הרבה זמן לא העליתי משהו שכתבתי כאן.

הדברים שנכתבו מהווים חלק מהנשמה שלי...אז אני כותב רק מה שמוחשי

ילד מקולקל הוא פרק ראשון מתוך ספר ששמו הוא כזה.

פרק בתהליך סיום עריכה

וואלה מקווה שטוב.

עמוק בתוך הגוף אפשר למצוא משאבה דו-צדדית, היא מחוברת אל הלב בצינור דק ותפקידה לווסת בין חום לקור. מצד אחד היא דוחסת לתוך הלב חמימות ואהבה ופולטת מצד שני קור וניכור. הצינור הדו-צדדי זה אני. ואני הוא הדפוק שמעביר חום וקור. בטח אתה רוצה לשאול מאיפה הבאתי את המחשבות האלה, אני אחסוך ממך את השאלה. כנראה שאני ילד טיפש שכלום לא מספק אותו ושנדמה לו שהוא כלוא בתוך משאבה שדוחסת חום ומפמפמת את הפחדים שלה החוצה, בטח רק אנשים דפוקים כמוני חושבים ככה, אתה חושב שאני דפוק אברם?'

אברם התבונן בטקסט הכתוב על בלוק ניירות צהוב. 'אתה חושב שאני דפוק אברם?' הוא משתהה על המשפט האחרון, מסיר את משקפיו ושפשף את הזגוגיות בחולצתו, מעביר אותם באיטיות לשפתיו, נושף על הזגוגית, משפשף שוב, ומחזיר לעיניו. זו הייתה תנועה קבועה שנהג לבצע כשהרהר בדבר טעון פרשנות. הוא הישיר את עיניו אל ערן שישב מולו מכווץ. "ערן אמרתי לך כבר הרבה פעמים כולנו דפוקים, אתה ילד נהדר ודפוק כמו כל אחד ואני ממשיך לקרוא עכשיו. הוא קורא באיטיות בקול הבריטון המיוחד שלו, מדגיש מילים, קורא לעצמו ובאותו זמן קורא גם לערן. 'אני מנסה לשחזר בראשי  את השיעור שבו גילה המורה המקומטת לביולוגיה, גוללה על הלוח את מפת גוף האדם.' אברם הרגיש שעיניו של ערן עוקבות אחרי כל תו וניע בפניו. 'הבטתי במפה וזיהיתי את האזור בגוף שבו שוכנים הצלילים שיכולים לשחוק אותי עד חלקיקים קטנטנים של אבקת אדם'. הוא מדייק במילים הבן זונה הקטן. נדמה שהקול שלו חי בתוך הדף הצהוב, הוא אמיתי למען השם, חושב אברם. מילה נוראית היא אבקת אדם, כאילו טוחנים את האדם  במגרסה עצומה. את כולו, השרירים, הוורידים, העור, המוח, הלב, הזיכרונות, אפילו את הזין שלו, והכול נטחן בתוך המגרסה, שבתוכה יש משפך ששופך את הפסולת הנותרת, עצמות, חלקים פנימיים מזוהמים שנשפכים החוצה לתוך תעלת ביוב מצחינה. עצור מאותתת לראשו של אברם קריאה, עצור. ספגת מספיק. הוא מריח את הריח של העצמות הנגרסות.

הדף הצהוב מונח בידיו של אברם פרחי, 'פסיכולוג קליני מומחה לתיקון ילדים מקולקלים'. הסידור שבו אברם קורא וערן מקשיב לטקסט של עצמו נמשך כבר מספר חודשים. 'טיפול מיוחד' קרא אברם פרחי לפגישות ביניהם. הרעיון נרקם במוחו במהלך המפגשים שהתקיימו ביניהם בקליניקה אחת לשבוע. ערן התבטא ברהיטות בנושאים רבים ומגוונים, אולם שהיה מנסה לדבר על ההתרחשויות הרגשיות בחייו, המילים היו נתקעות לו בבית הבליעה ובגבו, סנטרו היה מוטה כלפי מטה ובאינסטינקט היה מאגרף את אצבעותיו. הגוף דיבר בשפת הגופות והמילים לא יצאו ממנו. אברם שתק איתו יחד ובאותם רגעי שתיקה היה מביט בערן במבט מרוכך. לצופה מהצד היה נדמה שעיניו של אברם משלימות עבור ערן את השפה החסרה.[r1]  

"אברם אולי נדבר  על כדורגל, אני יכול לספר לך על כל התוצאות של משחקי ברצלונה בליגת האלופות, ולתאר בפירוט את המסירות המושלמות של אנייסטה ולספור יחד איתך את כל הגולים של מסי הבן זונה, ואם תבקש יפה אני אשחזר את כל ההרכבים של קבוצות ליגת האלופות, את כולם."

"אוקי ערן, יש לי נושא." הוא מרגיש שהוא מדבר אל הילד אברם. 'יש לך דימוי עצמי בגובה דשא', הגדיר אותו המרצה לפסיכולוגיה ד"ר קרת. 'כל מי שמתעסק עם המקצוע המטורף הזה או שהופך באמת לפסיכולוג או למתקן עולם דמיוני וכפייתי, מכיוון שלכולנו יש דימוי בגובה דשא ואנו גוררים לתוך הנפש העלובה שלנו את כל ההיסטוריות המשפחתיות והקונפליקטים הרגשיים שהצטברו בתוכנו, אנו מקצצים מאיתנו את כל האני האמיתי שהוא באמת הגרעין הקיומי והנכון שלנו. למזלנו, הערבוביה הזאת גם נוטלת מאיתנו חלקים, האגו מצטמצם, וככה אנחנו הופכים למטפלי נפש טובים."

"אני מוכן,"  התעורר ערן לחיים, עיניו נפקחו בסקרנות וסנטרו הוסט קדימה בהתגרות נערית. על ירכיו שנעו בתזזית נחו ידיו.

"אוקי ערן נראה כמה אתה ידען גדול, ספר לי על המונדיאל הטוב בעולם אי פעם? כולל המשחק הכי בן זונה שיש?”

"איך אתה מדבר איתי אברם,  אתה דוקטור ואתה מחויב לשמור על כבוד ללקוחות," חיוך נמרח על פניו, "סביר להניח שאתה מדבר על מונדיאל שמונים ושתיים?" ערן מושך את המילה 'איתי', [r2] מדגיש אותה בתענוג נערי בליווי אצבע שמונחת על לוח לבו.

"כן, אני מדבר איתך ערן, ואת חטא היוהרה אתה זוכר?" הוא צוחק הבן זונה הקטן חושב אברם, ובתוך לבו של  ניצתת אש של רגש מחמם.

"תקשיב אברם, ותקשיב לי טוב.”

[r3] "אני מקשיב ערן, תזכור שאני לא איזה פרייר של סיבוב, אני בהחלט יודע  דברים.”

"אני בטוח אברם," הוא השתתק והתנשף, "תרגיש את הרגע, אני מדבר על המונדיאל בספרד, אתה זוכר את הקהל של ברזיל שרוקד סמבה ביציעים ושואג בקצב ב ר ז י ל , ב ר ז י ל!” ערן מכווץ את ידו מול שפתיו כחצוצרה דמיונית "ואיזו נבחרת יש לה במונדיאל, אין דברים כאלה כמו ברזיל במונדיאל שמונים ושתים, במרכז שיחק סוקרטס המלך הברזילאי,  מעט מאחוריו התרוצץ אדר האיש בעל בעיטות התותח, מימין פאלקאו ,השחקן ששר עם הכדור.” אברם מהנהן ועיניו זוהרות. "בשפיץ יש לברזיל את מבקיע הגולים היחיד והמיוחד והכי גדול בעולם זיקו. זוכר את זיקו אברם?"

"זוכר, בטח זוכר.” ערן נעמד מול אברם והאנרגיה מתרוצצת בכל פינה בגופו, "ואז מי בא מולם? מי עשה להם את הסיבוב כמו שאתה אומר?" אברם קם מכיסאו ונעמד מולו, כמו שני מתאגרפים בזירה, "אני יודע ערן מותק, אל תבחן אותי."

 "אז תגיד לי, מי עמד מולו?"

 החיוך שעל פניו של ערן הוא מסוג חדש, עברה מחשבה בראשו של אברם, "פאולו רוסי הגדול!" צעקו שניהם בקול אחד.

 "ומאיפה אתה מכיר את פאולו רוסי? לא נולדת עוד ערן.” סנט בו אברם.

"אני לא צריך להיוולד בשביל לזהות קלאסיקות,” ענה ערן.

 "איזה יופי של משפט אמרת ערן.”

 "אתה רוצה עוד מהמונדיאל הנפלא הזה? זאת הייתה הדקה שהעולם כולו הבין שברזיל חוזרת לביתה מוקדם מהצפוי ואיטליה בדרכה להיות אלופת עולם, ימים קשים לכדורגל השמח וההרפתקני.”

 אברם עצם את עיניו. צללים כהים חודרים אל הפינות האפלות בראשו, פינות שאותן הוא משתדל להסתיר מעצמו. לבנון ,מרג' עיון והוא חייל בפלוגת שריון, אש ניתכת מכול פינה ואין הפוגות. לילה עובר ליום באיטיות, ריח חריכה באוויר והוא רק רצה לשרוד. אפסנאי אחד מוציא מאחת ממשאיות האספקה טלוויזיה בגודל ארבע עשרה אינץ' ומחבר אותה למצברים בנגמ"ש החימוש. הלוחמים מפלוגת השריון מתקבצים, מסריחים מפיח, זיעה חמוצה ופחד, עיניהם אדומות. הם מתיישבים על הקרקע החשופה,לוחשים אחד לשני, מורגלים לדממה. נדמה שבלון ענק ממדים ינק את  רעש המלחמה לתוכו, מותיר שקט פתאומי בגזרה. השחקנים בלוח החיים והמוות צופים במשחק כדורגל. המחבלים, המליציות הנוצריות, הלוחמים ואברם. שביתת נשק בחסות פאולו רוסי.

"אברם נרדמת.”

"לא אני כאן ערן, מקשיב, כדורגל הוא שפה פשוטה של אנשים חיים. אנחנו זוכרים את הרגעים המופלאים האלה בכל מיני מצבים, גם הקשים ביותר. אתה זוכר שבמונדיאל שמונים ושתיים הייתה גם מלחמת שלום הגליל? אני נלחמתי במלחמה הזאת ושם למדתי גם על איטליה וגם על פאולו רוסי שבא קטן ושלח את הגדולים מכולם הביתה. צניעות זה מה שהיה חסר לברזיל, גם במלחמה של שמונים ושתיים צניעות זה מה שהיה חסר למדינה שלנו."

והייתה המוזיקה. עיניו הירוקות של ערן ניצתו באש, וקולו התעבה כשדיבר עם אברם על מוזיקה.

"אני רוצה להכיר את כל הצלילים הקיימים בעולם וכל צליל שאני לומד להכיר משלים עוד חלק מהנשמה שלי.” ערן חדש נולד מול עיניו המשתאות של אברם. בכל פעם ששוחחו על מוזיקה פרשו כנפי זהב דמיוניות את זוהרן וגופו התמתח והתעדן. המונים של צלילים התנוססו מגופו של הנער, סכין מלובנת צרבה את גופו של אברם מבפנים.

"אני משתדל בכל תקופת זמן להקשיב לסוגי מוזיקה שונים ולחוות חוויה שונה של כלי נגינה וסגנונות מוזיקליים מגוונים, ולנסות להבין את כולם. לפעמים יש לי הרגשה שאני נמצא בתוך תיבת תהודה של מוזיקה, אני הצליל שנוצר, ולפעמים אני כלי הנגינה עצמו. אתה בטח לא מבין...”

"תתפלא  ערן אבל אני מבין.” הוא מספר בקול  לערן ובקולו הפנימי לעצמו, שעצמו יבין. אברם יודע שפניו מתאדמות במאמץ לשלוט על טון קולו ועל מצמוץ עיניו. המאמץ  נושא פרי והוא מצליח לשמור על שלווה. "אני מקשיב," הוא אומר.

"אני מנסה להסביר לך, אולי בעצם אני מנסה להסביר לעצמי.” צל מהיר חולף על פניו, "בהתחלה ניסיתי להיות כמו כולם, להקשיב לצלילים הרגילים, להבין את המילים הנכונות, מקצבי התיבות הקבועות, גיטרות, בס ,תופים, קלידים. הייתי מאזין לכול ההרמוניות  שמבצעים זמרים מהדור שלי או מהדור שלך. אין פסול בהם, ברור שאין פסול בהם,” הוא מזדעק, "שלא תבין לא נכון, אני יכול להקשיב שעות לדיסקים של ניל יאנג או פול סימון, לנסות להבין על מה הם מדברים, בחיי אברם אני נשבע לך," הוא מניח את ידו הימנית על לוח לבו, אברם יכול להרגיש את היד מונחת גם על לוח לבו, חמה ומיוזעת.

"אני מת על  בסים והדיסטורשן של כל ההבי מאטל, אתה יודע מה זה אברם? אתה עדיין לא כזה זקן,” הוא מגחך בפה מלא. אברם מחזיר לו בחיוך עמוק, ובתוך גופו ניצבת הסכין המלובנת ששורפת את חלל בטנו. "בסוף ההבי מאטל הפך להיות מרגיע. אני אתן לך דוגמה למה אני מתכוון, אתה זוכר שסיפרת לי פעם שכשאתה קורא ספר כבד שדורש מחשבה והתעמקות, אז הספר מחלחל לתוכך פנימה, שואב ממך את החיים או את האין חיים שלך לתוכו, ממש צולב אותך. סיפרת לי אז שאתה חייב להתכנס בעצמך כמו שבלול ולהרפות ממנו להפסקות ארוכות, ותמיד אחרי אותו ספר מטלטל אתה מוכרח לקרוא ספר קליל שירגיע אותך מהעולם הקשה שאליו נשאבת, אתה זוכר שסיפרת? אז ההבי מאטל  שאני מקשיב לו הוא הספר הקל שלי, היית מאמין.”

 אברם מהנהן בראשו. "כן ערן אני מבין."

"אתה יודע אברם עם הזמן למדתי להתבונן לתוך המוסיקה פנימה, אני יכול להסתכל וממש לראות תווים ואקורדים עפים, אני מקשיב להם מתוך תוכם. נדמה לי לפעמים שהם נושמים באמת, כמוני, כמוך, כאילו הם ממש חיים, יש להם אפים שנושמים אוויר אנושי. במשך הזמן גיליתי שיש לצלילים טעמים שונים שעדיין לא הספקתי לטעום, ואני בכלל לא בטוח שאספיק לטעום מכולם. הם כמו אחים גדולים מעולם חיצון, אחים מיוחדים ששומרים עלי בעולם הזה. אני נשמע מטורף?"

"לא, תמשיך.”

"אני מנסה להקשיב להם בערוצי רדיו שונים ורחוקים, תדרים שנמצאים באינטרנט, תחנות רדיו מעולמות שונים, מארצות שיש בהם אנשים שדומים לי.” הוא צוחק בקול, "אני משגע אותך אברם? המבט שלך המום.”

"תמשיך ערן ,תמשיך," אברם מהנהן בראשו, כיתת הכוננות שבתוכו חורקת, מרעידה את כל המיתרים הפנימיים.

"קח למשל את הטרומבון, אתה יכול לנסות להבין מה ניתן לעשות עם כלי כזה מגושם כשנגן משובח נושף לתוכו ומעניק לו אהבה? אני אומר לך, הוא הופך לילד מגודל שמנסה להיות כמו כל שאר הילדים ועדיין נשארות לו היבבות המיוחדות רק לו.” אברם מהנהן בראשו. בעיניו רואה את הטרומבון המגודל והדחוי הנמצא בתוך עדת כלי נגינה יפים למראה, גועה בצליל שונה, ילד אחר, ילד מקולקל.

"או מפוחית פה אברם,” פניו של ערן סמוקות, לא נראה שניתן יהיה לעצור את ההתלהבות שנושבת ממנו. הוא אוחז במפוחית דמיונית, "תראה מה דילן ויאנג עשו מהכלי הפשוט הזה. מלודיה, אברם מלודיה זה שם המשחק. לפעמים המוסיקה יכולה לקרוע ממך את העור, כשאני שומע את הצלילים של הקלרינט, הקלרינט הגלותי, כמוך בחיי.” עכשיו אברם מחייך, ובגופו מתפוגגת הכוננות.

"ערן אתה בן שבע עשרה, איך אתה מכיר את כל המוסיקה הזאת?" ערן מושך בכתפיו, "ככה זה.”

לכל פגישה ערן מביא לאברם דיסק שצרב במחשב. מוסיקה שגורמת ללב להרגיש שהוא מתעופף מחוץ לגוף.

אברם היה מחכה לסיום המפגשים בקליניקה ולאחר הטיפול האחרון היה נועל את דלת הכניסה, מגיף את התריסים ומעמעם את אור הכניסה, ריטואל קבוע שהפריד בין עולם העבודה ועולמו הפרטי. מבקבוק ויסקי מסוג ג'ק דניאלס היה מוזג לכוס זכוכית את 'משקה היום' קרא לכוס הזכוכית העבה שהיה אוחז בידו, מנענע את הכוס עם הנוזל המעושן ומביט בדפנות הכוס שמשיטה את המשקה כמו גלים רכים. מותר לו לשתות משקה אחד בלבד ביום, רופא המשפחה שלו הזהיר אותו שעורקיו כמעט מתפוצצים משומנים בדם. הוא כרע על ברכיו מול הרופא והבטיח להתנזר מכל מאכל שמנוני, מחטיפים ובוטנים, רק שיתיר לו ללגום כוסית אחת בערב. ד"ר רמז הסכים לבקשתו ואברם הבטיח לקחת כדור אחד ביום להורדת כולסטרול.

לא היה סוף לעושר המוסיקאלי שערן העניק לאברם. כאב, שמחה, געגוע, תוגה, יופי מפייס, את כולם הוא קשר בשלשלאות לנפשו של אברם. את הדיסק שהביא הגיש בקופסת פלסטיק שעליה כתובים שם האומן, שם הדיסק והתאריך, מעין קטלוג ייחודי של המסע הטיפולי שערן עובר ואברם עובר איתו, יודע שהצלילים שמעניק לו הילד הגמלוני פוסעים בתוכו מגלים את המהמורות שהטיב לכסות מעצמו.

הוא נכנס עם הכוסית לחדר הטיפולים והניח את הדיסק במגש הדיסקים הגביר את כפתור השמע, מעניין באיזה צלילים הוא יתקל הפעם, הוא נזכר במילותיו של ערן מהדף הצהוב, "דווקא כשהגוף הופך מכווץ, נוצר אי של שלווה, והכיווץ לופת את צלילי המוסיקה ביד קמוצה ומשחרר את הצלילים באיטיות, כמו טיפות ממזרק שמתפזרות באיטיות בגוף, נמהלות בדם, אז אני זוכר לומר לעצמי לנשום, לנשום.”

הוא מתיישב על הכורסה שעליה יושבים המטופלים. בוהה בנקודה בקיר ומנענע את כוס הוויסקי שבידו. המוסיקה מהפנטת. מתחילה בצליל בודד ששואב אליו את כל האוויר הזורם בחדר, תובע את הבעלות על החלל. הוא מדומם את מחשבותיו והצליל משתלט באיטיות על גופו, מסיר ממנו את העור העבש. אסופת צלילים נוספת מצטרפת ללא סדר קבוע, דומה למטר עז הניתך לאחר טיפות גשם הססניות עוצמת הצלילים מפתיעה אותו, הוא אינו מוכן להם. נדמה שאסופת הצלילים בוצרים חלקים מגופו ומבקשים, אברם, אברם תנשום. והוא נושם באיטיות ובוכה.

[r4]  בפעם הראשונה הגיע ערן לקליניקה יחד עם אביו אורי. איש גבוה וגרום שלבוש בקפדנות. ערן נשרך אחריו כשעל אוזניו אוזניות שחורות, בידו אחז נגן מוזיקה. הוא לבש מכנס ג'ינס דהוי וחולצה לבנה שעלייה מצויר הדפס של להקת רוק. אורי הציג את עצמו וסימן לערן להוריד את האוזניות. הוא גלגל את עיניו בחוסר אונים כשערן לא הקשיב להוראותיו. הם נכנסו לחדר הטיפולים והתיישבו מולו. שולחן זכוכית מעוין הפריד ביניהם.

"נעים מאד שוב," פתח אברם, "ונעים מאוד גם לך ערן,” הוא החווה עם ראשו לכיוונו של ערן, עיניו ניסו ללכוד את מבטו הכבוי.

אורי משך באפו וכחכח בגרונו, "הבחור הוא ערן הבן שלי," הוא הצביע על ערן, "אתה זוכר שסיפרתי לך בטלפון על הילד המיוחד שלי שנוטה להתעופף ולהתנתק?” אברם לא ענה, עיניו התמקדו בערן ,טובעות בפניו. האוזניות נשארו תלוית על אוזניו, שפתיו מלמלו משפט לא ברור.

"אמרת משהו ערן?"

ערן הנהן בראשו לשלילה. אביו דיבר במקומו. אברם הקשיב למילים שנורו מבין שפתיו של אורי והביט בערן, הוא שם לב שהמילים שיוצאות מלוע הבליעה של אורי הופכות לחץ אינדיאני רעיל וננעצות בלוח הלב של ערן, כשבכל נעיצה, נבלע ערן יותר ויותר בכיסאו. אברם לא העז להסיר את עיניו מהנער שהמילים חונקות אותו, הוא  מחליט לנשום במקומו.

"הוא מסתגר בחדרו ומניח את האוזניות על האוזניים ונעלם, אי אפשר לדבר איתו כאילו יש ניתוקים בתוך המוח שלו. תראה אברם," הוא מטה את גופו לכיוונו כאילו ממתיק איתו סוד, "האחים שלו שיהיו בריאים, הם אחרי צבא. אחד מהם שירת במודיעין והמשיך להייטק והשני היה לוחם ביחידה מבוחרת וכרגע הוא סטודנט לרפואה, מלח הארץ אברם, מלח הארץ. אני פשוט לא יודע מה לעשות איתו עם בן הזקונים שלי.” התיז פעם נוספת את סופו של המשפט. ב ן  ה ז ק ו נ י ם ש ל י. "הוא יושב בחדר המבולגן שלו,  מהנהן בראשו כמו  מסומם, ושותק, דג באקווריום. אם אימא שלו הייתה מאפשרת לי, הייתי נכנס לתוך העולם שלו ומושך אותו בכוח, שיבין שהחיים זה גם המון אחריות ולא רק מוזיקה, אתה מקשיב? יש לו בחדר יומנים שלמים שהוא כותב באובססיביות, תמיד הוא מסתובב עם מחברת צהובה ועט ואני לא יודע מה הוא כותב בו.” ערן שתק וגוו רטט. אברם המשיך לנעוץ את העיניים פנימה, עמוק לתוך נפשו של ערן.

"אני יכול לבקש משהו ממך אורי?" הוא פנה לאביו של ערן שהנהן להסכמה,  "אני מבקש להישאר עם ערן בחדר  לבד, זה בסדר?" צל עבר בעיניו לשנייה מקפיאה, הוא נשם בכבדות ואמר. "או.קי, אם זה בסדר מצד ערן כמובן.” אברם תלה מבטו בערן, עוקב אחרי קצב תזוזת נעלי האול סטאר הסגולות שעל רגליו, ואז הביט בשפתיו שזזו נפוחות מרוב מאמץ של מילים כלואות ואטומות.

"אתה רוצה להישאר לבד ערן?" שאל  אביו, אורי מכחכח בגרונו  וזז באי נוחות על כסאו. "תענה לו כבר!" הזדעק אביו, "תענה לו! המקום הזה עולה לי מספיק כסף כדי שתשתף פעולה! לעזאזל!" חמתו המתפרצת נרגעה ברגע, "מה קורה לך ערני?" קולו היה רגוע, "ערני אנחנו רוצים לעזור לך."

"די אורי," קולו של אברם היה תקיף, "אני רוצה להישאר לבד עם ערן.” אורי הניע את ראשו באיטיות  וקם על רגליו, "ערן אני יוצא מהחדר, תישאר עם הפסיכולוג, אני מקווה שאולי הוא יעזור לך, יעזור לנו. " , תיקן את עצמו שרבב את שפתיו כלפי אברם כמו רצה להוסיף עוד מילה ,צל של משטמה עבר בעיניו, עכור וקודרני ."אני בחוץ."

"אתה יכול לדבר איתי על מה שבא לך ערן," אמר אברם כשנותרו לבדם, "אני מבטיח לך בשבועת מטפל למטופל שמהחדר הזה לא יוצא כלום. החדר הוא בועה פרטית שלך ושלי ואנחנו חולקים מילים פה בתוך הבועה. במילים אחרות ערן מה שנאמר כאן נשאר כאן, וכאן," הוא סימן באצבעו על קודקודו. "אתה שומע מוזיקה באוזניות? כי אני עדיין לא יודע אם יש שם צלילים באמת.”

ערן הנהן בראשו, "מה אתה שומע?" ערן שתק והביט אל הרצפה.

"או.קי. אנחנו נשתוק כאן קצת, יש לנו עוד כעשרים וחמש דקות שלמות, אנחנו נשתוק היטב,” אברם חייך אליו חיוך זהיר. "זאת אחלה עסקה אתה לא חושב? אתה מגיע לכאן לבועה שאני מבטיח לך שהיא קיימת, בורח קצת מאיפה שאתה לא אוהב להיות, שומע מוסיקה באוזניות ואני מקבל מאתיים חמישים שקל,” אברם המשיך לחייך. עיניו חיפשו את המבט שיטווה את הנגיעה שהוא זקוק לה. החוט הבלתי נראה לעין שיוצר את הקשר בין מטפל למטופל.

יש תנועה מנצחת  שאותה למד אברם מד"ר קרת. להשעין את ידו מתחת לסנטרו להישיר את מבטו ולהתבונן ממש לתוך המטופל, "קשה להם לעצור את  המילים אם הקשר של גלגלי העיניים עובר ביניכם, מבט נכון אברם בתוך הילדים המקולקלים האלה, והם נפיצים ומתנפצים למאות רסיסים ואז הם מחפשים עוגן. ואם אתה שם, אתה הוא העוגן."

"אתה מכיר נגן בשם ז'ורז ברנסטון," שאל ערן בקול חלש. הוא עדיין לא הביט באברם.

 "לא,” אמר אברם, אני לא מכיר.

"למוזיקה שלו אני מקשיב באוזניות, הוא נגן צרפתי שמנגן באקורדיון מלווה בלהקת ג'אז צרפתית.”

"אני יכול לשמוע?"

"כן,” הסיר ערן את האוזניות מראשו ומסר לאברם. צליל האקורדיון הקלושרי-צרפתי התנגן ביבבה בכיינית בליווי סקסופון מעודן, היופי היה מהמם, ממגנט.

"מי זה? מה זה? זה נפלא."

ערן חייך, "מדובר באומן מוסיקת רחוב צרפתית שמחבר בין מוסיקה ישנה לאלמנטים מוזיקלים חדשים.”

"וואו.” ערן צחק, שיניו הלבנות מסודרות באופן מושלם, "מוזיקה זה העניין ערן?"

"מוזיקה זה העניין, אברם.”

"מה אתה כותב במחברות הצהובות ערן?"  שאל בפגישה השלישית.

"אני כותב, לא יודע באמת מה, נראה לי שאני שם את התחושות שלי בפנים, את מה שקשה לי לומר או להרגיש, לא יודע,” הוא משך בכתפיו, "וואלה אברם, לא יודע מה אני רושם, זה כמו איזה צורך שגדול ממני יוצא ומחליט שהיד שלי חייבת לזוז, מוכרחה לכתוב, אין לי שליטה על זה." הוא הניח את המחברת מול אברם, "ככה אני כותב.”