תכתוב רציני אולי יום אחד תהיה גרוסמן. תכתוב מרוכז ואנשים יקראו בתשומת לב. אל תתפזר. תדייק. אני רק רוצה להישאר דרור, לאפשר למילים לגלוש במדרון, לחוש שאני קל אצבעות ולפתע לשחרר את הבלמים. המילים מתעופפות...

 באוזניי מתנגנים צלילים מופלאים ואני מתבשם מריחות, טעמים ותחושות.

אני יושב מול הים הרוחש, העלטה מכסה את הכחול הגדול בשמיכה רכה, רוח קצרה מרחפת ומשאירה בגופי סימנים. אנשים ספונים בביתם דוממים מול המרקע, מול החיים, ואני מצליף על מקלדת המחשב. מציף את הנעלם שבתוכי לעולם.

 אני מעלה באוב רגעים של תשוקה רגעי צירוף ורגעי יום.  התמונה היא פסיפס שצובר את חלקיו, הנה אני.

  באוקטובר יוצא לאור רומן ראשון שלי... לא בטוח שהיו הרבה קוראים, אבל אני כותב בן זונה אז מה אכפת לי

בשנה האחרונה נתקלתי בעולם התוכן הספרותי בישראל. עולם של שמירות אישיות. ניקוז מילים לתוך עולם של זיוני מוח. שיזדיינו. המילים הם הכוח המניע את חיינו . תנועה מאופקת

 עכשיו אני עובר חינוך פרטי.

אני קורא בפעם השנייה את קובץ הסיפורים הקצרים הכי מושלם. 'בריחה' של אליס מונרו. חוויה רגשית מורכבת. מחול של תחושות שמתרוצצות בתוכך בקריאת הכתיבה המאופקת מכשפת. הסיפורים אוספים אותך לעולם קריר ומסוגנן שבו אתה מרגיש שכול מילה בוקעת לתוך נשמתך. כתיבה מהוללת.

 גיד האיכלס משתפר...אולי אפילו יהיה מרתון השנה ואם לא.

 גם טוב.

מוסיקה היא שפה קיומית . מתנגנת במשחק של פנים וחוץ מנשמתך . שביל קאלהן שר.. זה קורה מאד.

http://www.youtube.com/watch?v=TbfVH2k0OF0

מהיכן מגיע הביטחון שאפשר לפוצץ את העולם ולהישאר נורמלי. העולם הזה דפוק מהותית.

אולי אנחנו בעצם הדפוקים.

 בשנה האחרונה אני בעניין של מוזיקה מחתרתית, הפכתי בכלל למחתרתי מסוגנן. אבל מחתרתי שווה

 במוצאי שבת הייתי בבר בשם אוגנדה הנמצא בעיר אפלולית ונהדרת בשם ירושלים. יחד עם עשרים איש צפיתי בהופעה של טל כהן שלו. אני בטח כמעט שהייתי הכי זקן. בטוח.

  טל כהן שלו הוא הזמר שכולם עדיין לא מכירים וכשיכירו יאמרו איך פאקינג לא הכרתי אותו לפני.

הגולדסטר הלא מסוננת הייתה טובה ובמפתיע גם לא יקרה. שתיתי מלא, שיכור זקן. בתענוג גדול הגישו לנו חומוס מצוין, הייתי עם האחיין שלי שגם הוא בעצמו לא רע

מה אומר החיים, יש להם קטע.

עצוב בעיני שיש זמר מוכשר שמנגן נפלא ושר עד שהגוף שלך רוצה לעוף ובהופעה נוכחים רק עשרים איש . ביל קאלהן הגדול אמר פעם שהחיים הם תנועה קטנה שנאספת לעוד תנועה קטנה שנמהלת בתנועה אינסופית והופכת לנחשול. אולי אנחנו פשוט בעידן של שובע קיומיי ניזונים משיט מוזיקאלי מפואר. כנראה מלאים בתרסיס של קהות. ואולי אני סתם מזיין את המוח.

מעולם לא התביישתי לומר שאני מת על דפני ליף, בוטה, מצומצמת, מעצבנת ועדיין הכי צודקת. היא אומרת לנו את האמת שנותרה לנו. נשארת נאמנה לדרכה ובסוף ועשרים איש באים למחות איתה ואלה ובטח שותים בירה זולה. בטח עוד מעט נגיד איפה היינו ואיך לא באנו.

כוסאומו מהפיכה.

תנועה קטנה נאספת לתנועה קטנה שנמהלת בתנועה אינסופית והופכת לנחשול

 הרגל שלי כואבת כשאני רץ, כאב שחודר מהגידים ולא מרפה. בתיאור מדויק יותר הגיד המזדיין שלי חזר לפני חודשים לעשות לי בלאגן. בניגוד לעבר, הייתי פחות עקשן. הקשבתי לכאב, טיפלתי בגיד, רצתי פחות. עדיין השמיים בהירים והמוזיקה נהדרת

ועוד מעט אני חוזר ...

אני, דפני ליף וטל כהן שלו.

http://www.youtube.com/watch?v=-Iv9fphCg78

מביט הרחק.

 השאיפה לפשטות אנושית מזוקקת בהתבוננות כנה.

אני מכוון את תדר החלומות, מניע את קצבי הדמיון,

משקיט את תשוקותיי המתפרצות.

גופי משתאה לנוכח כנפי הטורקיז הפרושות מכתפיו.

השתקפותי כורעת על ברכיה,

פורשת את מטות ידיה.

גופי מחודד כנשר,

נשמתי שוחררה לחופשי כברדלס החוצה את האינסוף.

חלומותיי מעבר לשדות התודעה הגשמיים.

נוסק מתוכי.

http://www.youtube.com/watch?v=YA2h9PrIUxs&list=HL1373013936