזעם שלי להיבלע בתוכי, חיבקתי את יעל חזק מאד.

כשישבנו בערב בסלון מול השולחן החום מעשנים אמרה לי יעל שהחיים קצרים וחבל לבזבז את הזמן על דברים לא נחוצים. פשוט צריך להיות מוכנים כול הזמן.