מבט פנימה, נשימה, זיהוי המחשבה, התבוננות ברגש, בחירה חדשה בוראית מחשבה, יוצרת רגש, מעוררת רצון, דיבור, צחוק, צעקה. יד מושטת לאחר הופכת את הנפרד לאחד.

בעיצומו של המסע, לאחר חודש של חזרות ומחייה במטע פקאנים עם עוד 24 מלאכים בצורת אנשים ושבועיים וחצי של נדודים בארצינו המובטחת והמאובטחת, היום יצאה עלינו כתבה בשבע ימים של ידיעות אחרונות. קרקס דאחקה התפרסם ברבים. ואני מצאתי פנאי אחרי חודשים להשתשעשע עם כלי ששולח למרחקים, למרחבים של בתים של אנשים זרים את מה שאני חושבת ומה שאני מרגישה.

בא לנו לעשות קרקס עולמי, רב לשוני ותרבותי כדי להבין מה משותף לכולנו, המין האנושי. בא לנו להושיט יד, להעיז וללכת אל אותם מקומות שמעבר, שדורשים אומץ, פתיחות לב, הקרבה, התמודדות. בקרקסית הלכנו לבקר מפגרים, מעורערים נפשית, נכים, זקנים וגם את אחינו הערבים משני צידי החומה האפורה. אני לומדת שכל כך הרבה משותף לכולנו. בכל זוג עיניים שאני מביטה נפתחת דרך המובילה אל אותו ים אחד של אהבה. בשועפט ובעזריה רציתי להיות אמא של כל אחד ואחת מהילדים המקסימים שראו את מופע הליצנות שלנו והשתתפו בסדנאות. חאלד, אבו שייח ככינויו במחנה הפליטים שועפט אירח אותנו בגן עדן של כייף.. זולה של כורסאות נוחות, כיבוד ושתייה מפה ועד טאהרן, נרגילות, חפלה של מוסיקה חיה, ריקודי בטן, סאוונה רטובה וג'קוזי.. הוא הראה לי במחשב שיר שסמר כתב על כמה שהמלחמה אינה שלנו, של אדם מול אדם, ערבי מול יהודי,אלא של הפוליטיקאים. את השיר מלוות התמונות הנפוצות שמציגות את ישראל כאויב קר ואכזרי.. ראיתי ובכיתי. כל כך קל לכעוס, קל לפחד, קשה יותר ללכת לבקר ולפגוש את האויב מעבר לגדר, כי אז מה? נראה שלכולנו יש עיניים המובילות לים של אהבה, שכולנו אחים, בני דודים והגיע הזמן לוותר על המלחמה. מה תהיה אז הזהות שלנו? הלוואי ונצחק, נשמעאל ונצחק, ישמעאל יצחק. המסע האישי שלי קשור מאוד גם בלשמוע אל. מחפשת אותו ומוצאית ברוך השם, בכנסיות, בבתי הכנסת, במסגדים, במעיינות ובשיחות עם אנשים. "שיויתי ה' לנגדי תמיד" בכל ארוע, אדם, חיה ורגע. וכמו שלימד אותי הרב בגבעת אולגה אני בוחרת לא רק לברך על הרעה אלא אף לשמוח בה. למזלי לא קרה הרבה רע.. המנוע של הקראוואן קרקס שלי עלה באש והפסדתי מעט מעוט. והרי זה כל כך מעט ידעתי זאת בוודאות הכי גדולה כשחאלד בא לבית של איברהים בהר הזיתים ואמר שהוא וסמר כתבו שיר לשלום עם דאחקה וצחוק. הלוואי אמרתי וישדרו את השיר הזה עם תמונות של חיבוקים והתפייסות בטלויזיה הפלשתינאית והישראלית ולא חסרים כאלה תמונות במסע של קרקס דאחקה.

הלכנו לבקר בהר הבית, איפוא שנמצאית האבן שיצרה את העולם.. לב לבו של.. מה שלא יהיה.. איפה שיבנה... ירד מהשמים.. מה שלא יהיה. מה שחשוב הוא עכשיו אני רוצה לדבר איתך אלוהים במקום הזה בכל דרך כי אני אוהבת אותך מאוד. כבר בעכו התאסלמתי במסגד אל עמר, אבל פה ירדתי על ברכי אל מול הפתח של כיפת הסלע, כיוון שהשומר לא האמין לי שאני גם מוסלמית (יהודיה, נוצריה, בודהיסטית וכל היתר) ולא הרשה לי להיכנס פנימה. הייתי בתנוחת התינוק, מי שמכיר יוגה ואמרתי "אשהד אנא לה אללה איללה ואשהד אנא מוחמד ראסול אללה" מספר פעמים רצוף בעודי מתעלמת מהערות ה "הי יו וות יו דו, גו אווי.." אף אחד לא יגיד לי איך, מתי ואיפוא מותר לי לדבר עם אלוהים, אשה אחת סדרה את החצאית שלי בעודי שם שלא יראו את פס התחתונים המציץ ואני התחברתי למקום חופשי מהמימד האנושי, חופשי מהחיים והמוות, אהבה שאין לה גבולות. נכון שזה פרובוקטיבי, אבל דווקא בגלל שזה חריג אני שומעת שם את קולו של אלוהים חזק יותר.. מה לעשות סופו של עיניין אני פרפורמרית מטורללת עם תשוקה כנה לפגוש את אלוהים ולאהוב את כל האנשים בעולם ואהבתי לרעי כמוני אמן. ואני רוצה לסיים בציטוט "הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים" לא רק אותנו היהודים הוא הרבה אלא גם אותנו הישמעאלים ואני אומרת כשאתה חושב שאתה כוכב תזכור שאתה גרגיג חול וכשאתה חושב שאתה גרגיר חול תזכור שאתה כוכב.