בכל פעם שמחליטים אצל אילנה דיין לעשות כתבה על האינטרנט, יוצא להם אייטם שטוח, מגוחך, ריקני. כאילו כל האינטרנט הזה הוא בלוף של משועממים.

ואני יושבת מול המסך ומבטיחה לעצמי שמחר בבוקר ארים טלפון לעורך התוכנית ואסביר לו שמדובר בתופעה חברתית עמוקה ששווה להתייחס אליה במימדים של כל תופעה חברתית אחרת.

אז עורך יקר,

בתוכנית הבאה בנושא- שווה לשאול אנשים שונים על איזה צורך עונה להם החברות ברשת? למה חשוב להם לבטא את עצמם? האם פוסטים שהעלו גרמו לשינוי? (שווה לחפש ולהביא דוגמאות כאלה).

אפשר להתחיל בדה מרקר קפה ולהביא אנשים שמצאו עבודה או חיפשו עובדים (אני גייסתי שניים באמצעות הקפה), אפשר להביא דוגמאות של אנשים שהתחברו עסקית דרך הרשת הזו (שלל דוגמאות שמורות במערכת), אפשר לספר כמה קל יותר להגיע לפגישה עסקית עם אדם, אחרי שקוראים את הכרטיס האישי שלו וכמה מחיצות זה עשוי להוריד...

עורך יקר,

ברגע שתבינו שם אצל אילנה, שהאינטרנט הוא עוד מימד של החיים- חסר גבולות, מסיר מחיצות, מחבר אנשים, אולי נרגיש שלכתבות שלכם בנושא, יש ערך מוסף, כמו בכל שאר התחקירים של עובדה.

עורך יקר, אני אנסה מחר להרים טלפון, למרות שרוב הסיכויים ששבוע העבודה שלי, וההתעסקות העמוקה באינטרנט, כפי שהוא דורש ממני, יגרמו לי לשכוח. עד לתוכנית הבאה..

אז אולי בינתיים תכנס לקרוא קצת את הבלוגים והדיונים בקפה, אולי זה יענה לך על שאלה או שתיים, אולי בסוף תתמכר, ולא נצטרך  להסביר לך בכלל??

אירוע מכונן בתעשיית ה- IT- סוף סוף אתר אובייקטיבי שיסקר את כל המכרזים, כל המינויים, כל השירותים והחדשות בתחום ה- IT.

ג'ים, השותף שלנו מ-IDG הגיע במיוחד מבוסטון, וסיפר לקהל על כל האתרים והמגזינים של IDG, מו"לית ההייטק וה-IT הגדולה ביותר בעולם.

פוגל, עורך האתר, סיפר איך כתבה שכתב תורגמה ל-IDG ומצאה את עצמה בוושינגטון פוסט.

בקהל היו כלם- סיגל ממייקרוסופט, יובל מ-IBM, תומר מאורקל, וכדומה...

בסוף האירוע ישבנו כל הנהלת THE MARKER (עורכים ומנהלים) עם ג'ים למפגש שאלות ותשובות, והבנו שכל שנשאר הוא לייחל להגיע לממדי ההצלחה של IDG- חברה רווחית, בצמיחה אדירה, שהגידול העצום בהכנסות האון ליין מפצה משמעותית על הירידה בהכנסות של המוצרים המודפסים. חברה שמצליחה להפגיש מפרסמים עם קהל היעד הכי רלוונטי למוצריהם, ומתמחרת עצמה לפעמים ב- 500$ לליד!

מקווה שהשותפות הזו והשאפתנות שלנו תביא להצלחות דומות גם אצלינו...

שיהיה לנו בהצלחה

בימים אלה אנחנו מרחיבים את הסיירת. נפתחה מחלקת ישירים- אז צריך שיהיה לה מנהל/ת וחבר'ה בתחילת דרכם עם ניסיון מינימלי במכירות, שאנחנו נלמד ונכשיר להיות אשפי אינטרנט.

הארץ אנגלית מתרחב- אז צריך שיהיה לו מנהל יצירתי, תותח מכירות, שמסוגל לעבוד מול שווקים בינלאומיים.

אתרIT עולה לאויר בשבוע הקרוב, הקפה מתחיל לפנות גם למפרסמים- אז צוות המכירות של הארץ/ דה מרקר מתרחב, וגם הוא צריך מנהל רציני.

לכל מי שעבר אצלינו בחודש האחרון במרכזי הערכה והרגיש שהחמרנו, אומר שיכול להיות, אבל לא סתם ההתייחסות היא לסיירת, אנחנו מסתכלים גם על יכולות המכירה וגם על האישיות. גם לנו התהליך הזה מתיש וסוחט, ואני לא יודעת כמה מנהלים בחברות אחרות נכנסים אליו בעומק ובאינטנסיביות של החודש האחרון אצלינו. אבל, כשמתחילים לעבוד ביחד, וכל יום חמישי בקבלת שבת, אנשים אומרים שעוד לא יצא להם לעבוד במקום עם מרקם אנושי כל כך מיוחד, אני מחייכת לעצמי וחושבת: היה שווה!

נ.ב

המעוניינים להגיש מועמדות, מוזמנים לפנות אלי בקפה (אחד מהמועמדים שכניראה יתחיל לעבוד אצלינו הגיע מכאן..)

מדהים לראות עד כמה ייצר ההשרדות של האדם, הפחד, הלחץ החברתי, יכולים לבטל אותו כיישות עמצאית מרגישה וחושבת ולהפוך אותו לחלק ממכונה משומנת. 

גרמניה של ראשית שנות השמונים לפני נפילת החומה. "המפלגה" שולטת ועוקבת אחרי תושביה כמו "האח הגדול". סוכן ויזלר מונה לעקוב אחרי זוג, סופר- מחזאי ושחקנית בוהמיינים, ולוודא שהם נאמנים למפלגה. במהלך המעקב קורה משהו "לחייל" המתוכנת של המערכת, והוא הופך להיות הגיבור האמיתי של הסרט.

*"חיים של אחרים", זוכה פרס האוסקר לסרט הזר- מומלץ בחום.

*הכי נוח לקרוא את טבלת המבקרים באתר עכבר העיר ולרכוש דרכו כרטיסים בכתובת-

WWW.MOUSE.CO.IL

(עכבר העיר אונליין הוא חלק מקבוצת אתרי הארץ).

"יש לו לאדם צורך עז להטביע את חותמו בעולם, אבל יחד עם זה לדעת שבסך הכל כתב את שמו על קוביית קרח ביום קיץ חם". ארתור מילר, מותו של סוכן.

וילי לומן רדף כל חייו אחרי החלום האמריקאי- לעשות כסף. הוא מוצא את עצמו בגיל 63, עדיין סוכן מכירות, יוצא כל יום לעבודה עם סחורה באוטו וחוזר איתה כלעומת שיצא, מוכר סביבו אשליה של "הסוכן מספר 1, מוקף חברים ולקוחות", ולוקח כסף מהשכן כדי שמשפחתו לא תדע שהוא כבר מזמן לא מסוגל לפרנס. אחרי 30 שנה בהן נתן את מיטב שנותיו למקום עבודתו, הוא מפוטר.

כשהייתי סטודנטית עשיתי קריירה במלצרות והרווחתי המון כסף. בכל תחילת הקריירה המקצועית שלי כשפחדתי להכשל, הייתי אומרת- מקסימום תמיד אוכל לחזור למלצרות ולהתפרנס מזה. כשבגרתי והתחלתי לנהל, הייתי אומרת, מקסימום תמיד אוכל לחזור למכירות ולהתפרנס מזה.

ועכשיו ככל שעוברות השנים, הצורך לעשות משהו משמעותי בחיים מול הפחד שהחיים יתבזבזו להם, הולך ומתגבר. לא לתת לחיים להיות קוביות קרח ביום קיץ חם, ולהעלם מבלי להשאיר אחריהם עקבות. לעשות דברים משמעותיים, להשפיע, לעשות את ההבדל עם המשפחה, החברים והעבודה.

לא להיות בגיל 63, וילי לומן.

אגב, ההצגה "מותו של סוכן" מופיעה בתיאטרון הקאמרי, מומלץ

 1. לכל הציניים שדיברו איתי למחרת היום הראשון רק באנגלית- אישית, יצרתי כמה התחלות עיסקיות לדה מרקר ולחטיבת האינטרנט עם סטרטאפים מעניינים ועם אורחים מחו"ל.

2. פגשתי את כל האנשים שאישרתי להם ולא אישרתי להם חברות בקפה.

3. בועה, ברור שבועה. תראו כמה קשה לגייס מתכנתים טובים. רק תזכרו מי היה שם בבועה הקודמת והמשיך להשקיע באינטרנט גם כשהיה קשה.

4. רני רהב ואירנה שלמור עוד מתפללים שמישהו ישתיק כבר את הבלוגרים, יסגור את האינטרנט הזה, וייתן להם לשלוט בתוכן כמו פעם.

5.כן כנס אינטרנט בנפרד או לא, 30 סמנכלי שווק ומנכלים הקדישו מחשבה לפני ובזמן הכנס לאינטרנט. פריזמה יצאה בהודעה לעיתונות למחרת הכנס שהיא ממירה את התקציב שלה מפרינט לאינטרנט. אנחנו את חלקנו עשינו.

6.מספר נותני חסות (שמותיהם שמורים במערכת), סיפרו לי על לקוחות חדשים מאוד רציניים שהכירו בכנס עצמו.

7.תחרות האינטראקטיב צ'אלנצ'- עשרה שופטים מאוד מקצועיים מתחום השווק חשבו על כל עבודה בתשומת לב רבה- בתחרות כמו בתחרות יש כמובן לא מעט מאוכזבים.

8. לכל מי ששאל אותי אם למחרת הכנס אנחנו טסים לתאילנד לנוח- הפוסט הזה נכתב מישראל....

כמו בזוגיות, יש את תקופת ההתאהבות, בראיון הראשון כשיושב/ת מולך אדם מבריק, שנון, חריף, מלא אנרגיות, ויש התלהבות כזו של משהו חדש. תחושה שיכנסו אנרגיות חדשות והמחלקה שלו תטוס לירח.

כמו בתקופת ההתאהבות, הכל נראה מושלם מדי.

אחרי שלושה חודשים מתגלים החסרונות (והרי לכלנו יש). יש קשיים במחלקה והוא לא תמיד מתמודד איתם, יש פוליטיקה אירגונית שהוא לא מכיר, יש לקוחות פנימיים או חיצוניים שהוא עובד איתם לא נכון.

אחרי שנתיים מתחילה האהבה האמיתית, זו שמבוססת על הערכה, לא מסונוורת, שרואה את החסרונות, אבל מכירה בכך שהיתרונות עולים עליהם בהרבה. לומדים איך להשלים אחד את השני,נוצרת קירבה שאפשר לצחוק אחד על החסרונות של השני, אפשר לעבוד בפתיחות, להציף הכל- לטוב ולרע, לעבוד על החולשות, להכיר את העולמות שמשפיעים עלינו מחוץ לעבודה, לחלק משימות לפי התאמה.

ברור שלא תמיד עם כלם נוצרת כזו כימיה, אבל יש אנשים בדה מרקר שהיקימו להם אוהל קטן אצלי עמוק בתוך הנשמה.

הפוסט מתייחס לעובדים גברים ונשים כאחד.

ביום המשפחה שאלו את הבן שלי מה אמא שלו עושה בשעות הפנאי, והוא בלי היסוס ענה- עובדת.

אחרי ניסיונות לחדד איתו מה זה פנאי, הוא חשב שוב וענה, אה, משחקת עם נעמה (אחותו בת השלוש). בקיצור שם ביום המשפחה הוכתרתי סופית כחסרת פנאי. אחרי שדנתי ארוכות בנושא עם בן זוגי, שמקפיד לנסוע פעם בשנה לסקי (ולא מבין למה אני לא מוכנה להצטרף ולפחות לנסות), הוחלט שהשישי- שבת הזה אני "מלכה".

החברות שלי חשבו שזה עלוב, אבל אני החלטתי שצריך להתחיל ממשהו.

ההגדרה היתה שאני בבית אבל עושה מה שבראש שלי- ממלא את הזמן שלי בפנאי אחד גדול. הילדים קיבלו הוראה לפנות בכל בקשה רק לאבא.

אז בשישי, אחרי התחפושות יצאתי לשופינג, מבלי להיות לחוצה שב- 12.30 צריך לאסוף את נעמה מהגן. צהריים אכלתי בבית קפה עם המרקר וויק. חזרתי בשלוש לשנת צהריים ובשש נפרדתי מכל המשפחה שנסעה יחד לסבא וסבתא בירושלים.

בערב יצאתי עם חברה לקרוע את תל אביב- מסעדה, סרט ובר לילי עד 3.00 לפנות בוקר.

ב- 12.00 בצהריים התקשרתי פעם ראשונה לשאול את הילדים מה אמרו על התחפושות, איך היו משלוחי המנות ואיפה הם אוכלים צהריים עם אבא. בערב דיברנו החברה ואני שעות על בני הזוג, הילדים והעבודה.

אין ספק שיום אחד לא מספיק. עד שהתחלתי להתרגל לעצמי, אני שוב בפתחו של שבוע חדש- מוקפת עבודה, ילדים ולחץ, אבל לפחות כשישאלו את הבן שלי בפעם הבאה על הפנאי שלי, יהיו לו תשובות מעניינות יותר לענות.

רבותי, קחו את עצמכם עכשיו, גג שבועיים מהיום לנגב המערבי. שעה נסיעה מהמרכז, רגע לפני שהנגב חוזר לצבעי החום המקוריים שלו. תפסו את ההרים הירוקים והאדומים משפע כלניות.

תתחילו מצומת יד מרדכי, תחנת מידע של רשות הטבע והגנים, ואם נתקלתם במדריך בינוני (כמו שקרה לנו), סעו פשוט לגבעות של קיבוץ רוחמה, או לשמורת גברעם, או לשביל השקמה בקיבוץ אור הנר, או סתם לגבעת לילי שרון (כן, ממול לחוות השקמים).

צהריים אפשר לאכול במסעדת פטגוניה בקיבוץ אור הנר (בשר, ארגנטינאית), או במסעדת מידס בקיבוץ ברור חיל (בשרי וצמחוני),  או הכי שווה ודורש קצת מאמץ- תביאו איתכם מוצרים לפיקניק. תפרסו שמיכה על גבעולים ירוקים שמתכופפים בפעם הראשונה החורף הזה לנוכחותכם, תרגישו ממש גבוהים בהתחלה, תצטרכו בכוח לא לדרוך על כלניות, תשכבו באמצע כל הירוק- אדום הזה, תנשמו עמוק. קחו לכם שעה בקצב של הנגב- בלי עבודה, בלי יעדים, בלי לקוחות ובלי עובדים. וכן, גם בלי אינטרנט.

ינון, גפן, אסף-קראתי את הפוסטים שלכם. השבוע טס, החיים לא מחכים לנו, אנחנו ממצמצים והזמן עוקף אותנו בסיבוב- אל תתנו לו לברוח.....

לפני שנה וקצת נחתו אצלי במשרד שני חבר'ה צעירים וביקשו להראות לי מערכת, שנראתה אז כמו התגשמות החלומות שלנו ב-THEMARKER .

באותם ימים חיפשנו מערכת טכנולוגית להעלאת בלוגים- כולל חיפוש, כי היה ברור שהשלב הבא של האתרים שלנו הוא הרחבת התוכן שמגיע מהגולשים. אלא שהמערכת של יונתן ואסף כללה גם פרסונליזציה (אתה מסדר לעצמך את הכרטיס האישי), קהילות, וידאו ותמונות-בקיצור, רשת חברתית שלמה . הם בנו את אתר גיימר, הם לימדו את עצמם תיכנות, הם סטרטאפ של שנה וחצי, ולא, הם לא מפעילים את המערכת שלהם אצל אף לקוח אחר....

שנה אחרי, שבוע מטורף (מתחלף סמנכל מכירות לאתרי הקבוצה) , ולא הייתי שבוע בקפה-

אנשים פוגשים אותי נעלבים מדוע לא אישרתי להם את הצעת החברות ששלחו לי

מדברים בבוקר במשרד על הדיונים החמים בקפה ואני מוצאת את עצמי לא בעניינים

פיספסתי את הויכוח הלוהט בין יינון לסיון ואיילה (יינון ,אין לך סיכוי) ואת הפוסט של סיון על נשים וקריירה וגם שם כמובן שיש לי תובנות מחיי האישיים (מקוה שבכנס ביום שני הקרוב יהיו דיונים מרתקים בנושא).

קיבלתי הצעת חברות ממשהו שאני לא מכירה ,התלבטתי קשות וטרם אישרתי.

מקוה שהקפה הזה ימשיך לתפוס, כמו שנראה עד עכשיו, ובעיקר- רציתי לומר שהניסיון המעניין הזה פותח אותנו לקבל עוד הצעות מיזמים אינטרנטיים צעירים. אז אם יש לכם מערכת טכנולוגית מעניינת לאתרי תוכן, ואתם פתוחים למודלים של שיתופי פעולה, כתבו לי בקפה או במייל שמופיע באתר דה מרקר.

600 שנה אחרי שקולומבוס חזר ממסעו ודווח שהעולם הוא עגול, מגיע תומס פרידמן, העיתונאי הנודע מניו יורק  טיימס, למסקנה חותכת- שהעולם הוא שטוח.

לא אלאה אותכם בכל הפילוסופיה הנפרסת על פני 400 העמודים אבל שתי התייחסויות שלו אל המגמות באינטרנט נוגעות בדיוק וברגישות בנימם של הדברים.

הראשונה היא לגבי תופעת הבלוגרים- "הבלוגים העניקו לאנשים את האפשרות להפסיק לצעוק על הטלוויזיה שלהם ולומר את דברם"...."העיתונות העצמאית היא מעין 'מעצמה שביעית' שפועלת במקביל לתקשורת המוכרת לנו.... בזכות הפיצול הזה שמבזר את העוצמה, כולנו יכולים להיות בטוחים שכל האמת נמצאת אי שם, היא פשוט מפוזרת ומפוצלת לחלקים... ההיררכיה הישנה משתטחת, והמגרש כבר לא עקום... תם עידן האליטיזם- שבו מערכות הבחירות, המוסדות ואפילו התקשורת נמצאים בידיהן של קהילות סגורות, בעלות הדעה מתוקף היותן בעלות המאה. לצד המשטר הישן מתפתחת מערכת פראית יותר, מרתקת ומספקת הרבה יותר".

מה אנחנו עושים כאן בקפה הזה בעשר בלילה של סוף השבוע? מדברים על מה שכואב, מנסים להשפיע, מעדכנים, מתעדכנים,מגיבים ומוגבים. אין ספק שזה יותר אפקטיבי מלצעוק על הטלביזיה ולפעמים פראי ומרתק יותר מהעיתונות המסורתית.

ההתייחסות השניה היא לגבי ההצלחה של EBAY, גם היא קשורה לאפקט הקהילתיות. לכל משתמש בEBAY יש פרופיל משוב המורכב מהערות שצרכנים אחרים מעירים לאחר שבאו במשא ומתן עם אותו משתמש. לדברי  מג ויטמן המנכלית, "העובדה המדהימה היא שרוב המשוב המתפרסם באתר הוא חיובי. וזה מאוד מעניין. לקוחות לא נוהגים לכתוב למנהלי וול מארט ולשבח אותם על המוצרים הנפלאים שהם מציעים במרכולים. כשאתה חלק מקהילה שבה אתה מרגיש שייך, המצב שונה לגמרי. יש לך אינטרס".

ההישג של EBAY הוא שגם באתר של סחר-מכר הם הצליחו ליצור קהילה על כל המחוייבות, הרצינות, הפירגון המשתמע ממנה.

אני לא יודעת אם העולם הוא עגול, ונפגש בסיבוב, או העולם הוא שטוח והקהילות הסגורות נפתחות אליו, מה שברור הוא, שהאפשרויות  שהעידן הזה מעמיד לנו,  מחזירות אותנו הכי קרוב לימים  של- "אני ואתה נשנה את העולם".

סיימתי הרגע את רומן הביכורים של רון לשם. מצמרר לחשוב שהרומן נכתב חמש שנים אחרי מלחמת לבנון הראשונה,למעלה משנה לפני מלחמת לבנון השניה.
"זו דעתי שהכל יחזור, ואם שקט שם בינתיים, זה רק בגלל שהמחבלים מתעצמים וצוברים אמצעי לחימה. סבלנות לא חסרה להם, זו טקטיקה שכזו, אנחנו עוד נאכל אותה. יחטפו לנו חייל, יקטפו איזה ג'יפ על הגדר הטובה, ישגרו פצמ"רים על יישוב, לאט לאט ישחררו רסן. כשזה יגיע, כל מי שחושב שלהק מטוסי קרב מסוגל לעשות את העבודה מהאוויר, עוד יגלה שאין תחליף לחירניקים"... וגם- "השנה האחרונה העמוסה ההיא שאני והילדים שלי העברנו בתוך לבנון, האם היא תרמה למישהו?"
השנה האחרונה של סגן ארז, אושרי הסמל, בייליס שהוריד את הכיפה, ריבר החובש וצוות לוחמים שלם, על הבופור בלבנון. החיים עם הפחד, החברות, השגעון ,המוות וגרוע מכל- הספקות. כשמדינה שלמה כבר מדברת על נסיגה והחיילים עדיין שם בתוך ביצוע המשימה. וההוראות מתחלפות להם, וקשה להם להמשיך להלחם כשכבר לא ברורה האסטרטגיה של הדרג המדיני, והם נמצאים בודדים בלב שטח אוייב ברמת סיכון עצומה. נשמע מוכר, קרוב מדי. כאילו יולי האחרון היה המפגש הראשון שלנו עם לבנון. המחשבות על האחיין שלי בארבעה ימים האחרונים של המלחמה באוגוסט האחרון, הטריפו את מנוחתי. איך הם מצליחים לתפקד עם כל האבדות כשכבר ברור שהפסקת האש היא עניין של ימים? איזה סיכוי יש להם להגיע לאיזשהו הישג צבאי, מעבר להישג היחיד החשוב עכשיו- להגיע הביתה בשלום?!
מכל הביקורות על ניהול המלחמה האחרונה, הכי קשה לי עכשיו, עם סיום הרומן של לשם על המלחמה ההיא הראשונה, העובדה שכאילו לא היה זיכרון צבאי/מדיני, הכל נמחק. נכנסנו לשם שש שנים אחרי בתולים. ומהאופן שבו מתנהלות הסקת המסקנות של המלחמה הנוכחית, לא נראה שזה הסוף.