כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הפעילות שלי

    אין רשומות לתצוגה

    תגובות אחרונות

    YOU ARE SUCH A CLICHE

    על דברים שברומו

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    3 תגובות   יום שבת, 1/9/12, 09:09

    ''

    ====

    =======

    ==============

     

    מדמיינת איך אעמוד מולם ואראה להם את הסיפור שאינו נגמר

    ואסביר להם כמה זה חשוב להחזיק במילים
    כי הכלום ישתלט עלינו אם לא נאחז בהן כל עוד נפשנו בנו.
    כיצד יוכלו לרדת אל סוף דעתי
    הם עוד לא מוכנים לכל המחשבות הללו
    איך עושים את זה אחרת
    לא יודעת
    והעיניים שלו נעוצות בי
    והוא חושף את שיניו
    ומאיים לאכול אותי
    ואני מנפנפת מולו בספר
    והוא מגחך ומזיל ריר
    .
    .
    .
    הנה הוא בא
    העננים מתחשרים
    אני רואה אותם באים לכיווני
    ולא יכולה לעצרם
    ויודעת שברגע שכל המילים המודפסות יעברו למחשב
    זו תהיה תחילתו של הסוף
    כי מחשבים אפשר לכבות ואת המודפס לא ניתן לא ניתן
    אני לא רומנטיקנית אמרתי לו
    אני לא
    אני לא
    והוא בשלו, לא מגיב
    רק יושב בשקט, מחכה לרגע המתאים
    והוא יבוא הרגע הזה
    הוא כבר כאן מעבר לפינה
    ותכף הוא ישלח אותי בדיוק לשם
    לשבת ולהסתכל
    איך המחזוריות היא דרכו של יקום
    והחור השחור
    והריק
    הם מנת חלקה
    חייבים לעבור בכל התחנות
    חייבים לעבור גם שם.
    הכל כבר קרה
    הכל כבר נגמר והחל 
    שוב
    דרג את התוכן:
      16 תגובות   יום ראשון, 19/8/12, 17:39

      באמצע הלילה התעוררתי קצרת נשימה

      ביקשתי שיפתח את החלונות
      שיכנס קצת אוויר
      למקום הזה
      שלו
      אצלי היה הרבה 
      אצלו לא היה
      כשפותחים את החלון נתקלים בקיר בטון.
      לא צריך שום סם ושום דימיון
      זהו המקום
      בו המטאפורה והמציאות נפגשים
      חשבתי לבדוק אם אנחנו בקומה ה7 וחצי
      אבל לא.
      עוד בניין תל אביבי טיפוסי
      עוד אדם שמוכן להתפשר על מרחב מחיה
      עוד אחד.
      ואני לא מוכנה
      לראות את זה.
      לא מוכנה לקירות בטון
      לראשים בקיר
      לאנשים שצועקים הצילו ולא מצילים את עצמם.
      בקומה הזו כבר הייתי.
      -
      -
      --
      בלילה חלמתי שהסתובבתי בדירה שלו
      וכל דלת שפתחתי חשפה עוד חדר 
      חשבתי אולי זה אומר שיש עוד הרבה לגלות
      חשבתי אולי
      ואולי זה אומר שהכול רק הולך ומסתבך, מסתבך והולך.
      וחזרתי, לא בבריחה, אלא בצעידה איטית
      אל האוויר שלי
      שהוא לא רק שלי
      הוא של כל אלה שזוכרים
      לנשום.
      הם הולכים ונכחדים. מסתבר. 
      -
      --
      ''
      דרג את התוכן:
        8 תגובות   יום ראשון, 22/7/12, 10:03

        את רוצה באמת?

        כן.

        באמת?

        כן.

        בטוחה?

        לא.

        אז כנראה שלא באמת.

        כנראה.

        כנראה שלא.


        אבל ממש רוצה לרצות. וחושבת על זה ביום ובלילה ומנסה להלחם ולשנות את המחשבות ולרצות. ממש מנסה.


        זה מזכיר לי את הפעם ההיא שהייתה לי פריחה על הגוף,

        וניסיתי מלא דברים,

        הרגעתי את עצמי בים ומרחתי על עצמי משחות ועשיתי נשימות והכל. אבל הפריחה לא עברה.

        הרופא אמר שאני פשוט צריכה להירגע. וחשבתי שנרגעתי אבל לא באמת...ניסיתי קצת לעבוד על הגוף ולעבוד על כולם.

        גם הפעם. אני רוצה להראות לכולם שאני מנסה ושזה פשוט לא מצליח לי. אבל אני רק עושה בכאילו.


        זה מזכיר לי את הפעם ההיא כשהייתי קטנה והחבאתי את כל הבלגאן שלי מתחת לכיסוי המיטה ואמא חשבה שאני מאוד מסודרת.

        בבגרותי היא הופתעה מרמת הבלגאן ותהתה מתי בדיוק חל המהפך. לא גיליתי לה שמעולם לא הייתי מסודרת באמת. רק עשיתי את עצמי. אני טובה בזה.


        חייבת להפסיק חייבת להפסיק. 

        חייבת להפסיק גם עם הציניות. אבל איך שאני אומרת את זה בא לי לזרוק בדיחה צינית.

        איכשהו, משהו שם בפנים לא באמת רוצה. 

        אולי זו הילדה שבי. שרוצה שיניחו לה.

        והאישה שבי שלא רוצה.

        הן מתאפסות לכדי שגרה אחת רציפה שאני פשוט לא מצליחה לשנות.

        ---

        ---

        ---

        ''

         

        דרג את התוכן:
          21 תגובות   יום רביעי, 13/6/12, 19:52

          ''

          הים ואני בצוקי ים 10/6/12

          ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

          ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

           

          - "פולי כל העולם התאחדו", אמרתי לו.

          הוא לא צחק.
          -"נו...אתה עובד במפעל לפולי סויה, זה הכי מצחיק להגיד את זה".
          הוא לא צחק.
          -"לא כולם למדו את מה שאת למדת, אני לא יודע על מה את מדברת".
          -"זה ידע כללי כזה", התאכזבתי, "זה לא קשור ללימודים בכלל". 
          ==
          כבר שנים אני חושבת שהמהפכה תגיע מלמטה, אבל הלמטה הוא לא מעמד.
          הלמטה הוא אחר.
          מקום נמוך בו נמצאת הצניעות, הענווה, השקט, ההבנה, התובנה.
          ככל שאני קטנה יותר ויותר כך אני גדלה. 
          הבנתי,
          אצלי היא תגיע מלמטה,
          מהמטרופוליס שלי עצמי. 
          יש בי מעמדות בראש,
          מה שאני חושבת שאני יודעת
          מה שאני יודעת
          מה שהבנתי.
          גלי הים רוחשים בתוכי
          ואני חוזרת אל אותם השורשים, 
          כמו ריח שמחזיר אותי ישר לרגע אחד.....
          ......
          חופפת את הראש בשמפו הוואי ירוק,
          הריח שמזכיר לי את סבתא,
          כשחזרנו מהים,
          והיא רחצה אותי על שטיחון פלסטיק כחול במקלחת קטנה
          ואח"כ הכינה לי לאכול
          ואני הרגשתי האדם המאושר ביותר ביקום.
          וסבתא...סבתא בכלל לא ידעה לשחות, אבל תמיד תמיד
          לקחה אותי לעמוקים.
          ==
          ====
          ======
          ''

           

          דרג את התוכן:
            10 תגובות   יום שישי , 25/5/12, 15:28

            ''

             

            12/5/12 מיקולית ואני בחילופי תפקידים

            ====

             

            קראנו את השיר של הבת שלו

            הן אמרו שהיא משוגעת

            רואה את נצנוצי האור מבעד לחרירים שבתריסים. כמה מטופש. הן חשבו.

            כמה יפה חשבתי.

            אני. 

            כמו כוכבים.

            השמים הם חלון ענק עם תריס.

             

            עומדת בפקק

            הוא מתחיל כבר במחלף הסירה. לא יאמן. אנשים לא מפסיקים להתנגש אחד בשני.

            בניין חברת "אשפר" משתקף בחלונות הבניין שממול

            לרגע דמיינתי שראיתי "אפשר"

            הכל אפשרי

            הכל.

            כרגע מרגיש לי פחות ככה.

             

            במילים שלה היא נשמעה מטורפת

            והבנתי כל מילה.

            שלה.

            הבנתי את כל המילים.

            השלב הזה שבמעבר. שלושים פלוס.

            פתאום אני מוצפת. 

             

            יש כאלה שלא מרגישים

            ויש כאלה שמרגישים יותר מדיי,

            עדים לכל הדקויות

            מדמיינים את השמש בצד השני של הכדור,

            רואים את הפס החום של הארובות מתנוסס לו מעל הים.

            יש כאלה

            שהורידו את המשקפיים.

            דרג את התוכן:
              10 תגובות   יום שלישי, 1/5/12, 23:01
              בגינה שלי העולם מושלם. האנשים רעים.
              האדמה מקולקלת.
              ==
              ======
              =========
              ''
              ......
              ......
              אפשר ש..
              שהחיים האלה ילכו בניגוד לכיוון מתוכנן.
              חברה מספרת ששנים למדה ולמדה, חיכתה כל חייה לרגע הזה בו תסיים את התואר. והנה מזמנים אותה לראיונות בכל המקומות שעליהם חלמה
              ו....קרה מה שקרה לפני חודש והנה...פתחו לה תיק במשטרה. על לא עוול בכפה. מן ביש מזל. להיות במקום הלא נכון בזמן אסון, ומאשימים את כולם והיא בתוכם.
              והבחור היפה ההוא, שהיה ספורטאי והכל היה ורוד עבורו, והנה יום אחד, עת שרכב על אופניו, לא הצליח ללחוץ על המעצור. ורופאים בדקו ובדקו ובמהרה גילו את המחלה ההיא שעוצרת את הכל, וגבר בן 35 נותר כלוא בתוך גוף צעיר שלא יכול לזוז. ועוד מעט קט הוא כבר לא יזוז כלל.
              להתבגר, להבין שהאדם מתכנן תוכניות ואלוהים לא צוחק. אלוהים אפילו לא מסתכל. אין לו תכונות אנושיות בכלל.
               
              אפשר ש...
              אמחזר בקבוקים שיערמו יערמו ויערמו והנה הגיע הרגע שזה כבר נהיה לא נעים וחייבים להשליך לפח המיחזור המושבי.
              והנה אני משליכה את הבקבוקים ונתקלת בארגז שלם של דיסקים מקוריים. פיית' נו מור ופול סיימון וארקדי דוכין ונושאי המגבעת, כולם מסתכלים עליי ותוהים אם פה הם נגמרים, בפח המיחזור,
               
              ואני לוקחת אותם איתי ושוטפת את האוטו. ולמחרת גשם מלוכלך שוטף לי אותו שוב.
               
              קדימה,אחורה, העיקר הבריאות, העיקר לא להיות במקום
              העיקר.
              העיקר להבין שיש סיבה שהפסולת נערמת, כי לפעמים ההמתנה הזו מזכה אותך בארגז שלם של דיסקים.
              .....
              .
              .
              .
              ''
               
               
               
              דרג את התוכן:
                11 תגובות   יום ראשון, 22/4/12, 20:12

                ''

                בראש שלי אני יושבת על שפת הים וכותבת את המילים הללו בעט נובע ועל ידן מציירת בצבעי עפרון.

                במדבר, השקט מדבר חרש ומסתנן אל נפשי הערה

                בקור של עלות השחר.

                אבן ועוד אבן מניחה עליי, עיניי עצומות והאבנים נוגעות

                ואני מדמיינת אותו שוב.

                הוא לוקח אותי לטיול בעולם שלו שנמצא בראש שלי

                ואנו קופצים על הפרחים ועפים מעל תהום ענקית

                ושניה לפני הסוף הוא מחבק אותי ונפרד ממני שוב.

                כל פעם אנחנו נפרדים שוב.

                ולא מתראים עוד לעולם. לא בעולם הזה לפחות.  

                והיא אומרת לי שהיא רוצה לדעת

                גם אני רוצה לדעת אבל אני מזכירה לה שכל יום הוא משפט אחד בלבד

                רק אחד

                בתוך ספר שלם

                ואי אפשר לדעת... את הסוף.

                או את האמצע או את בכלל.  

                אל תעירי ואל תעוררי את האהבה עד שתחפץ, מצטטת. לה. לי.  

                מוזר,

                דווקא כשהאבנים היו מונחות עליי הרגשתי קלה

                כשיש עליי עומס פיזי העומס הנפשי מתפוגג כמו כשכואב ומנשקים אז מרגישים נשיקה לא מרגישים כאב.

                והנה שוב

                אני מעומעמת

                ואמרו לי לחשוב מדויק.

                היום בפקק הקבוע

                חשבתי מדויק

                אמרתי את הדברים בקול רם,

                וכל שנותר

                הוא לחכות להד שיחזור אליי.

                -

                -----

                דרג את התוכן:
                  9 תגובות   יום שבת, 14/4/12, 11:22
                  ''
                  השתתקתי.
                   
                  לטרוף את הקלפים היא אומרת.
                   
                  חשבתי.
                   
                  הייתי
                  הייתי רוצה.
                  לטרוף שוב הכל,
                  את הקלפים
                  את החיים
                  אבל יצא שישבתי משותקת
                  בשתיקתי.
                   
                  ההבנה הזו שהכל אפשרי שהכל בר שינוי,
                  שאותו זלזל שצומח
                  מחר הוא צונח
                  ופרח שנבל
                  יפרח שוב מטיפה אחת של טל.
                  ההבנה הזו תחת שמיים נטולי גבולות
                  הפחידה אותי.
                  היכולת העצומה שבי
                  מול התעוזה העצומה קצת פחות
                  התנגשו להן
                  ויצרו סכום אפס.
                   
                  החמימות של קו המשווה, חשבתי,
                  להשאר בקו הנוחות.
                  הקו בו אין כמעט שפל אך גם אין כמעט גאות,
                  אפשר לחיות
                  ואפשר לחיות.
                    
                  אפשר לבחור בבחירות הפשוטות
                  ואפשר ללכת לנקודות קיצון
                  אולי יהיה שם קר
                  אולי
                  אך שם, תחת שמיים נקיים
                  בקור מקפיא
                  מצוי הזוהר
                  הצפוני
                  הדרומי
                  דווקא שם
                  במקום בו הכי קשה לעמוד.
                  ולא בכדי.
                   
                   
                   
                  ''
                  דרג את התוכן:
                    12 תגובות   יום שבת, 17/3/12, 14:59

                    ''

                    חבצלת השרון 17/3/12. כל הזכויות שמורות לה

                    ------

                    -----------

                    -----------------

                    מול הכחול הגדול הזה
                    הודאתי בכל.
                    -
                    -
                    -
                    -
                    בשקט של יום כיפור, למשמע משק כנפיו של עורב
                    ואיוושת עלי האשל,
                    הוקעתי מתוכי את רב הנסתר.
                    והנה הוא עומד מולי
                    גלוי לעיני כל
                    ועיניו שוחקות
                    והוא מותירני חשופה במערומיי
                    ואיני חולמת כלל.
                     
                    כשריפרפתי באלבום הישן
                    ונתקלתי שוב בפרצופו של זה
                    אשר הוא ההוא שאין מדברים עליו
                    ואין משיחין בו בשעת הסעודה ולא באף שעה
                    והבינותי כך עם עצמי,
                    בזכות עיני שהחלו לדמוע שלא מרצון,
                    שמעולם לא נפרדתי ממנו כראוי..
                    הסיפור אשר היה אמור להחתם ולהגמר
                    סופו הוא שלא היה לו סוף,
                    מאחר וקבענו שבערוב ימינו
                    נתפגש שוב
                    וננוח.
                    זה בחיקו של זו.
                    ננוח.
                    אך עד המנוחה לא נשקוט
                    ונמשיך לתור אחר זרי דפנה.
                     
                    אך אתמול
                    תחת תכול השמיים
                    בעודנו הולכות ולא מפנות את הגב
                    כאילו הים היה הכותל,
                    הרהבתי עוז והודאתי כי אני עדיין חלשה מולך,
                    ונפרדת הפעם באמת
                    מהשקרים
                    מהזכרונות
                    מילדה אחת אשר חשבה לתומה שהאושר מותנה באישור אותו עליה לקבל
                    וגילתה כי לא כך הוא,
                     
                    והאמת מצויה במה שאינו תלוי בדבר
                    האמת היא נווה מדבר
                    אמת היא מדבר,
                    ולפתע מתוך הישימון מצמיחה היא עץ דקל אחד
                    ומקום קבורתה נתגלה באחת.
                     
                     
                    יום שבת י"א בתשרי התשע"ב

                    ==

                    ====

                    ======

                    ''

                    דרג את התוכן:
                      3 תגובות   יום שישי , 2/3/12, 15:07
                      "עיניי העייפות עודן הומות לקחת
                      את המרחב. את כל צבעיו עד בלי שריד..." (אביב למזכרת/נתן אלתרמן)
                       ======
                      ==========
                      =====
                      ==================
                      יושבת מולה ועיניי נעצמות אט אט. והיא מספרת לי.
                      ואז כשהגיעה לחלק בו אמרה שפעם הייתה לה רק שמלה יחידה
                      הן נפקחו באחת.
                      מגלפת את הפשטות מן העץ העבות שלי 
                      והיא מגישה לי אותה שורשית
                      אמתית.
                       
                      רק שמלה אחת. חשבתי.
                      גם אני הייתי רוצה שתהיה לי רק שמלה אחת,
                       
                      ואז היא סיפרה על אבא שלה שבאמצע סדר פסח היה בועט בעדינות ברגלי השולחן
                      על מנת שהיין ישפך מתוך כוסו של אליהו.
                      וכך היא האמינה, באמת ובתמים, שזה הנביא, אכן הצליח לחדור מבעד לפתח הצר שהשאירו בדלת,
                      וללגום מכוסו.
                       
                      להאמין שהוא קיים. חשבתי.
                      גם אני הייתי רוצה להאמין.
                       
                      ואז היא סיפרה על הנשים הכובסות, הגויות.
                      שהיו מגיעות כל מחצית השנה ומכות בבדים עד זוב דם
                      ומעמלנות ומפזרות ריח רענן.
                      והכל היה נקי נקי, ומגוהץ למשעי.
                       
                      נקיון אמיתי, חשבתי,
                      גם אני הייתי רוצה להגיע לכל הפינות, לנקות. הכל.
                       
                      היא מספרת על אמא שהייתה לשה את הבצק
                      ומכינה ממנו עוגיות קטנות ממולאות בריבה.
                      עוצמת את עיניה.."אני יכולה להריח אותן", היא אומרת.
                       
                      אני רוצה להריח אותן
                      רוצה להיות איתך ליד האח
                      לשבת ולאכול איתך את העוגיות שהיא אפתה במו ידיה.
                      בזמנים בהם לא ניתן היה לקנות. דבר.
                       
                      מתארת לי מציאות אמתית בעולם מדומיין
                      כאשר בחוץ רוגשת מלחמה
                      ומיליוני אנשים נשלחים אל מותם
                      והיא נאחזת בזכרונות הקטנים
                      הטובים
                      שהעניקו לה את שביל הבריחה
                      מכל הנורא ההוא
                      אשר הגיע ממש עד מפתן דלת ביתה.
                       
                      "את נרדמת?", היא שואלת.
                      ואני אומרת שלא
                      אבל יודעת שכן.
                      רוצה להיות נוכחת בכל מילה שיוצאת מפיה,
                      כי זה מה שיוותר לי ממנה.
                      מילים וסיפורים אמיתיים שלה,
                      סיפורים שהייתי רוצה לחוות בעצמי.
                      וחושבת שתמימות קיימת אולי
                      רק כשמציבים אותה מול מציאות עכשווית.
                       
                      את האמת שלי אני מחפשת בתוך שלוליות,
                      מתיישבת ליד עורב שנח על הצוק המשקיף אל הים.
                      מחפשת אותה במטע אבוקדו ובפריחת ההדרים.
                      אני מוצאת אותה בדמות מראות וריחות
                      ומוצאת אותה פחות בדמות בני אדם.
                       
                      והנה הגשם מתדפק בחוזקה
                      ואני אומרת לו: "יבוא"
                      והוא נכנס. ושוטף את הכל.
                      ומותיר בי את ניקיונו, את ריחו.
                      ונותן לכל הדברים כולם,
                      את ההזדמנות
                      להיוולד בשנית.
                       
                       ====

                      Out in the garden where we planted the seeds
                      There is a tree as old as me
                      Branches were sewn by the color of green
                      Ground had arose and passed it's knees

                      By the cracks of the skin I climbed to the top
                      I climbed the tree to see the world
                      When the gusts came around to blow me down
                      I held on as tightly as you held onto me

                       

                      ''

                      דרג את התוכן:
                        10 תגובות   יום שבת, 18/2/12, 21:14
                        ''
                        צוקי ים 20/1/12
                        ===
                        ========
                        כי הוא לא משקר לי אף פעם.
                        בגלל זה.
                        הוא פותר לי את הדיסונאנס, הוא עונה על כל השאלות
                        במיוחד על זו הגדולה מכולן
                        אם אני מזיזה את הידיים חזק מספיק אני יכולה להרגיש אותו מחבק אותי
                        הוא נותן לי פשוט להיות
                        שלווה
                        או אנטי שלווה
                        יש בו מענה לכל הקצוות שלי,
                        ומסתבר שיש בי הרבה כאלו.
                        כשאני עוצמת עינייים הוא זולג מהן
                        דמעות מלוחות שנותרו מהצלילה האחרונה
                        ואני חושבת שלעולם לא אכתוב שיר אהבה כזה למישהו פרט אליו
                        לעולם לא אפסיק לאהוב אותו
                        לעולם
                        למרות שהוא אינו אותו אחד אף פעם
                        אולי גם אני
                        כמוהו בדיוק
                        אני אחת חלקי כל ימי חיי על פני האדמה
                        כל יום אני שבר של עצמי.
                        ==
                        ===
                        ''
                        דרג את התוכן:
                          8 תגובות   יום חמישי, 2/2/12, 19:52

                          שוב פעם בפקק הזה בדרך הביתה

                          חושבת חושבת. פאקינג חושבת.

                          אני לא רוצה/לא מצליחה לכתוב, לא יכולה לשמור על המילים היפות המעודנות.

                          אמרתי לה בטלפון שאני לא מוכנה לעשות את זה ואני חייבת להתחיל לסמן גבולות

                          כי אני תמיד אומרת כן ולא בא לי להגיד כן ואז אני נכנסת ללופ הפולני הזה שבו עושים משהו ומקללים כל  הדרך....

                          ובדיוק חזרתי מסבתא שבערוב ימיה כבר נהייתה עצבנית על דברים טפשיים. רק שפכתי תה לכיור, לא יותר, שמתי לסבא סוכרזית באבקה ולא בכדורים וזה מתוק לו מדיי, והיא כעסה ששפכתי ולא מהלתי במים.

                          איזה פער יש לנו פה, לנו לא חבל על כלום, להם חבל על הכל, אפילו על תה שהוכן מתיון משומש. חבל לה. ורציתי להבין את הקריז שלה, באמת רציתי. וזה לא היה בגלל התה, אלא בגלל הזלזול. הבנתי אותה.

                          הזלזול.

                          סבתא אני באמת רוצה להבין, רק תרגעי, זה יהיה מבאס לקבל התקף לב בגלל תה יד שניה [למרות שסחטתי את התיון טובטוב, כדי שירגיש שהוא שותה תה מתיון חדש].

                          אני זוכרת שכשהייתי קטנה התבאסתי מימים שלא הייתי חופפת ראש, כי אז זה היה מרגיש שחצי התקלחתי ולא באמת. וגם התבאסתי לשתות תה מתיון יד שניה. כזה שעמד על השיש מתמול שלשום. רק כשהגעתי לגיל די מתקדם הבנתי שמותר לחפוף כל יום ומותר להשתמש בתיון חדש כל יום, אפילו כמה פעמים ביום (רחמנא ליצלן).

                          הפולניות הזו.....אני מדפדפת בה מהר כמו בספר שההוא הביא לי וטען שזה הספר הכי טוב שהוא קרא.

                          זה תמיד מאכזב לקרוא ספר שמישהו מאוד אהב ולא להבין מה לעזאזל הוא אהב בו. אני מנסה לאהוב אותו. את הספר. את הבחור כבר הבנתי שאני לא אוהבת.

                          לא מצליחה.

                          משעמם רצח

                          לא מתקדם לשום מקום.

                          חוצמיזה הוא אמר לי שהוא שנא את המדריך לטרמפיסט, אז אני שונאת את הספר שלו בחזרה.

                          הוא לא מבין כלום.

                          כמעט הבאתי לו את סיפור המלחמה באחו ואת עולם חדש מופלא. מזל שלא הבאתי לו. להשאיר ספר אצל מישהו שלא אראה אף פעם יכול לבאס אותי אפילו יותר מתיון יד שניה.

                          ===

                          ושיר

                          וואו, שמעתי כ"כ הרבה שירים טובים לאחרונה

                          אבל אלך על האופציה המתבקשת ולו רק בגלל אופי הפוסט.

                          ALEXANDER EBERT-TRUTH

                          ''

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            לנינה
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין