יום שישי נוכח, קיים. מתרחש אצלי אוויר דק בגוף. שיכרות קלה קוראים לרגעים כאלה.
המילים נאספות לאיטן הופכות לתער. משפטי מחץ נולדים במוחי הקודח. אני בולע את הרוק תר אחרי מילים טובות. חייב שיהיה טוב
המלים נידפות ממני ריחניות....כמה אני אוהב מילים טובות שמקשטות לי את הלוע
למוזיקה שבאוזניי יש סולמות קסומים
מי יכול עלי מי?
גיבור החיים האפלים יוצא למסע
האינדיאני האחרון.
יש לי רצון לשמוע מוזיקה ישראלית מוזיקה שעושה עבורי סדרים בחיים. שורשים חיים קוראים לרגעים האלה. 

אהוד בנאי לפעמים מזכיר לי רגעי חסד. עץ מרובה ענפים המצלים על עולם ילדי הגלים. התבגרתי, כאבתי ועפתי ועדיין הוא עבורי סלע קיום.
אני מביט בקסם ההולגרמי שהוא משרטט במילות הבריחה שלו. כמו פעם לפני שנים במופע מצומצם בבר אפוף הוא צעק ואני נשמתי...
אמת

ערב אתמול

 מקשיב לצלילים, נושם את אוויר הערב שחודר לתוך החלקים הפנימיים של גופי. תחושה של שלווה מבעבעת בתמהיל הזמן שלי. תענוג של צלילים ,אני יכול להתבונן איך אני ועצמי מתנועעים בכפיפה אחת מול המחשבות.

על מה אני מדבר? על מה אני חושב ?איך אני מצמצם את הזמן לעצמי.לבסוף הכול מוסיקה שמתנקזת למילים, מפעם לפעם אני מרשה לעצמי לחייך מתחת לשפה. חיוך טוב.  

שתיתי המון היום. אין סיכוי שיעצרו אותי על הקלדות יתר,אני משוטט סביב מילים שמתחילות לנבוט,שמתחברות למילים ארוכות ושלמות . מכין את גופי כמתיחה אחת ארוכה, משבח אותו.  מזקק את קצותיו .

יש חלקיקים של אש בתוך גלגלי העניים ,תנועות ואני מתנועע, אכן נע מתנועע,

הגיטרה ממלאת את חלל מסילות השמע שלי, מסילות האור, כמה אני חושק בכתיבה כשאני לא צריך לערוך לעצמי מחזורים נוספים. הקלדה חופשית באנג באנג שמעבירה תחושה מרחפת, אני יכול לעטוף את כולי. שפע של רעיונות ,שפע של זמנים ,שפע של תוכניות.

כרגע חושך כהה בחוץ . אני אוכל כוס מלאה בגלידה של פצפוצי שוקולד בתוך וניל מנקה את בית הבליעה שלי עם קרירות משובחת, מקשיב ללהקה איטית שגורמת לי לחשוב בפאזות אחרות . אוסף ושוב אוסף מחשבה אחת נוספת לעצמי

משכתב את עצמי.

כרגע אני קשוב לתנועות כמו צייד שקט חרישי נינוח, אמרו שישבר השרב, זה אוקי שבת אני ארוץ מול הים(כמובן עם אתעורר) אני אוהב לרוץ מול ים נושם. כול תנועה מובילה אותי יותר למחשבה המוזרה שיש כוח מעל.

היום מקטע של חלומות מהספר

 "חוצה"

"כבר היום השישה עשר למסע. עברתי במשך השבועיים ועוד יומיים  את רוב תבנית ישראל. חציתי את הצפון הירוק שמנוקד בתפרחות פסטליות שונות, חוויתי בחושיי ובגופי את המעיינות הנובעים בפלגי מים צחים, צלחתי את ימת הכנרת התכולה, טיפסתי על הרים  צחיחים לעיתים, נגעתי  בים העצום, התרגשתי מהאורבניות השוקקת, כרגע הצבעוניות המשתנה של המדבר מחכה לי.מהמורות, תחושות נעלות, מורדות של סחרור רגשי, בדידות צחיחה, שיכרון חושים, אבלות קשה. עוד רגע ועוד רגע, ימים שלמים של מחשבות נוראיות, התגלות, שכינה, אהבה.עץ עצום, עץ חזק, שורשי, אני מקים את עצמי".

נשימה.

"הנה ציפור מדברית כהה חוצה את מעוף הרקיע. אני מניף את ידיי שיכור מהמרחב הנפרש כמניפה לפניי, רוצה לעוף איתה יחד, לחפש את הלהקה האבודה, לחפש. לחפש את הא ב ו ד ה השייכת לי, לנסוק אל על, לשוט בתוך זרימת האוויר החם.אני מרפה את השכמות, מותח את גופי.רצועות התיק פוצעות, שורטות את הכתפיים  רק נועה הייתה יכולה. רק היא בלבד הייתה יכולה במטה קסם, בנשיפותיה, במגע אצבעותיה, שפתותיה, שדיה, להרפות את השרירים הנוקשים, ללטף את השריטות."

אני לא מרים את מבטי.אני יודע שהיא מביטה בי.במצחי,בקודקודי  בגבותיי,באוזניי המתאדמות.אני ממשיך לקרוא, לא נותן לעיגול הרותח שנוקב את המצח בקרן הלייזר שנשלחת על ידי הירוקת של נועה לערער את שלוותי ולהרפות את קריאתי, לא למעוד, לא להרעיד את הקול, לייצב את מסילות הדיבור ,לשלוט בהברות. להמשיך.

"עכשיו אני יושב רפוי. בובה על חוט, מריונטה של החיים, יושב אל מול השמיים שמציירים את עצמם מחדש עבורי. הלוואי שהייתי צייר עם מכחול  והייתה לי קופסת צבעים מלאה בשפופרות ותערובות, הייתי מצייר לנועה את גלויות הנוף המסוגננות מולי. אומן משובח אני,מצייר בגוונים מאופקים. זורע זרעים קטנים של פיסות רקומות,פסיפסים שלמים של עדינות ורגישות. את מרגישה את הרעד שבי? נועה, אני קורא לך ברדיו המלכותי המחבר בינינו, נועה את שומעת? הביטי איך השמיים תכולים,  באמצעם מתחרים בניהם אניצי עננים לבנים דומים לזקן של סבא, לבן ועצום. סבא שמעון שלי.הם ממהרים בינם לבין עצמם לברך את תילי ההרים הנישאים שאוטמים בפקק שעם ענקי את הרעש. הס. אין במדבר המולה,  צליל קבוע המלווה אותך בתנועה רציפה, נע סביבך כקיום חג גוני. אתה מתרגל אליו לפתע לשקט ,צלילה עמוקה זה מבהיל בתחילה, נועה, ההרגשה היא שאתה עומד על גלשן בפעם הראשונה, תופס את הגל, הלב יורד ואתה רוצה לצרוח, לצווח, אחת שתיים שלוש, בום. דממת אלוהים יורדת עליך,  משתלבת,  הנשימה נפקחת פנימה.

כאן המידבר, נועה. מידבר נועה'לה, את שומעת איך אני לוחש לך את המראה? מדקדק את הפרטים, מתאר לך בדומם,מפסל לך בחומרים,פורט לך לפרטות את גלוית הנוף שתהיי איתי כאן תחושי, צייד המילים קורא לי שי. שעכשיו מתבונן לאופק, מציל על עיניו, רכון על ברכיו. הוא מכופף רגליים,הוא אינדיאני אמיתי נועה, נדמה שהוא מחפש עקבות נסתרות. ואז הוא קם, פוסע, מסמן לי בידו שאני יכול להישאר ולכתוב, עוד מעט יחזור. אני נשאר. נועה, האם את זוכרת שדיברנו בעברנו שנגור פעם במדבר? את תהיי לי אישה קדומה ואני אכין לך בישולים מיוחדים של עוברי אורח, היית מתרפקת אלי בעבר, בזמנים שונים היית מתמוגגת. לאן נעלמנו נועה."