צילום שצילמתי הבוקר בהליכה היומית שלי

אֶלָּא אִם יִהְיוּ שִׁנּוּיִים מַפְלִיגִים הַשֶּׁמֶשׁ תִּשְׁקַע עוֹד מְעַט

אֶלָּא אִם יִתָּכְנוּ חֲלִיפוֹת וּתְמוּרוֹת

הַלַּיְלָה יַשְׁחִיר מַהֲלָכָיו וְהָאוֹר שׁוּב יֻמְעַט

אֶלָּא אִם תִּהְיֶה פֹּה טְרַנְסְפוֹרְמַצְיָה עֲנָקִית

הַיָּרֵחַ יַבְלִיט עִגּוּלוֹ בְּקָרוֹב

וְהַיּוֹם שֶׁיָּבוֹא מִזְדַּנֵּב אַחֲרָיו אוּלַי שׁוּב יִהְיֶה הוּא יוֹם טוֹב

הַמַּיִם יִגְאוּ כָּרָגִיל בִּמְסוּרָה

וְאַחַר כָּךְ יַשְׁפִּילוּ גַּלִּים אֶל מוּל פְּנֵי סְעָרָה

וְאִם לֹא תִּהְיֶה פֹּה שׁוּם תַּפְנִית מְצַעֶרֶת

בַּבֹּקֶר תַּגִּיעַ מֵרָחוֹק עוֹד אִגֶּרֶת

וְשׁוּם מֶטָמוֹרְפוֹזָה לֹא תִּגַּע בְּדִיּוּקוֹ שֶׁל הַזְּמַן

וּמַה שֶּׁנִּתַּן הוּא כָּל שֶׁנִּתַּן

כִּמְעַט דֵּי קָבוּעַ וּלְלֹא הֲמָרָה

כְּתָמִיד כְּמוֹ אָז כְּמִימֵי הַגְּמָרָא

הַכֹּל שׁוּב יָסֵב עַל פָּנָיו וְיָשּׁוּב

הַהֶבֶל הַשְּׁטוּת וְגַם כָּל מַה שֶּׁחָשׁוּב

אֶלָּא אִם יִהְיוּ תִּקּוּנִים תַּשְׁנִיּוֹת וְאוּלַי מַהְפַּךְ

כָּל שֶׁאֵינוֹ וְגַם כָּל מַה שֶּׁכָּךְ

הַשִּׂמְחָה שׁוּב תַּעֲבֹר כַּחוּט הַשָּׁנִי

אַחֲרֶיהָ תַדְבּוֹק בִּמְהֵרָה עַגְמִימוּת

אֶלָּא אִם יִהְיוּ פֹּה תְּמוּרוֹת כֹּה גְּדוֹלוֹת

אֲנִי גַּם אֶחְיֶה וְאַחַר כָּךְ

אָמוּת

©

לַכַּלְבָּה שֶׁלִּי אֵין כְּאֵבֵי גַּב

הִיא גַּם אַף פַּעַם לֹא הִתְאַמְּצָה לָלֶכֶת זָקוּף

כָּךְ שֶׁאַף אֶחָד בֶּאֱמֶת לֹא נִסָּה אֵי פַּעַם

לְכוֹפֵף אוֹתָהּ 

לִפְעָמִים עָדִיף לִזְחֹל עַל אַרְבַּע

מֵאֲשֶׁר לְנַסּוֹת וּלְהִתְרוֹמֵם רַק כְּדֵי לָתֵת

לְמִישֶׁהוּ חָדָשׁ אֶפְשָׁרוּת לְכוֹפֵף אוֹתָךְ שׁוּב

בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֵין לִי כּוֹחַ לַחְשֹׂף שִׁנַּיִם

אֲפִלּוּ לֹא לִנְבֹּחַ

אֶלָּא רַק לְכַשְׁכֵּשׁ קְצָת בַּזָּנָב

כְּדֵי שֶׁאַף נֶפֶשׁ חַיָּה

לֹא תִּזְרֹק אוֹתִי לַכְּלָבִים

©

Jacques Brel - Vesoul  

בלילה חלמתי אותי רודפת אחריך בין סמטאות עיר זרה, כשם שהייתי אני לך.

לבשת את חולצתו של מאטיס דיברת ערבית ספרותית והתחבטת האם לצבוע את חלומותיי בצבעי פנדה שניתנים לגרוד או אקריליק אטום.

זה ממש לא התאים לסצנה בסמטת השוק ולריח השום כמו שכלום אחר לא התאים לא בחלום ולא במציאות שלך ושלי ולמרות זאת חלמנו כמו ציירים שמציירים טבע דומם.

אחר כך ראיתי את ילדתי רצה על ידי והייתה היא פצועה וחיוורת נראית כמו אגל טל על זכוכית  נשברת. 

למרות זאת היא רצה כשרגליה כושלות, החלום לא כשל אפילו כששמעתי ברקע את קולו של המואזין שקורא לתפילה והעיר נראתה לי די גדולה כמעט כמו מַאֲוַיַּי.

הייתי כבר כמעט ריקה ממרדפים ומאוויים כשהגעתי אל בית מרזח ענק מלא בשולחנות עץ עבה ודחוס שסביבם ישבו נערות.

ידעתי על פי צמותיהן שהן פוחזות, גם אני רציתי כאלה שתיים, ארוכות עד לעיקולי מותני ופרגים אדומים שזורים בקצותיהן.

ישבת שם מסב אל אחד השולחנות כובע ברט שחור על ראשך לבוש בחולצת פועלים כחולה (כנראה שהספקת להחליף אחת באחרת) ומעשן סיגר עבה, לרגע נראתה לי כארנסט המינגווי, גם הוא טען שהוא שונא את אמו, אצלו זה היה בגלל שיעורי המוסיקה שחייבה אותו לקחת.

נזכרתי בכל החתולים שהיו בבית שלו כשאני ביקרתי ובאלה שהיו מחוסרי אצבע, שושלת שלמה כזו.

שאלתי את עצמי מה אתה מחסיר ואם בכלל אתה אוהב חתולים, או שרק את אלה לא.

כמובן רק בגלל האצבעות המחוסרות.

לי היו חמש שלמות בכל כף רגל, בעיקר אני זוכרת את הפרט המטופש הזה, בגלל הצורה שבה נהגת ללקק לי אותן בזו אחר זו.

יש ימים שאני מרגישה כמו חתול קטום אצבעות.

האם ידעת שמזוודה שלמה של כתביו הלכה לאיבוד על רציף תחנת הרכבת "גאר דה ליון"?...

אני מניחה שהוא היה די שבור אחר כך, גם אני מאבדת כתבים לפעמים ונשברת, המזל הגדול שלי הוא שאיני מאבדת חלומות.

 .

עַכְשָׁו מִשֶׁסִּיַּמְתִּי לָבוֹא בְּדִין וּדְבָרִים אִתָּהּ

מִכֵּיוָן שֶׁהָיִיתִי חַיֶּבֶת וַהֲרֵי הִיא לֹא הִסְפִּיקָה

לָבוֹא

בְּדִין וּדְבָרִים עִם צוֹרְרֶיהָ אַף פַּעַם

וּמֵתָה בַּמַּצָּב שֶׁל הַאֲשָׁמָה עוֹלָמִית מֻחְלֶטֶת

סוּג שֶׁל מִשְׁפְּטֵי נִירֶנְבֶּרְג שֶׁלֹּא נִסְתַּיְּמוּ מִמֵּילָא

גַּם אַף אֶחָד לֹא הוּשַׂם בַּכֶּלֶא

וְלֹא יֻשְּׂמוּ הַלְּקָחִים מִלְּבַד יְלָדִים כָּאֶלֶה

שֶׁנּוֹלְדוּ כְּלֶקַח אַחַר לֶקַח רַעֲנַנִּים כְּמוֹ תַּפּוּזֵי יָפוֹ

אַךְ מֵאוֹתוֹ הָזְמָן שֶׁנִּקְטְפוּ כְּבָר פָּשָׂה בָּם הָרִקָּבוֹן

בְּכָל הַפְּלָחִים כֻּלָּם

וְהַכָּתֹם הֵחֵל לְהַצְהִיב כְּשַׂעֲרָה שֶׁל יַלְדָּה אָרִית

שֶׁאוּלַי הָיְתָה אִמּוֹ שֶׁל הַלָּקוֹחַ הַגֶּרְמָנִי

שֶׁהִגִּיעַ מִצִּ'ילֶה אַחַר הַצָּהֳרַיִם  

כְּמוֹ בַּסְּצֶנָה מִתּוֹךְ הַמַּעֲרָבוֹן בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם

בָּדַקְתִּי אֶת אֹרֶךְ צֵל שְׂפָמוֹ שֶׁהִתְנוֹסֵס

כִּמְנִיפָה פְּתוּחָה בְּשִיא הַחוֹם

(כְּשֶׁכֹּל אוֹתָה הָעֵת אֲנִי מַחְזִיקָה בְּקַת הַהִיסְטוֹרְיָה

כְּאִילוּ הָיְתָה אֶקְדַּח מְרַצְּחִים אוֹ שֶׁמָּא מְנַצְּחִים)

בָּא לִרְאוֹת בַּיִת שֶׁאֲנִי מוֹכֶרֶת

(בֶּטַח הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִסְפָּרָה אַחֶרֶת)

וַאֲנִי יָדַעְתִּי, שֶׁהֲרֵי זֶה בָּטוּחַ

הוּא אֶחָד מִשֶּׁלָּהֶם

וְיָדַעְתִּי שֶׁכָּעֵת אֵין אֲפִלּוּ עִם מִי לְבָרֵר וּמִי יְשַׁלֵּם

עַל דוֹר וְעוֹד דוֹר וְעַל עוֹד כָּמָה דוֹרוֹת

אוֹ שֶׁמָּא אוּלַי רַק לְהִתְוַכֵּחַ

גַּם לֹא עַל טַעַם וְלֹא עַל רֵיחַ

מִשְׂרָפוֹת

עַכְשָׁו כָּל שֶׁנִּשְׁאַר הוּא לִסְגֹּר עִסְקָה

אַחַר כָּךְ שּוּב לִבְכּוֹת

עַל מִי שֶּאֲנִי

וּלְהַתְחִיל  וְלָבוֹא   בְּדִין   וּדְבָרִים  רַק  עִם

עַצְמִי

©

הייתי חייבת אבל פשוט חייבת לחזור בי מן החופשה שגזרתי על עצמי ולו רק בכדי לשתף אתכם בחוויה שעברתי בזה הרגע.

נתחיל מכך שהסרט המדובר נעשה על פי ספרו של הכותב הכי מוכשר בעיני בשנים האחרונות 'ג'ונתן ספרן פוייר' שספרו הראשון 'הכל מואר' נקרא על ידי בנשימה אחת וללא הפסקות כמו זה השני שעליו מדובר והמחמאה הכי גדולה שאני יכולה לתת לשניהם היא ששניהם נמצאים אצלי בשירותים על מדף כדי שאוכל לעיין בהם שנית בכל רגע 'נתון'.

בעיני זהו אחד הסופרים שיקבלו יום אחד את פרס הנובל הנחשק על כתיבתם.

הסיפור בספר 'Extremely Loud and Incredibly Close' סובב סביב דמותו של ילד (אוסקר שֶּל) שאיבד את אביו באסון התאומים ועושה את דרכו לאורך כל עלילת הספר אחרי מנעול שאביו השאיר מפתח שלו בחדר הארונות שלו בבית.

על הדרך אנחנו מצליחים בעזרת הספר הזה לפגוש בדמויות מרתקות בטיפוסים מעניינים ויותר מכך ברוח האדם.

חשבתי שיהיה זה קשה מאד להעביר את רוחו של הספר הזה אל אולם הקולנוע, אבל משיצאתי משם בוכייה למהדרין ומרוגשת עד כלות הבנתי שזה ניתן.

הסרט לא נופל מהספר ולא לוקח ממנו את הנאת הקריאה גם כן. לאורך כל הסרט הבמאי שומר על צניעות נפלאה, אין בו שום אפקטים (שאני לא סובלת), אין בו 'חוכמולוגיות' תסריטאיות, הוא פשוט, נדיר ביופיו ומצליח בעיקר להעביר בעיני את החמלה האנושית שקיימת אל מול כל הרוע העולמי.

המשחק של כל השחקנים בו נפלא, סנדרה בולוק מגלמת נהדר את האם של אוסקר הסבתא שלו מגולמת נפלא על ידי Viola Davis, על השחקן Max von Sydow (הסבא ) אין צורך להכביר במילים כמו כן לא על האבא שמגולם על ידי תום הנקס. Thomas Horn השחקן שמגלם את אוסקר יזכה בטח באוסקר על משחקו הנפלא (למרות שבעיני בספר הילד נתפס כצעיר יותר), אפילו ג'ון גודמן שיש לו תפקיד שולי ביותר מצליח להעביר אותו בחינניות מקסימה.

אריק רות שכתב את התסריט על פי הספר השמיט ממנו חלקים שלא היו מחוייבי המציאות אבל הצליח להעביר את רוחו של הספר באופן נפלא ומתחשב.

ל- Stephen Daldry הבמאי מגיעות כל התשבחות שיש על כך ששזר את הסרט ורקם אותו ברקמה עדינה ובחוטי משי של אנושיות.

ומה יותר שווה לצאת מסרט כזה כשהתחושה שאתה נושא עימך היא שהאדם בבסיסו הוא טוב וחומל והטוב האנושי גדול יותר מן הרע.

רוצו לראות ואם אתם יכולים קראו קודם כל את הספר. (הוספתי קטע קטן ממנו בתגובות).

חמש מתוך חמש ושבת שלום.

benefits-supervisor-sleeping-lucian-freud

לוֹיְס מְנַוֶּטֶת דַּרְכָּהּ בַּמַּעֲבָרִים בִּצְעָדִים כְּבֵדִים

וּבַיְּרֵכַיִם שֶׁרָאוּ יָמִים צָרִים יוֹתֵר דֶּרֶךְ עֲרֵמוֹת

שֶׁל קֻפְסְאוֹת קַרְטוֹן מְלֵאוֹת ב'גוּדִיס'

כָּאֵלֶּה שֶׁאַף פַּעַם לֹא נִפְתְּחוּ

פַּעַם נִוְּטָה בֵּין כִּסְּאוֹת בּוֹאִינְג 757 

בִּירֵכַיִם צָרוֹת יוֹתֵר

וּבְיָמִים רַחֲבֵי לֵב

הִגִּישָׁה קָפֶה לְאֶחָד, לְאַחֶרֶת סוֹדָה

טָפְחָה עַל גַּבּוֹ שֶׁל תִּינוֹק בַּכְיָן

וְאָמְרָה כֹּל הָזְמָן

Thank you  וְ  Please

הַזִּכָּרוֹן שֶׁל לוֹיְס מָהִיר וְעַדְכָּנִי

לַמְרוֹת שֶׁהִיא מְנַסָּה לִשְׁכֹּחַ כָּל הַזְּמַן

(כִּי הִיא שּוּב כְּבָר עָצְבָּנִית)

עַל יְדֵי הַלְעָטַת עַצְמָהּ בָּאַלְכּוֹהוֹל

בְּצֶבַע שָׁקוּף כְּצִבְעָם שֶׁל אֶתְמוֹלֶיהָ

דּוֹנָה הַשְּׁכֵנָה מִמוּל מְבִיאָה לָהּ

שְׁלוֹשָׁה בַּקְבּוּקִים לְפָחוֹת בְּיוֹם מֵהַסּוּפֶּרְמַרְקֶט

זֶה שֶׁבְּפִנַּת שְׁלוֹשִׁים וְחָמֵשׁ ו167

אֶתְמוֹל לוֹיְס רָכְשָׁה שּוּב מְכוֹנַת קָפֶה

'עוֹשָׂה שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ כּוֹסוֹת בְּכַמָּה דַּקּוֹת'

'It is only three hundreds'

הִיא אוֹמֶרֶת בְּחִיּוּךְ לַשָּׁלִיחַ

מִתְפַּלֶּלֶת שֶׁמָּחָר יַגִּיעוּ גַּם צַלָּחוֹת הַפּוֹרְצֶלָן

שֶׁהִזְמִינָה לְמִקְרֶה שֶׁיִּכַנֵּס אוֹרֵחַ לֹא קָרוּא

לֶאֱלֹהִים שֶׁלָּהּ קוֹרְאִים Fedex

וְהוּא תָּמִיד בַּסְּבִיבָה

בָּא וְהוֹלֵךְ הוֹלֵךְ וּבָא

יוֹם יָבוֹא (הִיא חוֹשֶׁבֶת) עוֹד תֵּשֵׁב אַחַר כָּבוֹד

עַל הַשַּׁיִשׁ בַּמִּטְבָּח עֲטוּפָה בִּצְעִיף הַדַּיֶּלֶת שֶׁלָּהּ בִּלְבַד

תְּשָׁרֵת נוֹסֵעַ אֶחָד

כָּזֶה שֶׁיִּנְחַת אֶצְלָהּ בֵּין כָּל הַקַּרְטוֹנִים

לְלֹא שׁוּם טִיסַת הֶמְשֵׁךְ

אֶחָד שֶֹבָּא

וְלֹא הוֹלֵךְ

©

תודה לכל המגיבים בקודם ושבת נהדרת לכולכם.

Simply Red - If You Don't Know Me By Now

(מוקדש לדברים ב' שבעקבות דבריו אלי נכתב השיר)

אֲנִי אַחַת פְּשׁוּטָה

נוֹלַדְתִּי לְגֶבֶר מְמֻצָּע וְאִשָּׁה מְסֻבֶּכֶת

בְּיַחַד הֵם הִרְכִּיבוּ אֶת סַךְ כֹּל חֲלָקַי מֵרְסִיסֵי שְׁבָרִים

שֶׁאָסְפוּ בִּימֵי חַיֵּיהֶם

מִשְּׁאֵרִיּוֹת מָזוֹן לָרוּחַ מֵעֵץ הַדַּעַת מֵרֶסֶס עֲנָבִים מְיֻתָּמִים

וְהֲרְבֵּה נִיגוּחַ

בָּאתִּי לָעוֹלָם בִּשְׁאֵלָה וְתוֹךְ כְּדֵי נִצּוּל מַחְפִּיר

בִּקְצֵה הָעִיר

בֵּין טִיחַ מִתְפָּרֵק לְמַרְזְבִים דּוֹלְפִים

לְאֵם שֶׁלֹּא יָדְעָה אָחוֹת אֶת הַקְּרָעִים וְאַב מַסְגֵּר

שֶׁהֶאֱמִין שֶׁהוּא אַלּוּף בְּהַלְחָמַת

רְכִיבִים אֶלֶקְטְרוֹנִיִּים לְמַעְגָּל מֻדְפָּס

אַךְ בְּעִנְיָנַי הָיָה מְחֻסַּר לַחֲלוּטִין  'חֹמֶר מְתַוֵּךְ'

וְהִתְהַלֵּךְ שָׂם כְּאַרְיֵה מוּבָס

בַּיוֹם הַהוּא שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר בְּיוּלִי

אִחֲרָה הַשֶּׁמֶשׁ לִזְרֹחַ וְהַשַּׁבָּת שֶׁנּוֹלְדָה גַּם הִיא

הִבְהִיקָה כִּנְחֹשֶׁת כְּשֶׁהִפְצַעְתִּי כְּחֹמֶר הִיּוּלִי

וְלֹא נוֹדַע אֵיךְ זֶה וְלָמָה

אִשָּׁה פְּשׁוּטָה וְגֶבֶר מְסֻבָּךְ

וְכָכָה זֶה נִמְשַׁךְ פַּעַם כָּךְ וּפַעַם כָּךְ

בֵּין תְּהִלַּת עוֹלָם לִשְׁאַט הַנֶּפֶשׁ

בֵּין מֶרְכָּבוֹת אֵלִים

אֶל בֹּץ וָרֶפֶשׁ

©

George Dalaras & Israel Philharmonic Orchestra - Avre tu puerta cerrada

'בן זונה' אמרתי לו 'יא חתיכת מניאק'.

ישבתי שעונה על כפות ידי ובכיתי, בלי שום יכולת להסתכל לו בעיניים, אלה שישבו לו בתוך שומן הפנים הילדותי משהו, צרות ושחורות כל כך, שנדמו לי כעת לבאר עמוקה ותובענית.

'למה' ?...למה עשית את זה' למה לא הלכת לטיפול, לאימא שלך, לאברבנל, לעזאזל?... למה? '

באותו הבוקר צייר הילד אברי מין ענקיים.

זכריים, פאליים כאלה, שנראו קצת כמו פסלים של איזה עריץ במזרח התיכון או בקונגו השחורה.

אספתי את הציורים בחרדת קודש אולי אזדקק להם יום אחד כדי להוכיח את יושרי ושאני לא איזו פסיכית שממציאה דברים.

קודש?...

פעם קראתי בספר שמות פסוק בו מוזכר שההיפך מקודש הוא כלב .

'חתיכת כלב. חולה. מחפש לזיין ילדים', ככה אמרתי לו וכמעט שהעפתי לו סטירה בדיוק באמצע הרחוב במקום הכי שוקק בתל אביב, תוך כדי כך שאני רואה איך הוא מתחיל להתייפח כשהוא חוזר אחרי איזה משפט אחד איזה מאה פעמים, משפט שממש לא יכולתי לשמוע. הוא נראה לי פתאום כמו תנין.

כל מה שעניין אותי באותם הרגעים היה איך אני מביאה אותו למקום סגור ונעול מאחרי סוגר ובריח ועוצרת את החולי הזה שלו, כדי שלא יפגע במישהו נוסף לכל אלה שכבר היה ברור לי שפגע בהם.

קיללתי.

כל הזמן קיללתי, לא יכולתי להפסיק לקלל וכמה שקיללתי, ככה רציתי לקלל אותו עוד יותר ועוד יותר ולומר לו שהוא שרץ וחדל אישים ופדופיל מסריח וזבל אנושי.

בתוך תוכי חשבתי איך זה שהצליח להסתיר את פרצופו האמיתי כל כך הרבה זמן.

במשך חודשים עבד על כולנו כל כך טוב 'עבד' עלינו, עד שדימינו אותו לחבר, לרע, לאיש חם ומצחיק ומוכשר כל כך.

ואז בבת אחת הכול התפרק לו. לרסיסי רסיסים כמו ארמון קלפים נפל והתרסק לו עם הדימוי שאותו טרח לטפח במשך חודשים רבים ואני ניסיתי להיזכר בסימנים קודמים שאולי היו שם.

השעה הייתה כבר בטח שתיים בצהריים כשהמלצר ניגש לשאול אם להגיש לנו חשבון ואני עניתי בציניות שאת החשבון שיש לי איתו כנראה שאף אחד לא יוכל לשלם .

הייתי עירה כבר שעות על גבי שעות מאז השעה שבה התעוררתי בחטף, באמצע הלילה, שתיים וחצי, למגע יד זרה שבתחילה לא הבנתי של מי היא.

מספר דקות ארוכות עברו עד שהבנתי שהיד הזו הייתה מכוונת אל הילד בן התשע ששכב ישן בצמוד אלי במאהל שבנינו עוד קודם לכן במשך היום ביער ההוא אליו יצאנו לטיול שנתי.

זה לקח עוד שתי שניות בדיוק עד שקלטתי מה קורה כאן ועד שהעפתי לו את היד בחוזקה כשאני מתיישבת תוך כדי כך שגלים של הקאה עולים ומדוושים במעלה גרוני והחוצה.

הוא קם ונעלם בצעדים מהירים אל תוך החושך העבה של היער ואני נשארתי עם הקבס תחושת התימהון העצומה ושאלה ענקית שהסתכמה בשלוש מילים של... מה עושים כעת?

עברתי לאוהל הסמוך והערתי את ד' כדי לספר לה את מה שראיתי הרגע תוך כדי נאקות בלתי נשלטות ותחושה של דרדור סלעים בלתי פוסק בצד השמאלי של מצחי.

למרות שהיה זה אביב הייתי רטובה כולי מזיעה.

כל שעות הלילה הנותרות ישבנו, ד' ואני ובעיקר 'שמרנו' על הילדים שישנו סביבנו שלא יקרה להם דבר כשהיא לא מפסיקה לשאול אותי אם אני בטוחה במה שראיתי.

הודעתי לה שאני בטוחה ואין יותר בטוחה ממני ושעל הבוקר אני הולכת לספר לאבא של רוני שלמד אצלי והיה פסיכולוג במקצועו ואחר כך למשטרה.

בחמש לפנות בוקר כשהשחר הפציע לקחתי את האוטו כשאני משאירה אותה לשמור על הקניין היקר שהיה לנו שם ביער ונסעתי לפגוש את אבא של רוני.

במשך כל הבוקר ההוא היו דיבורים שונים ומשונים איך לפתור את הנושא ואיך לא לעשות רעש גדול מידי ומה אם הרעש הזה יגרום לפגיעה גדולה יותר בילדים מסוימים ועל השם, השם, השם של המקום וגם דיבורים של כמה שחשבו אחרת.

אם יש דברים שאני מתעבת זה 'שמות' .

מילדותי ידעתי שמי שמתהדר בשמות או תארים כאילו הם הדברים החשובים ביותר שיש לו, עדיף שאבדוק היטב מה נמצא שם מוסתר עמוק באמת. כך שהדבר האחרון שעניין אותי היה 'השם של המקום'.

בשתיים בצהריים הלכתי לפגוש אותו בבית הקפה שבפינה.

הודעתי לו שיבוא.

הוא היגיע לבוש כרגיל בצבעוניות הזו שלו עם תיק הצד הקבוע והשיער המתולתל שנראה היה תמיד כרטוב קמעה ורק מבט העיניים שלו, היה נראה לי אחר.

שתי דקות אחר כך כבר קיללתי.

כשקמתי ללכת, שילמתי על הקפה שלו ועל המים שאני שתיתי וְדָקה אחר כך היגיעה המשטרה.

בחקירתו הסתבר שבמשך חודשים הוא אנס ילדים בזה אחר זה בכל מיני מקומות ואירועים.

את החשבון הזה' כבר הוא שילם.

*

בסיס הסיפור הזה אמיתי, נתתי בו שינויים מעטים כדי שלא יזהו חלק מהדמויות וחלק אני זוכרת רק במעורפל, האירוע קרה לי לפני שנים רבות וצף לאחרונה בגלל אירועי הזמן האחרון בארה'ב במספר בתי ספר עם מספר מדריכים.

אני תוהה ביני ובין עצמי, מתי אתם עושים משהו בנושאים כאלה ואחרים של התעללות כל שהיא ובעיקר אני תוהה על כך בשבוע האחרון במיוחד וגם בעקבות טרור וירטואלי שאני עצמי עוברת כאן בשנה האחרונה מידי אחת מהכותבות כאן בקפה שאני לא הראשונה ב'רשימת מעלליה' וכנראה שגם לא האחרונה.

כל ההמלצות של חברי להתעלם ממנה כי זה יפסק רק על ידי התעלמות הביאו אותי למחשבות ותהיות על המין האנושי ודרכי פעולתו ורצון מסויים להדיר את רגלי מכאן.

אני שואלת את עצמי גם כן, מתי הזמן לפעול ולהביא לידי סיום תוקפנות כל שהיא ומתי הזמן להתעלם?...

אני לא מהמתעלמות, אף פעם לא הייתי ולא אהיה, אולי זו חולשה ואולי זה הכוח שלי ולכן 'הוא' בסופו של דבר שילם את המחיר על מעשיו (ואין בכך שום כלום מן ההשוואה).

שבת שלום.

אֲנִי מְעַכֶּלֶת אֶת הַמִּלִּים שֶׁלְּךָ לְאָט

בִּלְעִיסָה אֲרֻכָּה וּמִתְיַסֶּרֶת

לְעִתִּים הֵן קָשׁוֹת לְעִכּוּל וּמְיַצְּרוֹת אֶצְלִי acid reflux

שֶׁעוֹלֶה בִּקְנֵה הַוֵּשֶׁט שֶׁלִּי כְּמַעֲלִית מְהִירָה בְּבִנְיָן רַב קוֹמָתִי

יֵשׁ יָמִים שֶׁאֲנִי רוֹצָה אוֹתָן חַמּוֹת וְלַחוֹת

כְּמַגֶּבֶת הַפָּנִים שֶׁמֻּגֶּשֶׁת לַטָּסִים

בְּמַחְלֶקֶת הָעֲסָקִים שֶׁל הָאֶמִירֻיּוֹת

שֶׁיִּנְחֲתוּ לִי כִּבְרָכוֹת עַל הָעַפְעַפַּיִם

וִיחַמְּמוּ לִי אֶת הַבִּפְנוֹכוֹ

מִישֶׁהוּ בֶּטַח יָעִיר לִי עַל הַמִּלָּה הַזּו

לָאֲנָשִׁים יֵשׁ נְטִיָּה לְתַקֵּן לַאֲחֵרִים הַכֹּל רַק לֹא לְעַצְמָם

לִפְּעָמִים אֲנִי רוֹצָה אֱלֹהִים פְּסִיכוֹלוֹג

שֶׁכָּל הָעוֹלָם יוּכָל לָבוֹא וְלִשְׁכַּב עַל עֳנָנָיו

בְּתֶּרַפְּיָה מִתְמַשֶּׁכֶת

זֶה לֹא הֶגְיוֹנִי בִּכְלָל, אֲנִי יוֹדַעַת

אֵין מַסְפִּיק שָׁעוֹת בִּימָמָה כְּדֵי לְטַפֵּל בְּכֻלָּם

לָכֵן אֲנִי עֲסוּקָה בְּעַצְמִי לָרֹב

בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים לָמַדְתִּי לְהַפְעִיל בּוֹ זְמַנִּית מִסְפַּר קֵיבוֹת

כָּךְ שֶׁמִּיצֵי הַמִּלִּים לֹא יַשְׁפִּיעוּ עָלַי כִּמְעַט

הָרֹב יָכֹל לְהִשָּׁאֵר

מֵהַשְּׁאָר אֲנִי עוֹשָֹה

זֶבֶל אוֹרְגָּנִי

 ©

תחזיק אותה היא הייתה אומרת תחזיק אותה חזק שלא תברח והוא החזיק ובכה והתחנן על חייו שתפסיק ועדיין החזיק.

לא ידעתי איך נמלטים לגמרי.

אילו היו רק בריחות חטופות שכאילו כי הרי בכל מקרה כמו שאמרה : "לא משנה מה אעשה לך את תחזרי הנה על ארבע" ו'אני לא אתן לך לעשות לי מה ש'הם' עשו לי'.

יש סיטואציות בחיים שנושאים אותן עמוק בפנים לעולמי עד.

עד סוף כל השנים כולן עד סוף המילים עד תחילת השתיקות, סיטואציות של יתמות.

התחושה הזו שאת לבד בעולם מאחורי תריסים מוגפים ואין אף אחד שיראה מה עושים לך ואין אף אחד שיגיד מילה או חצי מילה ורק כל כך הרבה מחרישים מסביב וה-סביב שלך כל כך כל כך רועש הוא.

כשאת גדלה בבית כזה שהגבולות בו נמדדים רק במי יותר חזק ותוקפני והשיחות כולן מוסתרות היטב ביידיש בחדרים סגורים באופן הרמטי והגבול שלך כאדם שלם כאישה עצמאית כל כך סדוק ובעצם אינו קיים כמעט, כי בכל שנייה נתונה מישהו יכול לבוא לחפור לך במגירה הפרטית שלך לפתוח את כל יומניך המוצפנים היטב, לפשפש בתחתוניך להקים אותך בפראות כי את נחה בשעה אסורה אוכלת כשאסור מדברת כשאי אפשר.

בית כזה שכל מה שברור בבתים אחרים אינו ברור בכלל לגביך את רואה את האמת נכוחה אבל אומרים לך שאת ממציאה.

יש ותפתחי בבית כזה פרנויה קלה או קשה או אפילו  פיצול אישיות נוראי כי איך תדעי בעצם מי את כשכל מה שאת כן הופך להיות סתמי וחסר ערך וכל מה שאת לא נאמר לך השכם והערב שאת כן.

לעיתים תישאי איתך כל זאת אל עבר העתיד כולו. כמו שקרה ל-שירלי מייסון אותה שיחקה סאלי פילד בסרט סיביל

הצלקות על כפות ידי נרפאו להן מזמן גם במקומות ההם שבהם נבעטתי, הן התאחו ונשארו רק כרקמת עור חיוורת בצורתה של ציפורן האצבע המורַה.

בדרך כלל הייתי צורחת, הרבה שנים צרחתי כמעט וצרחתי את הכל החוצה אם הייתם מכניסים אותי לחדר ריק עם ארבעה קירות והייתי צורחת בו, היו הקירות נופלים ואולי גם האוויר היה נחתך לשניים ודרכו הייתי עוברת אל מרכזו של חלום אפשרי.

אני מתבוננת במים ורואה איך הם עולים וגואים להם מרגע לרגע עוד שנייה ויכסו את הדוק הצפוני שעל יד הבית.

כבר קצת קריר בחוץ ועוד מעט ירד לו הערב על הרחובות הבתים ותעלות המים שמתכהות מצילם של בניינים חשופים שמכסים על אנשים חשופים עוד יותר.

פעם הייתי קטנה, לא שאיני קטנה יותר אבל כבר קצת גדלתי והראש שלי עדיין מלא בשטויות (כמו שאימא הייתה אומרת) ומסרב לומר להן שלום.

סבא היה אומר ש-"כשהגדולים מדברים הקטנים שותקים" בין כה וכה הוא דיבר יידיש רב הזמן כך שלא הצלחתי להבין כלום חוץ מ-אולי המילה שואה שהוא היה חוזר עליה איזה שלושים פעמים ביום במיוחד בשעות הצהריים ההן כשהיו מקריאים את כל שמות האנשים שבכלל לא הכרתי מעודי בזה אחר זה  ואני הייתי מדמיינת אותם עומדים בשורה מחוף הים של נתניה שהחל למטה ואחר כך במדרגות שלאורך כל הצוק שהוביל למעלה דרך השבילים של הפארק הקטן שהיה בנוי על הצוק מעל שורה כזו ארוכה וענקית של אנשים שמחזיקים ידיים לילדים קטנים ולנשים רזות ומובילים כל הדרך עד לקומה השנייה שבה הייתה הדירה של סבא נתן וסבתא רבקה (זו שלא הייתה אמיתית, כי האמיתית נשארה שם ביער ואפילו את שמה לא זכתה שיקראו ברדיו הזה בין שעה 12 לאחת בצהריים של קול ישראל) ולמרות זאת הייתה ה-"אמיתית" היחידה שאותה הכרתי.

"בחלומות שלך תקבלי את זה" הם היו אומרים.

בין כה וכה רב הזמן הייתי עסוקה בחלומות. בכל מה שלא אמיתי כי האמיתי היה כל כך לא אמיתי שזה היה ממש מבלבל והלא אמיתי היה די מנחם ונעים.

היה זמן שחשבתי שאני מפתחת מין מחלת ילדות כזו שאין לה שם והיא כוללת המון חלומות, ניקודי ניקודים של חלומות כיניתי אותה  "חָלֶמֶת"  כי היא הייתה הרבה יותר עדיפה על האדמת או השחמת או הצהבת שהיו די מטרידות למרות שנתנו להן שמות עם צבע.

לחלומות שלי לא היה במאי ואף על פי כן חלמתי אותם במסך מלא ואפילו שהיו  רובם בשחור לבן היה בהם מוטיב אחד חוזר שחיבר ביניהם תמיד בשלל צבעיו והופיע באופק בדרך כלל כשעיני היו דומעות אך בליבי כבר הפציע קצה של שמש וצורתו כשל קשת בענן שיכולה גם להזכיר את צורתה של צלקת ציפורן אלא רק בצבע.

יש פעמים שאני חולמת על מעליות שבהן אני עולה ויורדת וזה מזכיר לי את פרופסור הלמוש שתפס את אימא במעלית בית החולים פעם ואמר לה : תפסיקי להרביץ היא לא נושמת בגללך, שלחי אותה אלי לקבוצה היא זקוקה למישהו שיקשיב.

אך אימא הסתכלה בו בחומרת יתר ואמרה לו: "אתה חולה בעצמך ואני לא משוגעת" וכמובן שלא הייתה קבוצת תמיכה ולא בבל"ט רק כעס גדול בעיניים על כל מה שסיפרתי.

גם היום,  כשאני פוגשת באכזריות אנושית או ברע שאינו מובן לי אני חשה מידֵי פעם כאילו ומישהו מחזיק אותי עדיין כשהיא מכה וכל היתר מחרישים ומה שנותר לי הוא או לברוח או לצרוח מבפנים חזק אבל כמו שגדולים צורחים שזה אותו דבר רק קצת יותר מתוחכם כאילו.

אחר כך אני נזכרת שבעצם אני כבר גדולה הרי , לא בורחת אל שום מקום ויכולה להגן על עצמי טוב מאד לבד.

©

כמה דברים העירו בי את הפוסט הזה שוב, אחד מהם היה הפוסט הזה היו עוד דברים שכרגע נראים לי זניחים.

לפוסט של אריה יגודה. 

מוקדש לזו שיודעת.

כְּשֶׁאִמִּי הָיְתָה מִסְתַּתֶּרֶת בְּמַעֲבֵה חֲדַר הַשֵּׁנָה

מִתְיַמֶּרֶת לְהֵרָאוֹת חוֹלָה אֲנוּשָׁה

אַחַת שֶׁנָּפְלָה לַמִּשְׁכָּב עֵקֶב כָּךְ ש'הָרַגְתִּי אוֹתָהּ'

וְהֶעֱרַמְתִּי עַל גּוּפָתָהּ מֵאוֹת תֵּרוּצֵי שָׁוְא

הָיִיתִי יוֹשֶׁבֶת בְּסָלוֹן הַבַּיִת מְבֹהֶלֶת מַחְוִירָה

נוֹשֶׁמֶת וְנֶחְנֶקֶת לְסֵרוּגִין בְּהֵתְּקֵף אַסְטְמָה קָטָטוֹנִי

עַד שֶׁדֶּלֶת חָדְרָה

הָיְתָה נִפְתַּחַת וְהִיא כְּאֵוִיטַה פֵּרוֹן 

יוֹצֵאת מְנוֹפֶפֶת בֶּחָרוֹן

עַל מַעֲשִׂים שֶׁנִּשְׁכְּחוּ זֶה מִכְּבָר

צוֹעֶקֶת צְעָקוֹת שֶׁנִּשְׁתַּמְּרוּ מִנֵּכָר

כְּלַפֵּי מְרֻשָּׁעִים דּוֹבְרֵי פּוֹלָנִית

צוֹרַחַת 'רוֹנִית' 'רוֹנִית' 'רוֹנִית'

וְאַת, מְסַפֶּרֶת לִי כָּעֵת עַל אִמֵּךְ

מִתְעַלֶּפֶת סִדְרָתִית בְּבֵיתָהּ בְּבֵיתֵךְ

עַל הַבָּלָטוֹת בַּמִּטְבָּח בֵּין סַּכִּינִים

לְבֵין מִשְׁטַח חִתּוּךְ הַלֶּחֶם

נִשְׁכֶּבֶת מְיַחֶלֶת לֵיַּחַס לֵחִבָּה

מֵעַל גּוּפָה דִּלַּגְתְּ

יַלְדָּה טוֹבָה

מִרֶחֶם

©

בהזדמנות זו רוצה להודות לכל מי שבא ואיחל לי מזל טוב להולדת נכדתי אֵלִי .

תודה תודה תודה.

EMMA

רציתי לאמת שאכן זה קורה, ההסתברות נראתה לי מופרכת מידי, כך שהחלטתי להעלות פוסט בשתיים עשרה

ושש דקות אצלכם, שעון ישראל.

ואכן באחת בלילה בערך נולדה לנו נכדה חדשה שלעת עתה אקרא לה 'בובו' כי היא שמנמונת ומתוקה וכשרה למהדרין כדת משה וישראל (חס וחלילה שלא אוסיף).

אֶמה, נכדתי שבתמונה למעלה (אחותה) נולדה לפני כארבע שנים תוך כדי שהעליתי פוסט על כך שאני מחכה ללידתה, מבלי שידעתי בכלל שבאותו הזמן היא נולדת כחמישה שבועות לפני הזמן המיועד במשקל של שני קילוגרמים ובדיוק בתאריך לידתו של אביה 20.1.

אחותה של אֶמה  (שם זמני) 'בובו' נולדה הלילה בבית חולים איכילוב בלידה טבעית כיאה לכלה הנהדרת שלי

(טפו טפו טפו)

שמנמונת במשקל 3.430 ק'ג בתאריך 31.12  בדיוק באותו תאריך בו נולד בני הבכור ליעם.

כך שהנה שתינו אני וכלתי בדרך לא דרך מוזרה שכזו ילדנו את שני ילדינו הראשונים באותו התאריך ומחוברות כנראה, דרך הרחם בנימים דקים של אהבה.

קישור ללידתה של אמה כאן

http://cafe.themarker.com/post/293250/?last_method=edit

נ.ב.

תודה לכל המברכים והבאים להגיב בשיר הקודם שלי. אתם תותחים. (: ושבת שלום מספתא רונית

                                   וזה נגד עין רעה .