שוב פעם בפקק הזה בדרך הביתה

חושבת חושבת. פאקינג חושבת.

אני לא רוצה/לא מצליחה לכתוב, לא יכולה לשמור על המילים היפות המעודנות.

אמרתי לה בטלפון שאני לא מוכנה לעשות את זה ואני חייבת להתחיל לסמן גבולות

כי אני תמיד אומרת כן ולא בא לי להגיד כן ואז אני נכנסת ללופ הפולני הזה שבו עושים משהו ומקללים כל  הדרך....

ובדיוק חזרתי מסבתא שבערוב ימיה כבר נהייתה עצבנית על דברים טפשיים. רק שפכתי תה לכיור, לא יותר, שמתי לסבא סוכרזית באבקה ולא בכדורים וזה מתוק לו מדיי, והיא כעסה ששפכתי ולא מהלתי במים.

איזה פער יש לנו פה, לנו לא חבל על כלום, להם חבל על הכל, אפילו על תה שהוכן מתיון משומש. חבל לה. ורציתי להבין את הקריז שלה, באמת רציתי. וזה לא היה בגלל התה, אלא בגלל הזלזול. הבנתי אותה.

הזלזול.

סבתא אני באמת רוצה להבין, רק תרגעי, זה יהיה מבאס לקבל התקף לב בגלל תה יד שניה [למרות שסחטתי את התיון טובטוב, כדי שירגיש שהוא שותה תה מתיון חדש].

אני זוכרת שכשהייתי קטנה התבאסתי מימים שלא הייתי חופפת ראש, כי אז זה היה מרגיש שחצי התקלחתי ולא באמת. וגם התבאסתי לשתות תה מתיון יד שניה. כזה שעמד על השיש מתמול שלשום. רק כשהגעתי לגיל די מתקדם הבנתי שמותר לחפוף כל יום ומותר להשתמש בתיון חדש כל יום, אפילו כמה פעמים ביום (רחמנא ליצלן).

הפולניות הזו.....אני מדפדפת בה מהר כמו בספר שההוא הביא לי וטען שזה הספר הכי טוב שהוא קרא.

זה תמיד מאכזב לקרוא ספר שמישהו מאוד אהב ולא להבין מה לעזאזל הוא אהב בו. אני מנסה לאהוב אותו. את הספר. את הבחור כבר הבנתי שאני לא אוהבת.

לא מצליחה.

משעמם רצח

לא מתקדם לשום מקום.

חוצמיזה הוא אמר לי שהוא שנא את המדריך לטרמפיסט, אז אני שונאת את הספר שלו בחזרה.

הוא לא מבין כלום.

כמעט הבאתי לו את סיפור המלחמה באחו ואת עולם חדש מופלא. מזל שלא הבאתי לו. להשאיר ספר אצל מישהו שלא אראה אף פעם יכול לבאס אותי אפילו יותר מתיון יד שניה.

===

ושיר

וואו, שמעתי כ"כ הרבה שירים טובים לאחרונה

אבל אלך על האופציה המתבקשת ולו רק בגלל אופי הפוסט.

ALEXANDER EBERT-TRUTH

and at once I knew I was not magnificent
I could see for miles, miles, miles

=