אני מתעסק בתנועה.ימים מלאים במחשבות על תנועות אינסופיות.

מחשבות חדשות מתקבעות בתוך האינסוף שלי. אני כבר לא נאבק בהן. נזהר עם עצמי, עוצר.

מי אני חושב שאני. מעניין, כבר איבדתי את הזהות שלי עם עצמי.

 אני מאט ומעלה בפני את קולנוע המחשבות שלי. פרים ועוד פרים וכלום לא השתנה,

דרור אני אומר. ודרור לא שומע, האם הפכתי לקהה כול כך, ואם כן האם זה ישתנה?

קיץ עולה וריח אדמה עבש .הצחיחות מעבר לפינה. אולי הצחיחות היא עצם מהותי.

אתה מתבונן לתוכך . ושוב התנועות המזוינות מושכות את עינייך,

אל תביט פנימה אומר האיש הקטן.

חוויתי התגלות מזוככות אתמול, בבר ירושלמי מוזר( לא הגישו בירה ...חמץ או משהו כזה.)

צפיתי בהופעה של זמר שאני מאד אוהב.. היין שהגישו גרם לי להיות מכונס בתוך הצלילים שעוטפים אותי.

צלילים גורמים לי לעוף על סלילים לבנים, אני מתעופף מתוך עצמי פורש את ידי ונעלם .

החגים הדפוקים האלה עושים אותי רגיש.

ההופעה של הזמר הכי מושלם בארץ בימים אלה

http://www.youtube.com/watch?v=-Iv9fphCg78

תנועות מניעות אותי. עליהם אני חושב בריכוז.

אני נע, מתנועע, כולנו בעצם נעים, גלגלים שכובשים את הקרקע .

התנועה מפרקת אותי לרסיסים.

אני מחלק את התנועות שלי ליחידות והן יוצרות שברירי תנועות פנימיות משקפות עבורי את מקומות שמהן אני מסתתר.

בכותלי גופי משתרר שקט, ישימון רחב ידיים של מדבר צחיח.

לאן אני הולך אני שואל את עצמי ...?

אתה פוסע, עונה לעצמי עצמי התוהה.

רסיסי חיים.  אתה משוכנע שהתנועות יכולות לקחת אותך למקום בו נמצא העולם האחר שאחריו אתה תר בהתמכרות

טעות.

האוזניות מנגנות עבורי את הצלילים ואני נמוג למול יופי הצליל, למול טוהר הטעם. מתוך שבריר הצליל נוצרת ההתפרקות. ושוב תנועות רחבות,

נשימות איטיות.

אתה חושש להיפגע, חושש לרתום את מקל הנדודים. הפגיעות הוא תוצר של חושך פנימי שמתפרץ מאיתנו לאור אפלולי, דרך התנועה אתה חושף את עומק הכאב.

אני מתעסק בתנועות.

"יש גשם בחוץ". הוא אומר באגביות

"יש גשם בפנים" היא עונה שעיניה נועצות במרקע.

הוא לא מבין.

"לסגור את החלון"?

 "החלון סגור.אין כניסה."

"להגביר את צלילי המוסיקה"?

"לא,

פשוט תשתוק."

יום שישי של מוסיקה חדשה

נסו את זה

http://www.youtube.com/watch?v=3_eR0IVSOhY