אוקיי – כמו שכולם חזו, נראה שמיציתי די מהר את אקספרימנט הקפה. כלומר, אני בטוחה שיש פה בלוגים מעניינים, אבל אני לא מצליחה למצוא הרבה, וכשאני כבר מוצאת העיצוב האיום-ונורא מקשה עליי להתמכר. לכתוב כדי שיקרא העולם הגדול אני לא יכולה, כי העולם הגדול רוצה להשאיר טוקבקים ולא יכול אם הוא לא חבר פה, ואילו מטקבקים מתוך הקפה כותבים דברים שאני לא יודעת איך להגיב אליהם ("נתתי לך כוכב!"). אני מרגישה כמו בבית הספר היסודי, כשהקדשתי את מיטב מאמציי להתקבל לחברה של אנשים שלא הבנתי בגרוש.

(למלכת הכיתה קראו אוֹרי. אחר כך היא השמינה נורא.)

וכאילו, לא שבאתי לפה כדי לחפש דייטים, חלילה, אבל אילו, תאורטית, זה מה שהייתי מחפשת, הייתי אומרת בשלב זה שעדיף לי לחפש אותם במקום שבו הדבר הראשון שאני רואה מהבן-אדם הוא לא איך הוא כותב. מבחינה הגיונית וגם מנסיון אני יודעת שאין קשר בין יכולת כתיבה לאטרקציה, ולפעמים גם לא לאינטליגנציה, אבל יש לי איזו רגישות פיזית מטורפת לפסיקים שלא נמצאים במקום הנכון, וזה הורס הכל. היפותטית.

בקיצור, קניתי דומיין. כשיהיה לי כוח, אני אפתח שם בלוג אמיתי (עם מבנה ועיצוב אמיתי – כזה שנוצר כתוצאה מתהליך תבוני ולא מתאונה מחרידה בין משאית PHP למיכלית אג'קס). בינתיים אני מוכנה לפזר את מלאי הכוכבים שלי מדי יום בבלוגו של כל המרבה במחיר.

דורה: "הבוקר ראיתי ברחוב כלב ממש מוזר, שנראה כמו חתול. לקח לי כמה דקות לקלוט שזה כי הוא חתול".

ע' ב': "אני לא יודעת איך להגיב לאינפורמציה הזו".

ובכן, לבסוף התייאשתי מלחכות שהרהיטים יעבירו את עצמם (ובכל מקרה אני לא בוטחת בכושר הניווט שלהם), אז הזמנתי מובילים.

הם הבריזו.

בכיתי קצת והזמנתי מובילים אחרים למחרת.

הם לא הבריזו.

העברתי את סוף השבוע בדירה החדשה בחברת עצביי המרוטים וסוג של הצטננות.

חיי מעורערים, חסרי אינטרנט ומלאי ארגזים.

איי ניד א דרינק.

החוזה בידינו! המפתחות בידינו! עכשיו רק צריך לשבת ולחכות שכל הרהיטים יעבירו את עצמם מהדירה הזו לדירה החדשה.

(יושבת ומסתכלת על הרהיטים)

(מרימה גבה)

(מקישה עם כף הרגל על הרצפה)

נו?

ביום חמישי ההיא-שבלעדיה-לא-הייתי-יוצאת-מהבית לקחה אותי לראות את דפנה והעוגיות, שהיו מדהימים, בשתי הסתייגויות: כל השירים שלהם נשמעים לי בערך אותו הדבר (אם כי זה דבר נורא בעייתי להגיד, כי זה נכון לגבי כל להקה שעושה מוזיקה מסוג שאתה לא רגיל אליו), ודפנה היתה קצת עסוקה מדי בלהעביר דאחקות עם שאר חברי הלהקה ולא התפנתה לתקשר עם הקהל.

אבל כאמור, מדהימים. באחד מהשירים – אני רק זוכרת שהוא היה בקצב שלושה רבעים – פשוט עצמתי את העיניים וריחפתי בעולמות מקבילים (ללא עזרים כימיים מלבד מעט גולדסטאר). אחרי כמה דקות פקחתי ונדהמתי לגלות שאני עדיין במרתף עם הלהקה והקהל. לא התנתקתי מהמציאות בצורה כזו מאז הפעם האחרונה שראיתי "מוצאים את נמו". מסקנה: או שנהייתה מוזיקה ישראלית טובה בזמן שהייתי עסוקה בלהחליט שאין, או שממש ממש קל לי להנות מהופעות חיות. בכל מקרה, אני רואה לאן יילך כל הכסף שלי בשנה הקרובה.

נ.ב. אחד העם, קרוב לפינת שיינקין. אתם מוזמנים לבקר עוד איזה שבוע ככה. כלומר, אם אני מכירה אתכם. לא אם אתם חרמני דה מרקר אקראיים.

אם תראו אותי קדה קידות, מדברת על ישו, קונה סרטי משי לכובע או מתה משנית בימים הקרובים, זה כי שקעתי בקריאת "נשים קטנות" בפעם הראשונה מזה עשר שנים.

אבחנה 1: אני עדיין זוכרת את הכל בעל פה.

אבחנה 2: פאק, הספר הזה כל כך פשוט וזורם במקור. מי שזוכר (בעצם, זוכרת) את התרגום הקלאסי לעברית, הספר הירוק ההוא עם התחריטים, יודע שהוא נשמע כמו ארמית.

אבחנה 3: זה... לא רע. כלומר, דידקטי ואדוק ומטיפני ברמה שהעלתה גיחוכים אפילו על פניהם של בני התקופה, לדעתי, אבל ממש ממש כיפי. הגיבורות פשוט עד כדי כך סימפטיות, והדינמיקה ביניהן עד כדי כך חיה. איכשהו אף אחת מהן לא משאירה רושם נכה ומוגבל רגשית בגלל החינוכיות האובססיבית של המספרת; להיפך – הן כאילו חיות להן חיים שלמים איפשהו, עם סקס ופיפי וצירי לידה ומריבות שלא נגמרות בסוף טוב, ואולי אפילו סדקים באמונה, ואנחנו פשוט לא שומעים על כל זה כי המספרת לא נותנת לנו.

אני יודעת, למשל, שיש לגברת מארץ' איזו טרגדיית-נעורים סוערת שהיא לא מדברת עליה עם הבנות. איך אני יודעת? כי זה שם, ברקע. מעולם לא חשבתי על הפן האוטוביוגרפי של הספר, אבל אין ספק שהושקע בדמויות האלה הרבה יותר חומר רגשי ממה שהיה הכרחי לצרכי העלילה. כל מה שלא נכתב מרחף בין השורות.

ובעצם, נכתבו גם כמה דברים שלא הבנתי בגיל 12. כל העניין עם המרחב הפיזי בין ג'ו ולורי – כשהיא מחבקת אותו ונבוכה, או כשהיא שמה את הכרית הגדולה ביניהם על הספה. לא הבנתי למה הם עושים מזה עניין כל כך גדול. קוראים לזה מתח מיני, דה.

אבחנה 4: כמו אז גם היום, אני מתחילה את הספר לצדה של ג'ו, אבל לא הרבה אחרי תחילת הכרך השני, אני מגלה בהפתעה שאני הרבה יותר מזדהה עם איימי החמודה והנוחה, שרוצה לפלרטט ולהיראות טוב ולהתחתן עם מישהו חתיך ועשיר. אולי זה כי הסופרת לא פרגנה יותר מדי לג'ו, בת דמותה, ועשתה אותה די קלולס בסופו של דבר. ואולי כי אני ממש אוהבת בגדים.

נזיר שאל את ג'ושו, "מהי הארה?"

ג'ושו אמר, "אני כבד שמיעה".

הנזיר חזר על שאלתו.

ג'ושו אמר, "אני לא חרש, אתה יודע".

אז חיבר ג'ושו שיר:

זה ההולך חופשי ב"דרך" הגדולה,

ניצב מול שער ההארה.

כשהוא פשוט יושב, רוחו אינה יודעת גבול.

בכל שנה האביב, שוב האביב.

– מתוך "ספר הזן של ג'ושו", תרגום, מבוא והערות: יואל הופמן, הוצאת בבל, 2007. מעיון קל בספר מסתבר שתומר ליכטש הומצא למעשה בסין הקדומה.

(מתוך מדור Junkies ב"פרומו" של מעריב, יום ה' האחרון)

שלום! אני צריכה שתעזרו לי. זה הולך ככה: אני אספר לכם על הדירה שראיתי שאני ממש-ממש אוהבת והמיקום שלה הכי מדהים והיא אפילו שקטה אבל אני מתלבטת כי היא יקרה מדי יחסית לגודלה (...שואפת אוויר) – ואתם תגידו לי שזה בכל זאת הגיוני לקחת אותה.

אני אבהיר: גודל הדירה טוב בעיניי (אני לא צריכה יותר מחדר וחצי אם הם בנויים בצורה יפה). המחיר אמנם אסטרונומי, אבל מכיוון שידעתי מה מצב השוק כשיצאתי למסע, הוא בגבולות התקציב שקבעתי לעצמי (כבר ראיתי דירות יותר יקרות שבכל זאת שקלתי). היא נאה, נקיה ובורגנית למראה, ועם זאת בעלת פוטנציאל מגניבות אדיר (ולכן נתאים אחת לשניה בדיוק). זה פשוט שאני יודעת שאני אצטרך להתמודד עם עיקומי אף ו-"Dude, הדירה שלי כפולה בגודל ועולה 100 דולר פחות" במשך השנה הקרובה.

נכון שאני צריכה לקחת אותה?

בבקשה?

הדירה הראשונה תוארה בהומלס כבעלת 2 חדרים. מדובר בדירת סטודיו יפה מאוד וקטנה מאוד, שמישהו בנה בה קיר גבס בזווית מוזרה בין הכניסה לאמבטיה. עכשיו יש שם מין חלל משולש שבבית מתוקן היה מהווה סוג של בוידעם. בתל אביב קוראים לזה חדר שינה. 700 דולר.

השניה – "חדר וחצי" במודעה – היא הדירה הכי קטנה שניתן למצוא מחוץ למלון קפסולות יפני. זה מלבן שכנראה היה חצי מהסלון בדירה המקורית לפני שבצעו אותה לחתיכות, וכעת נדחסים בו מטבחון, שירותים ואמבטיה, ואת החלל הקטן שנשאר למגורים חצו לשניים באמצעות קיר גבס. לשם הבהרה: לא ניתן לראות איזה משני החצאים אמור להוות "חדר" ואיזה "חצי חדר", וגם לא ברור אם ניתן להכניס באחד מהם משהו בגודל של מיטה. אחד הקירות של ה... דירה... הזו הוא 100% חלון שפונה לצומת הכי רועש של בוגרשוב. אני לא זוכרת את המחיר – קצת פחות מ-500 דולר.

בונוס:

דירת חלומות !!! מרפסת גדולה,2 חדרים גדולים כמו שידעו לעשות פעם-סלון וחדר שינה גדול עם ארון בגדים עצום! חשוב לציין שהדירה חזיתית כך שלאלו שבאו מהכפר ולא רגילים לשמוע את קוו 5 אני אמליץ בחום לנסות רחוב אחר-חחח חדר אמבטיה גדול במיוחד-יש טוש אין אמבטיה(ניתן להוסיף) הדירה לא משופצת אבל במצב מצויין תנאי לכניסה לדירה בל יעבור הוא לרכוש-זוג ספות,מיטה זוגית מדהימה מאיקאה+מזרון עמינח שווה במיוחד,שולחן כתיבה איקאה ואופציה לרכישת פרטים קטנים נוספים. זה קריטי מאוד כך שאבקש לא להתקשר אם אינכם זקוקים לפרטים הנל. אני מתכנן יום פתוח ביום ו"-מחר משעה 11:00-12:00 אנא מכם בואו עם מזומן לרכישת המוצרים,שכר הדירה נע בין 750-800$ הסינון יהיה חזק במיוחד משום שמדובר בשכן שלי לעתיד חחח

לא ראיתי את הדירה הזו, אבל אני לא רוצה אותה חחחח ואני לא רוצה לקנות שום דבר מהאיש הזה חחחח.

נ.ב. כן, אמרתי שאני לא אכנס לסיפורי האימה. המילה שלי מעולם לא היתה שווה הרבה.

השאירו:

• 3 סלולריים

• 2 צרורות מפתחות

• 1 תיק איפור

• שלל תעודות

לקחו:

• כ-300 ש"ח במזומן

• 1 כרטיסיה של דן

• 1 בובה של ג'יגליפאף

לא היו בתיק כרטיסי אשראי, צ'קים או רשיונות נהיגה כך שבסך הכל הדאגה לא היתה גדולה מדי, אבל מיה ואנוכי בהחלט שמחות לקבל את הסלולריים האהובים שלנו בחזרה (מיה, מסתבר, קשורה לזוג הטלפונים שלה באופן ארוטי קמעה), ואני ממש צריכה פודרה. עיקר הנזק – מיה לא יכלה להיכנס הביתה, ונאלצה לדדות ברחבי העיר בחיפוש אחרי מושיע.

חוץ מהתקלה הזו (שמוסר השכל בצדה: לא הולכים לרקוד עם תיק, וזה ששכחתי את זה רק מוכיח שעבר יותר מדי זמן מאז שיצאתי לרקוד) היה לילה מצוין, ורום זה טוב.

אתמול התחיל איתי איש קטן ומוזר בצומת של קפלן ודרך השלום (ליד עזריאלי). הוא חצה את הכביש מולי, אבל אז הסתובב והמשיך לחצות את הכביש יחד איתי תוך כדי נסיונות לפתוח איתי בשיחה. הוא היה מאוד מנומס, מאוד עקשן (הרמזורים האיטיים בצומת הזה נתנו לו לא מעט זמן אוויר) ומאוד מאוד מתורגל – כמו איש מכירות מנוסה. כשהבין סופית, אחרי שלושה מעברי חציה, שלא ייצא לו מזה מספר טלפון, הסתובב וחזר על עקביו. לא יכולתי שלא לתהות אם הוא מסתובב כל היום בצמתים ומנסה להשיג טלפונים מנשים אקראיות.

אחרי זה התחלתי לחשוב אם הוא לומד בבייבמאסטר – אחד מהקורסים ההם שמבטיחים ללמד חנונים את רזי המוח הנשי המוזר והאקזוטי במטרה להשיג זיון. קראתי פעם שהם נותנים שיעורי בית למתקדמים להתחיל עם בחורות ברחוב או בקניון.

לא, כי אם כן, זה ממש מגניב. תמיד רציתי לפגוש בייבמאסטר.

סוף השבוע הזה עמד בסימן שיחות על משקאות של כוסיות מול משקאות של גברים אמיתיים. אני לגמרי מתחילה לדבר את השפה. למעשה זה די קל: כמו כל מה שקשור לגבריות, פשוט צריך להתקיף, ובדרך כלל תפגעי. א' א', למשל, התפלץ כשהזמין סמבוקה ושאלתי אותו אם לא עדיף לצאת מהארון לגמרי ולהזמין מידורי סאוור. הוא טען שטוני סופרנו שותה סמבוקה, ואני טענתי שזה אחרת כשאתה הורג אנשים למחייתך.

חוץ מזה, קיבלתי עוד הדגמה לאיך אמא שלי נקרעת בין דרישות ההורות הבורגנית לבין סטנדרטי השתיינות הרומניים המחמירים:

אמא: "אז את לא רוצה שום דבר מחו"ל?"

אני: "אה, רגע, שכחתי את הדיוטי פרי. תביאי לי וויסקי, כמו פעם שעברה?"

אמא: "אני לא יכולה לקנות לך וויסקי כל פעם. את ילדה קטנה. זה לא חינוכי".

אני: "טוב".

אמא: "טוב".

אני: "טוב".

אמא: "טוב. איזה וויסקי?"

אני: "שיבאס".

אמא: "..."

אני: "מה?"

אמא: "זה כמו לשתות מים! את בטוחה שאת לא רוצה ג'ק דניאלס?"

היה גם קטע מדאיג עם חושת אזבסט קטנה על גג של בניין שמישהו קרא לה "דירת גג" ומציע להשכיר אותה בסכום אסטרונומי, אבל לא נרחיב בנושא. אני מנסה לא להיות אחת מהאנשים האלה שמספרים סיפורי זוועה ממסע חיפוש הדירה. זה נורא חוזר על עצמו.