מסיבת ההתרמה של קרקס דאחקה שהיתה ביום חמישי בחווה של אליק נחלה הצלחה מסחררת.. רק עכשיו אני מתאוששת.. משהו כמו 400 איש נהנו ממופעי קרקס, מוסיקה חיה במגוון סגנונות, מדורה ומטעמים. 

משעות הצהריים גבי, עומר, יוגי, שנטם, אני ועוד מתנדבים וחברים עמלנו על הפיכת מתחם המסיבה לבית של הקרקס.. בובות הספוג והציורים של גבי ריינבו קישטו מסביב, התזמורת התגבשה לכלל צלילים ואני ועומר עשינו חזרות על הקטע של החומוס...  אני מאמא שחומוס מאוד מאוד עושה לה את זה ועומר הוא פייצל, בובה ענקית שרוצה חומוס, אלא שחסר שמן זית. כשמגלים ששמן הזית תלוי על עץ בגובה 8 מטר המאמא אומרת לפייצל לעלות על החבל כדי להביא אותו... שלוש, ארבע טיפוסים הורגים את פייצל והוא נופל מת.. אז אני פושטת את דמות המאמא השפופה ויוצאית מתוך שמלת הדודה כנמרה. טייגרוומן עושה אקרובטיקת טישו מדהימה ומגיעה לשמן זית!

הקטע עבד טוב על אף ראשוניותו וזה היה משמח.

עוד במופע היו התפשטותו של גבי בזמן שהוא הולך על חבל והפיכתו לדוס, ריקוד חבל של יוגי, הטנגו שלי עם אמיר, קטע ליצנות של אמיר "אבא בורח עם הקרקס" קטעי מוסיקה עם שירתה המדהימה של עדי והשיר של מוחמד ומוחמד. 

אני מאוד גאה בי שחשבתי ויזמתי והבאתי את מוחמד (נגן עוד) ומוחמד המשורר מפלסטין. הכרתי אותם בפסטיבל לשלום בטנטור. כביכול להשיג את האישורים מהמנהל האזרחי היה מאוד קל, אבל במחסום עכבו את המשורר.. הם היו סחוטים ועייפים כשהגיעו לחווה ממש לקראת שקיעה, יואב ועידו צלמו את הכניסה שלהם, זה חשוב לסרט הדוקומנטרי שעושים על הקרקס. אני שלחתי אותם מיד לים, מוחמד לא ראה את הים שש שנים.

מט מאנגליה גם הגיע למסיבה עם הראסטות שלו עד מתחת לתחת והחד אופן עד מעל שני אנשים שעומדים אחד על השני. הוא מעיד על עצמו שהוא אקסטרימיסט במובן האקולוגי והחברתי, הוא לא נוסע במטוסים כי טיסה אחת מזהמת את הכדור כמו שמכונית מזהמת במשך שנה, הוא טבעוני והוא ליצן. הוא מאמין שצחוק פשוט והנאה מכל מיני משחקים קרקסיים יכולים לקרב אנשים לשמחה פנימית ואז כבר לא יצרכו מלחמות.. אלא שזה לא מספיק הוא אומר כי כשהאנושות תבין שהיא יכולה בלי מלחמות היא תגלה שלא נותר לה כדור ארץ לחיות בו. הוא מאוד עורר בי השראה וריגש אותי ביחוד כשאמר שהוא עושה את זה בשביל הילד שלו, הוא פשוט לא יכול לעמוד בצד נוכח תרבות הצריכה, ההרס והמלחמה ולהשאיר לבן שלו עולם שהוא לא ניסה לשנות.  

אני נוסעת ביום שני לבית לחם לפגוש את מט ולעשות איתם קרקס.

אז מה אתם חושבים אפשר להציל את העולם, לא רק לעצמינו, לשבע הדורות הבאים? ועוד עם קרקס? דורון אמר לי ששאיפות זה טוב אבל אני מעדיפה את הנשיפה, לשחרר, לקבל, לעזוב, להוציא את כל האויר להפסיק ולשבות. כל יום שבת, שקט ושלווה והעם צם, מצמצם בחומר מגדיל ברוח.

ברכות ושפע לכל וחסר למי שמפסיד את מסיבת הדאחקה הבאה!    

 

 

 

אמיריקו, אני שוכבת על הרצפה שלך, אתה אומר שיש לך משהו להקריא לי, אני עוצמת עיניים ואתה מתחיל.. בדמיוני אני עפה לסחרור של תשוקה, געגועים למיצים עסיסיים של גוף ותאווה. שמלתה מסתירה מגלה, הנעורים נצחיים והמחשבה? אין לה קיום בהלמות הלב, במבטים מלאי הסיפורים כמו שיש רק בסרטים. ואז "אנחנו יורדים מהבמה" רק עכשיו אני לגמרי בטוחה שזאת השמלה שלי שמסתירה מגלה שמתחככת ויורדת עכשיו מהבמה. ובתוך השמלה אני כמוך יורדת לוואקום של חוסר בזוגיות ואהבה. אהבת איש. אהבה של אדמה שנמצאית כאן, שלא חושבת רק על הרגע הבא, על לקרוע את השמלה ולהשכח בעונג הבא. לא התאהבות חולפת או סתם משיכה לגוף שמתחילה ונגמרת במבטים של פיתוי וכיבוש. אהבה שנמתחת כמו מסטיק עוד ועוד ועוד פנימה לתוך הנשמה. רק אז אני מאמינה אפשר באמת לשחק במשחקי התשוקה, הכי גוף, הכי סקס, הכי אמיתי, הכי לא כמו בסרטים הכי נצחי.

כן בחיים אנחנו לא מאוהבים אבל הרטטת את ליבי עם מילותיך ומה שכתבת על שנינו, תודה ועוד נשיקה והרבה אהבה. ומאוד מצפה להיות אתך שוב ביום חמישי על הבמה עם אותה אשלייה. חיבוק גדול מיכל