אתה מסתכל? הי, אתה מסתכל?" הילד הסיט את ראשו לעבר המקום שעליו הצביע אביו, מבטו משתאה כמתעורר מחלום. "אתה מסתכל?" שאל אותו אביו שוב .

הוא דולה מזיכרונו את מראה כף ידו של אביו. במבט חטוף כף ידו של אביו נראית ככף יד רגילה כמו כף יד של כול אחד אחר. במבט בוחן כף ידו נראית שונה, כתמים חומים זרועים בה, רובם מכסים את גב היד. בין האגודל לאצבע הקרובה אליה התנוססה צלקת ארוכה של כוויה ישנה. הוא לא זכר מתי אביו נכווה, במבט פנימי... ריח החריכה עדיין עולה באפו. אלו היו זיכרונות מכוננים

 אביו עטף את ידו בכף ידו החמה והתבונן בצלילות עמוקה לתוך עיניו. ללא ספק זהו היה הרגע האחרון שהילד הביט בצלילות עיניו של אביו. נשמר בו עוד פירור זיכרון מרגע זה, אולי רגע הרמת ראשו לשמיים להביט בלהק ציפורים כהות שחצה את השדה שעליו הצביע אביו. המראה היה מדויק ומרגיע . שבוע מאוחר יותר מת אביו. הילד לא הצליח לזכור מדוע אביו הצביע על השדה.

 בשנה האחרונה הוא החל לאסוף את חלקי הזיכרונות ולחברם לתמונה ברורה יותר. עברו שנים רבות מאז שאביו מת, הזיכרון התעמעם ונחלש כסוללה מתרוקנת. גמלה בו החלטה ללקט את הזיכרונות של חייו כמו דייג השולה את הדגים מהים,אוסף דג ועוד דג ומניחם בדלי שבו הם מקפצים את נפיחת חייהם האחרונה. לכול זיכרון הוא הצמיד תאריך משוער ואת צבע התמונה שנחקקה בו. איך אביו אכל עוף בעזרת ידיו, קילף תפוז או פיצח גרעינים. משום מה כל זיכרון החל את המסע במראה ידיו של אביו.

הגרוע מכול שהוא ניתק את המחשבות שלו מעצמו ונתלה בזיכרונות שהוא לא בטוח שהם קיימים באמת. את הלא מוחלטים הוא גם אסף ותייק.

הוא החנה את רכבו מול בית משפחת כהן שבעבר היה צמוד לבית ילדותו שכבר אינו קיים ובמקומו בנו בית גדול מידות. ביתם של משפחת כהן נשאר הבית הדהוי היחידי ברחוב בין כול הבתים המודרניים שנבנו בשכונת ילדותו. הוא השקיף מבעד לחלון המכונית הפתוח אל עבר המרפסת הקטנה שצפתה על הכביש. באוויר נכח ריח רגיל כמו ריח של כל שכונה אחרת, הפתיע אותו הוא ציפה לניחוח ילדות. גופו זכר את הקרירות הנעימה ששררה במרפסת כשישב שם עם יואב לאכול ארוחת צהריים. אסתר כהן הייתה מגישה להם בצלחות זכוכית גדולות שניצל עבה בתוספת אורז צהוב, הם שתו תרכיז פטל אדום מהול בסודה בכוסות פלסטיק צבעוניות. בתקופה זאת הגינה נראתה לו כמעט אינסופית, היא התארכה עד הגדר שחוצצה בין פיסת חול לכביש הצר. בתווך, הגינה נעטפה בעצי שסק ועץ גויאבה אחד, בין העצים התפרצו עשבים שוטים שגדלו פרא. בקיץ היה עוזר ליואב לנכשם, הם היו אוספים יחד את היבליות והעשבים לתוך המריצה ומשליכים אותן מעבר לגדר.  הוא זכר שיואב קרא לו בתקופה זו "ג'ורג'י" כנראה בגלל השיער הארוך. הוא לא ידע מי זה "ג'ורג'י" והתבייש לשאול. אריק בן דודו גילה לו שמדובר בשחקן כדורגל בשם "ג'ורג'י בסט". השם ניחם אותו.

הוא ייצא מרכבו ונעמד מתחת לעמוד התאורה, בחן במבט מרוכז את הבית שקירותיו נסדקו מהשמש הקיצית או אולי מרטיבות הגשם החורפית, הבית היה מסוגר ומוגף ועשבים השתלטו פרא על הגדר. הוא רצה להיכנס פנימה אולם התאפק ונשאר לעמוד, להתבונן. ראשו היה ריק מזיכרונות, בבטנו עבר זרם כאב עכור של אובדן, לאחר דקה ארוכה חזר לרכבו ונסע במורד השכונה מקיף את הרחוב בכביש חד סטרי המתחבר אל הכביש המוביל ליציאה מהעיר.

 דמעות זלגו על לחיה של אסתר כהן בלוויה של אביו. בידיה אחזה מטפחת כחולה שאותה הצמידה לפיה, אולי כדי לחנוק צעקה. כשעמדה מולו, היא הצמידה אותו לגופה בחיבוק ארוך,הוא הרגיש את שדייה הכבדות מנגחות בחזהו, היא מלמלה "ילד עצוב שלי אני אטפל בך". בימי שני ורביעי כשאימו עבדה את משמרות הצהריים הוא היה מגיע אחרי בית הספר לביתה של "אסתר כהן" ואוכל את האוכל המזין שהייתה מבשלת. לפעמים הרגיש מחושים בבטן כשראה שגברת כהן מלטפת את שיער ראשו של יואב ומנשקת את לחיו בקולניות. בטנו צרבה ביתר שאת כשאחותו של יואב ,"מאיה" לא הסירה את עיניה ממנו.

הוא ישב דומם כמו שהבטיח לאימו, פורס את השניצל בעזרת סכין ומזלג ומקפיד לא לדבר בשעת הארוחה, מסרב בנימוס כשאסתר הייתה שואלת אותו האם הוא רוצה תוספת. "מאיה כהן" שהייתה מבוגרת ממנו בשנתיים ישבה בכסא פלסטיק ומכנסי הספורט שלה היו צמודות לירכיה, היא אכלה בפיזור דעת, קוראת תוך כדי הלעיסה בעיתון נוער. הוא התבייש לדבר איתה, כשפנתה אליו הוא ענה לה בתשובות קצרות שעיניו משופלות. לפעמים שאלה אותו שאלות על המורים בבית הספר? והאם הוא מכיר את הזמר שמופיע בשער העיתון? הוא לא הכיר אף אחד מהזמרים.

ביום חם בחודש יוני יואב נשאר חולה במיטתו, הוא ואתי אכלו יחד ארוחת צהריים במרפסת המוצלת, ביטנו כאבה יותר מהרגיל. היא בחנה אותו בריכוז. לאחר דקות מספר שאלה אותו האם הוא מתגעגע לאביו? הוא הנהן לחיוב. היא גם שאלה אותו האם הוא חושב שאימו תתחתן שוב? הפעם הוא לא ענה ובטנו כאבה ביתר שאת. היא צחקה ורגליה נעו ללא הפסקה ושאלה אותו כממתיקת סוד האם כבר נישק ילדה? הוא לא ענה, חשק את שפתיו, הוא רצה לברוח משם אבל התבייש לקום. לפתע אחזה בידו וביקשה שיקום מכיסאו ויבוא איתה. הוא קם ללא מילה. הם נכנסו לחדרה הקטן, היא סגרה את הדלת אחריה ופיזרה את שערה בתנועה של שחקנית קולנוע שאת שמה לא זכר. היא התקרבה עד שחש את הבל פיה באפו,לוחשת לו לסגור את השפתיים חזק והצמידה את שפתיה לשפתיו כמו שראה בסרט קולנוע. הוא פחד לנשום כדי לא להבהיל אותה, היא אספה את ידו בידה והניחה אותה על שדייה הקטנות והתנשפה. הוא ניסה לעצור את נשמתו ככול הניתן כשפקח את עיניו, ראה את פנייה דוממות כמו פסל ועיניה עצומות. הוא ניתק את עצמו ממנה, חזר למרפסת והתיישב במקומו, בדיוק נכנסה אסתר כהן שהלכה למכולת לקנות תמציות תה עבור יואב החולה, "מאיה" לא חזרה למרפסת.

הוא מחנה את האוטו בחניון של הבניין בו הוא גר כיום, נכנס לדירה ששכר, הבית ריק וסגפני. שטיח קטן במרכז הסלון ,עליו מונחת כורסא אדומה וסביבה כסאות עץ פשוטים .הוא מסתפק בצמצום. מהמקרר הוציא בקבוק בירה והתיישב על כסא העץ, לוגם מהבירה בלגימות קצרות, כול לגימה הוא יודע שהוא כבר צריך לקום מהכסא כמו בכל ערב ולהתקשר לביתו הישן כדי לשוחח עם ילדיו ולאחל להם שינה ערבה. ליאות פשטה בגופו הוא לגם מהבירה דומם.

כשהם נפרדו ממנה, אחותו התקשרה אליו וביקשה שיגיע מהר כי זה כבר הסוף, היא מתחננת לפניה שתחזיק מעמד. הוא נהג ברכבו בכביש המהיר ורוקן מחשבות טפלות מראשו כדי להיות מוכן מתפלא איך הגוף שלו כמו נע על אוטומט, מוכן לרגע הזה. הוא התחיל לספור רגעים, רגע ועוד רגע והחנה את הרכב בחניון של בית החולים. הוא צעד לאורך שדרת העצים, לא עונה לצלצולי הטלפון שלא הפסיקו, נכנס למעלית והגיע לקומה השנייה. אחותו הסתערה אליו בדמעות,"היא חיכתה לך", היא אמרה לו. "ממש חיכתה אבל הלב שלה קרס." הוא נכנס לחדר הלבן, אימו שכבה במיטה, התקרב אליה וליטף את ראשה המונח על הכרית, ליטף בעדינות ודמעות זלגו מענייו ,הוא אהב את אימו ומעולם לא אמר לה. כמה שהוא מטומטם, פשוט מטומטם.

https://www.youtube.com/watch?v=VMSm0sDPx68