מנסה לערוך ביני לביני מין מאזן תקופתי.

אז מה השתבש בחודשים האחרונים?

שיפצנו את הבית וזה עלה הרבה יותר מכפי שחשבנו.

סבא שלי חלה ונפטר.

במקביל אמא שלי חלתה והפכה לנכה.

החיים שלי הפכו למשהו אחר לגמרי. השגרה השתנתה. ריח האונקולוגית, הנסיעות הרבות, העייפות.

את ביתי-מבצרי אני "פוגשת" הרבה פחות, וזה חסר לי כל כך.

ובכלל, איך אפשר לתאר את ההתמודדות היום-יומית הזו.

מאידך, הילדים שלי שלושתם תלמידים מצטיינים (חמסה חמסה), ונפלאים.

הבעל שלי נפלא הכי בעולם,

אמא שלי תשתפר.

מסקנה: זו רק העייפות. היא תחלוף. אז למה אמא למה, זולגות הדמעות מעצמן.

נדמה לי שלא הייתי פה שנה. בסופ"ש אמא שלי תגיע לפה לזמן-מה, ואנחנו בשלבי רה-ארגון של הבית. נסענו לר"ג להביא את המיטה שהזמנו לחדר, כל הדרך חזרה עם מזרון על הראש, ומעליו, ליתר בטחון, רגלי המיטה. שחלילה לא נוכל לזקוף את ראשינו, שלא לדבר על לראות משהו במראה האחורית.... עד הבית הגענו כדי לגלות ששכחו חלק אחד ולא נוכל כבר להרכיב אותה הערב.

כנ"ל במקלחון.

כנ"ל באוכל הסיני שהזמנו TO GO מחמת תשישות.

היום זה פשוט יום של - חסר חלק אחד.

אני מתגעגעת למיטה שלי. שרק לא תחסר לי כרית.

אילו רק יכולתם לראות את מצב-רוחה של אמי, משגילתה שאין יותר הקרנות.....

בין אנחה לשיעול היא שרה לי שירים,

בין גניחה לתזוזה ריכלנו על כל העולם.

היא אפילו הצליחה לזוז במיטה בכוחות עצמה. קצת.

חשבתי, שלא אכתוב יותר על אמא שלי.

מחקתי את כל הפוסטים שכתבתי הקשורים אליה.

והנה דפדפתי לי, וראיתי שרוצה-לא רוצה, זה הנושא שבורח לי מבין האצבעות.

כאילו כל היתר נמוג. ואמנם, קצת כך הוא. אז כנראה שאין ברירה, זה חלק ממני, וזה מה שיש עכשיו, וזה מה שייצא... אולי אחר כך יבואו דברים אחרים.

בינתיים... החלטתי שאין יותר הקרנות. החלטתי ואף קיבלתי גושפנקא להחלטה מהפרופסור.

בסופו של דבר, הרי זה רק הגיוני: הוא קובע באופן שרירותי X הקרנות, ולא רואה אותה יותר, ולא יודע מה מצבה. אז האמת היא, שהיא במצב הקשה ביותר שבו היתה עד עכשיו, אבל אני מקווה...

בשבת, הבן שלי המתוק אמר לה שהוא חושב שידחה את היומולדת שלו. היא שאלה "למתי"? ואני שאלתי אותה: "כמה זמן את צריכה"? היא ענתה "שבוע". SO BE IT. מתאים לי יום הולדת חגיגי בעוד שבועיים לשניהם.

אתמול הייתי אצל אמא שלי, לאחר יום אחד שבו לא התראינו. ראיתי וחטפתי שוק. הפנים שלה אפורות, הכוחות נטשו אותה לחלוטין, היא לא יכולה לבלוע ומעט מאוד לדבר...

האמת היא, שאינני מכבירה דברים בכל פעם שהמצב באמת קשה. אז נסתתמות מילותיי והדומיה צועקת באוזניי את פחדיי. היא נעלמת, אני נאלמת.

אז משגמרתי לשתוק, החלטתי שאני, לא לוקחת אותה יותר להקרנות.

אחריות-שמחריות, גם להחליט שלא להחליט - גם זו לקיחת אחריות.

קראתי אתמול ש- 40% מחולי הסרטן מחלימים מהסרטן ומתים מחוסר מזון. ממש "הניתוח הצליח, החולה מת". אז לא אצלנו. אני לא מסכימה. לא מוכנה לתת יד לדבר. אין יותר סרטן, היא עברה כבר 11 הקרנות, ומצבה מעולם לא היה קשה יותר.

שוב הגיע הזמן לשנס מותניים ולהתעלות.

הבן שלי נולד ביום ההולדת של אמא שלי.

בכל שנה יש חגיגה משפחתית משותפת, ותמיד יש להם גם אחת פרטית,

כל שנה והבידור שלה. פעם הביאה עוגה בגודל זעיר עם נר, פעם עוגה

מפלסטיק, פעם עט שהוא כאילו המתנה... מין חוש הומור שכזה.

עוד כמה ימים יום הולדת ואני לא יודעת את נפשי.

חשבנו אולי לדחות קצת את המפגש המשפחתי, מי יודע, אולי בינתיים תתאושש.

איזה באסה.

כל הזמן קיוותה שעד יום ההולדת כבר תהיה על הרגליים.

ומי אמר שלא מקשיבים לי שם למעלה?

אמא שלי הגיעה להקרנות היום, והמכשיר התקלקל.

לא היתה הקרנה...

כל כך הייתי רוצה להגיד לך, אבל אנ'לא יכולה.

הייתי אומרת לך, שלא תלכי להקרנות האלה.

שבתחושה שלי, הן עוד יהרגו אותך לפני שתחלימי.

שאם אומרים שהמחלה נסתלקה, וההקרנות הן "ליתר ביטחון", וותרי עליהן.

מה זה "ליתר ביטחון"? יש ביטחון בכלל? יש ערובה? יש הבטחה?

אף אחד לא יכול להגיד, שאם תעשי את ההקרנות, לבטח המחלה לא תחזור.

אבל אם לא תעשי אותן, והמחלה תחזור, יגידו שזה בגלל שלא עשית אותן.

אז אני שותקת.

ומתה מפחד.

ומחכה.

אמא שלי חולה. שחררו אותה הביתה, שלא תידבק במשהו חמור יותר.

אז בהחלטת פתאום הודעתי בעבודה שאני חולה, ובאתי אליה עם כל הנחוץ למרק פניצילין.

 וכל כך!!! נהניתי מהדרך!!! בצד אחד של השמיים היו עננים של סימפסון - לבנבנים בתוך חתיכת שמיים תכולה. בצד אחר היתה קרן שמש חביבה, ואני נסעתי לתוך גוש עננים שחור במיוחד, ששפך עלי חמתו כשהתקרבתי.  נמרח לי חיוך לא מאוזן לאוזן, אלא מכף רגל עד ראש. לזה אני קוראת יופי של מזג.

דווקא בשגרה, קל יותר. לא חשוב איזו שגרה.

גם לשגרת בית החולים מתרגלים, ואפילו לצפצופי האונקולוגית ולריחות האיומים שבה.

אבל כשמתנתקים, והשגרה הופכת להיות ביקורי בית, בישולים, פיסיותראפיה ואופטימיות - "שוס" של חום גבוה ואשפוז פתאומי מבהילים הרבה יותר.

והריח... אלוהים, הריח הזה, כמה אני שונאת אותו. אין שום דבר שיכול להכין אותי אליו.

או לפלשבקים מסבא שלי.

או לפחד הזה שהנה היא שוכבת שעות במסדרון, בלי אינפוזיה, בלי טיפול, בעודה חשופה לחיידקים מכל עובר ושב, ואין מה לעשות.

רק לחכות.

זה מתחיל בלהבונת צהבהבה

שהופכת לכתומה עם החוֹם

ולוהטת באש אדומה.

זו צמיחה מלבלבת בירוק

עם טוהר לבן

ותקוות ורודות

וכחול לתיבול המחשבות...

להיות איתך, זה כמו ללכת בתוך קשת...

אפילו הנייר

סולח למילים

בשל יופיין

הטמון במשיחות המכחול

של היד הכותבת אותן...