כאבה צורב בבטני

עותק נשימתי.

המתנתה מכרסמת בי

מחדדת את עורי.

חששותיה מגיעים אלי

נוגעים בי.

אילו יכולתי

הייתי אוחזת בידה

לוקחת אותה למקומות רחוקים

נטולי חששות.

אילו יכולתי הייתי מוצאת לה אהבה גדולה

שתמלא את לבה ותעניק לה בטחון.

הייתי רק רוצה שתדע שאני איתה. 

איש יקר אחד, שאני בטוחה שהוא פשוט מלאך שהתחפש לאיש ודר בינינו, אמר לי כך:

"מה שאת חושבת היום, זה לא מה שתחשבי מחר או בעוד 3 חודשים, שהרי המחשבה שלך קשורה למקום שאת נמצאת בו כרגע, והמקום הזה משתנה. כלומר - הכל לא רלוונטי, הכל משתנה. הדבר היחידי שחשוב, זו האהבה. לתת, וכמה שיותר. זה נשאר. זו אנרגיה טובה".

וחשבתי על הדברים שלו בתדהמה, שהרי לפעמים מישהו אומר לנו משהו שכבר ידענו קודם, אבל הדרך שבה אמר או ניסח את הדברים, פתאום גרמה לאסימון ליפול.

אז אספתי את הלסת מהרצפה, וחיבקתי אותו כשהלך, ונשארתי עם המסר שלו ואז קלטתי, שאני יכולה הכל. במקום להגיד אני יכולה פשוט לעשות.

אז נרשמתי לחדר כושר. אני רוצה כבר הרבה זמן אבל "לא יוצא לי".

ולקחתי את הבת שלי להופעה, למרות שהיה מאוחר והייתי עייפה. העייפות עברה, החוויה נותרה.

האיש היקר ההוא זה אבא שלי.

איזו בת מזל אני.

גיליתי, שלא משנה כמה ימים אהיה רצוף בבית - תמיד יהיה לי מה לעשות.....

נזכרתי, למה תמיד אמרתי שהרבה יותר קל להיות בעבודה....

אהבתי, לקבל את פני ילדיי כשהם חוזרים מביה"ס, לשבת לדבר איתם, להגיש להם אוכל....

קלטתי, שלהיות במיטה בצוותא כשחולים זה דווקא לא הכי כיף....

כאבתי, שלא יכולתי לראות את אמא שלי מפחד פן אדביק אותה....

התעצבנתי שאני חולה, הבנתי שלא יעזור לי לכעוס....

שמחתי לשמוע על שיפור-קל במצבה של אמי - צריכה לראות במו-עיניי....

ויחד עם טרדות היום-יום וההתחזקות האיטית, נולד שקט חדש בלב, שבא תמיד לאחר שמתקרבים לקצה ואין ערובה כמה זמן יישאר, אבל נעים שהוא פה בינתיים.

במיטה לידי שכבה אישה קטנה בשם אלה. גרציאלה. בעלה, אלכסנדר, ישב לידה.

מאחר שגם בעלי חש ברע וגם אני, עצמנו את עינינו לדקות מספר, וכך שמענו אותם משוחחים.

היא אמרה לו, ששמעה שמישהי שמה עליו עין,

והוא שאל "מדוע את אומרת כך"?

ואחר כך אמר: "אני רשמתי את כל הדברים שביקשת ממני להביא לך. ה-כל. לא שכחתי כלום".

והיא ענתה: "אלכסנדר, תפסיק להגיד מה שכבר אמרת חמש פעמים".

"בסדר", ענה ושתק.

לאחר שהבעלים שלנו פרשו, עברה אלה המתוקה אלי...

היא אמרה שמאוד חשוב לה לשמור על הנקיון כי בגרמניה קראו לה "יהודיה מלוכלכת".

ובאמת, זה לא יפה ללכלך.

היא, ציונית בנשמתה, חיכתה לרגע שבו תגיע ארצה. בגיל 16 לא נתנו לה, כמה שנים לאחר-מכן עבדה במקום "חשוב" ולכן לא נתנו לה לצאת לארץ. מאוחר יותר נישאה, ובעלה סירב לבוא איתה לארץ ולכן בצעד אמיץ התגרשה ממנו ובאה לישראל.

אמה, שחיה בנתניה, ישבה על שפת הים כל יום. אלה אומרת שאמה היתה יפה. יום אחד, טייל שם אלכסנדר, התבונן באם ואמר לה כך: "אולי יש לך בת להכיר לי? אני רציני ומעוניין להתחתן".

האם אמרה לגרציאלה: "הוא מלובש בקוסטיום והוא נקי מאוד"...

השניים נישאו. אלה היתה בת 42. הם נשואים 42 שנים.

היא אומרת, שהם משלימים אחד את השני. מה שהיא לא יכולה - עושה הוא, וההפך.

ילדים אין להם, מכורח מסע חייהם לא נתאפשר הדבר. יש להם זה את זה.

מפתיע מה ניתן לדעת על אדם ביומיים בחדר אחד בבית חולים. לעתים יותר מאשר על בן משפחה במשך שנים רבות. ואני? התאהבתי בה אנושות.

מהחלון הפתוח מגיעים

ריחות יערת הדבש והיסמין

מניחה לאוויר הקר להציף ריאותיי

מניחה לעייפות להציף את גופי

רגע לפני קריסה

מחייכת.

קראתי את הפוסט האחרון שלי והתעצבנתי.

אני שונאת להישמע כך.

ובעצם,

אפשר גם למצוא מה יצא טוב מהשבוע הזה.

היא הפסיקה להקיא.

היא משתעלת פחות.

היה לה זמן-אוויר בחצר.

היה לה אוכל מסודר שהיא אוהבת.

היה לה זמן מופלא עם הנכדים שלה

שהיו מתחשבים וחמודים.

היה לה זמן עם הבת שלה,

טוב, גם היא היתה מתחשבת וחמודה...

אה, וגם השיער מתחיל לצמוח בחזרה,

טיפין-טיפין.

מדי פעם אני צריכה להזכיר לעצמי

שצריך לקחת

one day at  a time.

לא יודעת לאן ללכת עכשיו

באיזו פניה לפנות

מה לעשות קודם

מה נכון יותר לה, לי.

לא יודעת לאן ללכת

רק יודעת שכל כך

התעייפתי מהדרך.

כל כך רציתי שכשהבנזוג שלה יחזור מחו"ל הוא יראה אצלה שיפור גדול.

שתוכל לצעוד מעט, אולי,

שמשהו ישתנה.

אבל כלום,

שבוע עבר,

שבו השתדלתי שיהיה לה נעים,

שלא תרגיש חסרת אונים ותלותית,

שהילדים ינעימו עליה את זמנה המזדחל,

שתשב בחצר ותהנה קצת.

וכלום לא השתנה.

אמא שלי התרגלה לשבת בחצר מדי בוקר, עם כוס תה ומשקפי שמש שגורמים לי לקרוא לה "מהאטמה גנדי"....

הבוקר היא אמרה שאצלנו בחצר זה הנשיונל ג'יאוגרפיק....

עורבים צורחים,

בולבולים מזמרים,

יונקי דבש מצייצים,

דבורים מזמזמות,

יונים הומות,

ומעל כולם, הכלבה שנובחת על כולם באדנות...

הסתובבנו מוקסמים בשדרות רוטשילד. מיליון בתי קפה מכל עבר, וגם באמצע.

מיליון כלבים, מיליון אנשים, אורות והמולה.

התבוננתי בהם בעודנו פוסעים שלובי זרוע, והתמלאתי בהגיגים:

זאת, שהולכת עם ההוא - טוב לה איתו? הם הולכים די רחוקים זה מזו.

וזאת שהולכת עם חברה - היא היתה מעדיפה ללכת עם חבר?

וההוא שמטייל עם הכלב, נעים לו? או שהיה מעדיף לטייל עם אשתו?

ואני? הייתי מעדיפה להיות רווקה ולטייל עם חברה במקום עם בעלי?

והוא? וההם ממול?

הנחתי למחשבותיי לנוד ולנוע, מאושרת להיות בדיוק במקום בו אני נמצאת.

היא שבי,

אני בה.

תכונות דומות

רסיסי זהות

הנוח שבמוּכּר

הקירבה שבנוחות.

היא בי,

אני שבה,

אוצרת אלי את כאבה

משככת את שלי במאמצים

וכוחי הולך ודל.

היא בי, אני בה.

בבוקר נסענו אליה. הכל כבר היה מוכן וארוז, ואני ידעתי לפי המבע שלה,

שהיא חוששת. למרות החיוך, למרות הדיבור הרגיל. שבוע שבו בן הזוג שלה

לא יהיה לצדה בלילות, להפוך אותה, להביא לה, לקחת... שבוע שבו תהיה

במיטה אחרת, לא שלה. שבוע שבו תתאפק, תשתדל להקיא ולהשתעל בשקט.

תתאמץ שלא להפריע לי, ולא משנה כמה אגיד שזה בסדר.

עכשיו היא במיטה,

אחרי שאכלנו כולנו יחד ארוחה חגיגית - היום יומולדת שלה ושל עידו...

אחרי שהקיאה

אחרי שהתעייפה

ואני מרגישה כמו כשהיו ילדיי קטנים, שכל גופי דרוך

ואוזניי כרויות לשמוע.