ביום שני בשעה חמש מתקיימת הפגישה השבועית עם ערן. בדרך כלל ערן מגיע בעשרה לחמש. אברם שומע מחדר הטיפולים את דלת הכניסה לקליניקה נפתחת ונסגרת.

"סיימנו אברם, נכון?" שואלת ילדה צעירה. אברם מהנהן להסכמה והיא נפרדת ממנו לשלום בחיבוק קצר. "אברם, תגיד, הבחור בפגישה של שעה חמש גם הוא ילד מקולקל?" אברם צוחק, "כן יעלי, כבר אמרתי לך שלכולנו חסר בורג?"

"כן," היא מגחכת אליו, "כולנו ילדים מקולקלים."

אברם שומע שהיא מברכת לשלום את ערן, ודלת הכניסה לקליניקה נטרקת. ערן נכנס לחדר ומניח על השולחן את הדיסק שצרב לאברם. הוא מסיר את האוזניות מאוזניו, מתיישב ופותח את מחברת הדפים הצהובה. ראשו מורכן והוא מחכה.

אברם מודיע שהוא מת לקפה וערן מבקש כוס מים. הוא הולך למטבחון ומכין לעצמו נס קפה מגורען ומוזג מים לערן. הוא חוזר לחדר ומתיישב על הכורסה מולו

"איך עבר השבוע ערן?"

"הכול היה בסדר."

"ספר לי מה היה בסדר השבוע." 

"אני הפסיכולוג? תשאל שאלות על מה שאתה רוצה לדעת ואני אענה." ערן מישיר את ראשו ומשלב ידיו, כמו מרואיין המשתתף בתוכנית טלביזיה, "אני מוכן."

"ספר לי על המוסיקה ששמעת השבוע."

"אתה תקשיב לה בדיסק שצרבתי לך. קח את המחברת." הוא מגיש לו את הבלוק הצהוב.

אברם מביט בדף הצהוב הכתוב בעט כחול שבקצותיו שרבוטים קטנים של כוכבים. בראש הדף מעין תזכורת מוקפת בעיגול 'יצא אוסף חדש ל.R.E.M' ובסוף הדף סומנה בעיגול המילה 'צ'לו'. אברם מרים את עיניו, "צרבת לי את R.E.M או מוסיקת צ'לו?"

ערן צוחק, "אתה מסיק מסקנות, הפכת לבלש כתיבה."

אברם קורא בקול.

"הקשבתי השבוע לז'קלין דה פרה. אתה מכיר אותה? מצאתי את היצירות שהיא מנגנת באתר אינטרנט שוויצרי, ערוץ המיועד רק למוסיקה קלאסית. הקשבתי לנגינתה בצ'לו, והרגשתי שהיא מחלקת את עצמה לחלקים קטנים ובכל חלק היא אוספת לתוכה מגע של אלוהים. הרגש הקיים אצלה, הפחד שמחלחל ממנה דרך הצליל, העוצמה והטוטאליות שמתפרצות מתיבת התהודה של הצלו, כל הערבוביה נוכחת שם בשפה של אלוהים או לפחות בשפה של ישות עצומה וענקית.

אתה מכיר את המושג מגע של אלוהים? כאילו אלוהים מאפשר לז'קלין לדבר בשפה שלו לבני האדם דרך המוסיקה שלה. אתה מאמין באלוהים אברם? כי אני לא מאמין, אבל במוסיקה, במוסיקה יש אלוהים. בסרטונים ביוטיוב,ראיתי שברור לה שהיא הולכת לאבדון. היה רשום אצלה באחת הפינות של המוח שהיא מנגנת על זמן של סוף. זמן שאול. אתה יודע, היא כמו כל הגדולים שמתים בפיק האחרון שלהם, קורט הגדול, הנדריקס, ניק דרייק, החבר'ה הטובים  שיודעים שאם אין מוסיקה הגוף מת. הייאוש הפנימי ריסק אותם מבפנים. כל ההצלחה שלהם הייתה עבורם צ'ק בלי כיסוי, בסוף הם נשארו לבד, בודדים עם הצלילים של עצמם והבדידות שלהם יכולה לפרק אותם מבפנים. הרס עצמי.

דווקא ז'קלין מתה ממחלה, אבל מאיפה מגיעות המחלות? אולי להיות חולה זה גם סוג של שאיפת מוות. ז'קלין מתה ביסודיות, בהתחלה היא הפסיקה לנגן, ואז, מאותה נקודה, כאילו גדעו ממנה את טעם החיים והיא גוועה לאט."

המועקה משתוללת בגופו כשערן מספר לו דרך מילים שכתובות על המוות שאורב לו בכל פינה. הוא עצמו קריין חדשות סוף העולם של ערן. כפתור הווליום של פחדיו מתגבר בתוכו, ערן מפרק ביסודיות את החומות שמקיפות אותו, מי שלח אותו למען השם? פחד משתק כרסם לו בכליות, בלב ובנשמה, פחד שכלא ולא נתן לו להשתחרר. אני צריך אוויר הוא חושב לעצמו. הוא משתתק לשנייה ולוגם מהקפה לגימה ועוד לגימה קטנה.

"מה זה מוות בעצם? האם מוות זה פשוט לתקוע כדור בראש, אולי מוות זה לחדול מליצור, ולהבין שכוח היצירה התכלה מבין אצבעותייך, מראשך, ניתוק מעולם הדמיון ואתה קאפוט. אני חושב שתחילת המוות הוא הרגע שבו אתה מבין שאתה קליפת שום". אברם לעלע בגרונו וקול הבריטון שלו נרעד קלות, "ז'קלין דה פרה מתה מטרשת נפוצה, בתחילה נפגעו לה הידיים, איכות המוסיקה שלה ירדה, באיטיות זוחלת אבל יסודית והחלה להתפוגג. העזות בצלילים שיצאו ממנה... תחשוב כמה זה מבאס אברם, שהידיים, שהן כלי העבודה שלך ומהוות תנאי קיום לחייך, ודווקא הן בוגדות בך. הצלילים של הצ'לו שבו ניגנה בלבלו אותי. הורדתי את רוב ההקלטות שנמצאות שם והטענתי את המוסיקה באייפוד שלי. במשך כל השבוע הקשבתי לה, נתתי לעצמי זריקות מוזיקה אינסופיות. צליל הצ'לו המתנגן בידיה השתלט עליי, הימם אותי וניתק אותי ממחשבות על מוזיקה אחרת, כאילו אני נמצא בתוך תא אטום שבו הצ'לו ואני מנהלים דיאלוג. אולי גם אני הולך למות? סתם אברם אל תתייחס לכל מה שאני אומר, אני אוהב לראות איך אתה מרים את העיניים מהדף ולפתע עוברים בך רפלקסים שמזיזים לך את האישונים וזה מצחיק אותי." אברם הרים את העיניים והרגיש איך העיניים שלו קופצות. "זה עובד אברם, אתה שם לב לשטויות שלי." צחק ערן.

"אני ממשיך לקרוא," זעף אברם.

"הצלילים באו מכוכב אחר ורצו להפנט אותי. ניסיתי לנתק את המחשבות להתרכז רק בהם ולנסות להבין להיכן המוסיקה מובילה אותי. אתה מבין אברם, ז'קלין דה פרה מדברת איתי, מספרת לי על החיים שלה דרך המוסיקה שהיא מנגנת ואני מרגיש שאני יכול להכיל עוד ועוד. אינסופיים הצלילים האלה. אני לא יודע לנגן אברם, ניסיתי לפרוט על גיטרה, כשהייתי צעיר יותר התאמנתי בפסנתר, לא הצלחתי להתמיד, כנראה שאין לי הרבה כישרון נגינה. לכן  מה שנשאר לי, זה רק להקשיב[r1] , ואני טוב בלהקשיב. המוסיקה שאני שומע מאותתת לי לקום וללכת ממקום למקום ואף אחד לא שואל אותי באמת לאן אני הולך. העיקר שלא אשב מולם עם אוזניות גדולות ומבט מוזר. אף אחד לא מבין איך לאכול אותי, לא אבא שלי ולא אימא שלי, זה מעציב אברם, והם אפילו לא עולים מאתים חמישים שקלים לשעה. לפעמים אני יוצא מהגוף שלי ומנסה לדבר עם עצמי, מה יהיה איתך ערן? ואין לי תשובה, אני באמת לא יודע.

בשכבה שלי יש ילדה שקוראים לה יסמין ואני בטוח שגם היא ילדה מקולקלת כמוני וכמו כל הדפוקים שבאים אליך. אף פעם לא דיברנו יותר משתי מילים. גם לה יש אוזניות שחורות על האוזניים,  היא חוצן כמוני. אל תחייך עכשיו אברם". אברם מרגיש איך החיוך נמרח על כל פניו.

"שלשום הלכתי לגן הציבורי ליד הבית שלי, אני הולך לשם די הרבה כדי להקשיב למוסיקה ולהיות בשקט. ישבתי על אחד הספסלים והקשבתי לז'קלין דה פרה. יסמין חצתה את הגן וכרגיל היא הרכיבה אוזניות. כשעברה ליד הספסל שלי היא ראתה אותי ואז התיישבה לידי כאילו זה המעשה הכי טבעי בעולם, חשבתי שאני הולך למות. ישבנו יחד על ספסל בדממה, כל אחד עסוק עם המוסיקה שלו. בטח מי שראה אותנו חשב שמדובר בשני פריקים שמדברים בשפה של חוצנים". אברם חש את המתח גואה בו.

"היא נגעה ברגלי ושאלה אותי לאיזה מוסיקה אני מקשיב, הסרתי את האוזניות העברתי אותם אליה והיא העבירה אלי את שלה. היא הקשיבה REM,  ידעת שיש דמיון בסגנונות המוסיקה כאילו גם REM מדברים אליך ישר לתוך הגוף, הם בהחלט מדברים בשפה של ז'קלין. מוזיקה שאוחזת אותך בקרביים עד שאתה מתפוצץ.

יסמין הקשיבה לז'קלין וראיתי את התדהמה בפניה. היא שאלה אם אני יכול להטעין בשבילה את המוסיקה בנגן שלה. הסכמתי והיא פשוט תקתקה את הטלפון שלי והשאירה לי את הנגן, היא אמרה שתתקשר אלי בערב ותבוא לאסוף אותו, אתה מבין, יסמין השאירה לי את הנגן שלה? גם אם יצטרכו להרוג אותי אני לא אתן את הנגן שלי לאף אחד".

אברם הפסיק לקרוא והניח את המחברת על ירכו, מנקה את זגוגיות משקפיו, התנועות שגורמות לו לריכוז והתפקסות. הוא חייך, "מה קורה ערן? מתאהבים?" ערן האדים והשפיל את מבטו. אברם הצטער שערן בורח לו, כמה לא זהיר הייתי עברה מחשבה בראשו.

"רוצה עוד כוס מים?" ערן הניע את ראשו לשלילה.

"כשאני קורא את מה שכתבת, אני מרגיש שאני מקשיב רק לך דרך המילים. אתה מצליח להעביר דרכם את המחשבות שלך, הכול כל כך מוחשי וקיים ועם זאת חסר לי צליל הקול שלך, הצליל  שיתווסף לפסקול. רצף המחשבות שלך נכתבו במשך השבוע, אני רוצה לשמוע אותך עכשיו ,מוחשי ולהקשיב לתחושות שלך, נשאר לנו עוד זמן, אולי תנסה לספר לי איך הרגשת כשיסמין הקשיבה לז'קלין דה פרה? ומה עבר לך בראש?"

"בשבוע שעבר בסוף הפגישה סיפרת לי על ספר בשם יער נורווגי שכתב סופר יפני, אז רציתי לספר לך שלקחתי את הספר מהספרייה והתחלתי לקרוא אותו. יש בו תיאורים שגורמים לי להרגיש שאני חלק בתוך הספר ונדמה לי שלגיבור הספר, וונטאבה, יש שפה כל כך בודדה. הוא יודע מה צופה לו כל פרק, ולא צפויות לו הפתעות בדיוק כמו שלקורא לא צפויות הפתעות. מעניין אברם."

"זהו? רק מעניין? ידעת ששם הספר לקוח משיר של הביטלס, איך בסוף הכול מתקשר למוזיקה. מוזיקה מעל הכול."

"כן ידעתי ובהחלט אני מנסה לקשר בין המוסיקה לספר, אני מבטיח  לספר לך מה הקשר, אני עדיין באמצע הספר. בודדים היפנים האלה אה?".

"יש לצעירים היפנים עולם מבולבל, קידמה מהירה שריסקה את העולם המסורתי שלהם, הכול מהר, גדול, ומיידי, חסר סבלנות, לפני שנים לא רבות הם עדיין חיו בכפרים וחרשו עם שוורים, היית מאמין? היום טוקיו כולה היא נורת ניאון גדולה ועצומה. קידמה יכולה להפוך אנשים לבודדים מאוד כמו שאותו סופר מורקמי כתב בספר אחר שלו אנשים יכולים להיות כמו לוויינים שמסתובבים בשמיים ולעולם לא נפגשים." ערן שתק לרגע.

"בוא נדבר על המשחק של אתמול אברם. אני בטוח שהיית בעד ריאל מדריד, אתה כזה צפוי, איש שאוהב כדורגל מתוכנן של קבוצות לא פרועות."

"דווקא לא ערן, הייתי בעד האנגלים למרות שלא היה להם סיכוי. אבל הקהל שלהם עושה לי את זה."

"הקהל הכי טוב בעולם יש להם..." לפתע התרומם במהירות, "אבא שלי בטח מחכה לי בחוץ, הוא לא אוהב שאני מאחר."

"יש גשם בחוץ אל תשכח את המעיל ערני."

 הצל הדהוי שלי לוחש אלי. צועק. דמות קטנה וכהה, דחויה. אני נושם בכבדות. מחנק.

יום נמהל. יום נעלם.  הצל מתפוגג, המלך מת

אתמול הבטתי בטחנות הרוח האינסופיות של חיי טוחנות את מוץ החלמות שנותרו

האם? ואולי

אני והצל מביטים לנוכח חיי. שנה חותכת, שורפת את בסיס חיי.

נטליה גינצבורג כתבה את הספר כל אתמולינו לפני כשלושים שנה ואני קורא את הספר באוטובוסים ובדרכים... הספר מטיח בי את מרירותו משאיר אותי מתבונן, תר, סומר.

לפעמים אני מעלה בזיכרוני גיבורים שחוצים את חיי, מלווים  את נשמתי ודורשים ממני לעוף. לא רוצה לעוף מתוך חיי. רוצה להביט בתוך חיי מפוקח.

המילים כמה נחמה יכולה להתקיים בתוכם, כמה זעזוע וקצבים שונים יכולים לנבוע . מילים הם סדקים קטנים שדורשים צפיפות של עבודה פנימית.

מילה, לפעמים אין בה כלום מעוד צפייה למילה נוספת שחונקת את בית הבליעה .אבל אני מתבונן נוכחי , מתקיים. גם הצל .

איך אתה קורא לאש שקוצפת את חייה.יש לה שם? שאל, אני אענה

הדיאלוג הסמוי מתרחק מתוך הגלוי. ופעמי כאחת הם.

אתה בא ? היא שואלת מתוך היסוס

"אני כבר לא אבוא יותר..."

"אבל אתה קיים ומוחשי."

" איני קיים ,אני רדיד של חיים שנגמרו. זמן עבר.

הקיום כבר לא חלק ממני. אלה חלק מתוך עבר שהתנפץ"

"אז אתה הולך..."

שתיקה