כמו ילד בצעדיו הראשונים

כך אנו מתרגשים

לראותה מנסה

טיפין-טיפין

רק לקום בעצמה,

רק צעד-שניים

ותפילה בלב

שיקרה הלא ייאמן

והחודשים האחרונים

ייגנזו לזכרון רחוק.

כשהלילה לובש גלימתו

צף הסחי ומעיר

מתוך תנומתה

זעה העיר

באנחת כאב

של הלך רעב.

חוטאים ופרוצות

מגיחים מהפינות

נשמתם אפלה

דעתם כשלה...

ועם בוקר שוב

פושט הלילה גלימתו...

(בעקבות הספר "הולדת ונוס")

המלים שלי מקיימות תחרות

מי תיבחר הפעם לככב.

זו מקפצת וזו בתורה

זו מתעקשת, ההיא נבחרה

ומשבאה, יש למצוא רעותה

שתהלום כוונתי

ואחת את השניה.

את זו שיניתי

החלפתי אותיות

קיפדתי ראשה, רקמתי מחדש

את המשמעות אקבע כיאה וכנדרש.

לפעמים אני שומעת

לא את המלים

כי אם את משמעותן.

מתבוננת בעיניך

ובהבעתן,

בקמטוטי השחוק

בצד שפתיך,

מאזינה לטון הדיבור

ולרגש המפכה.

אני מהנהנת

ולא שומעת מילה. 

רוצה להקפיא איזה רגע או שניים

שאוכל אחריהם לשנס שוב מותניים...

וכשתהיה רעב, אהובי,

בפניך אפרוש מזוני.

כשתתעייף,

אנעים לך יצועי.

אם תרצה רק לנוח,

אניח ראשך לצדי על הכר

ואשכב לידך

כאילו אין מחר.

כל אשר תתאווה לו נפשך

אשיג למענך

לעולם עבורך יהיה לי כוח

שהרי בלעדיך לא יימצא לי מנוח...

אתה החלום, אתה גם הגשמתו,

אחד אתה, ואין בלתו.

את שתיקת צערך

אני נושאת עמדי

לנצח בזכרוני אתה חסר

והמלים שיכולת

נאלמו לעד

את צער שתיקתך

אני זוכרת

לנצח אשאנו עמי

והמלים שיכולת

נדמו.

מחובקים

לפני, כמו אחרי

רגל שלובה ברגל

ראש מונח על כתף

שד מונח על חזה

מתמכרים לרגע

לריח, למגע

בא המפץ הגדול

עכשיו אחרי,

מחובקים

כמו לפני.

17 שנים, ואני מהרהרת בהתחלה. הכרנו בתאילנד,

הוא היה החלטי, אני כהרגלי קלילה, לא מחפשת התחייבויות.

אחר כך בארץ, קצת יצאנו, קצת נכנסנו... חתונה במלחמת המפרץ, אנשים באו עם מסכות.

בהתחלה היה לי קשה. אני לא מהמאמינים באנשים ובטח שלא בזוגיות. גדלתי לחשוב שמתחתנים בשביל להתגרש... בכל מריבה שברתי את הכלים והלכתי שלא על מנת לשוב.... כל כך הרבה שנים שקד להסביר לי, שאנחנו באותו צד. לא אחד נגד השניה. שאפשר לדבר ומותר גם להתווכח, לא חייבים בגלל חילוקי דעות לפגוש את הרבי. כשרציתי ללמוד הוא חזר הביתה מוקדם להישאר עם הילדים. כשרציתי לבלות ידע מבלי שאגיד. לעתים בירה בים, לעתים טיול בשדות, פעם סרט ופעם פאב, דאגנו להשאיר את האש בוערת. באחת הפעמים שהילדים היו אצל אמא שלי, נכנסתי להתקלח, ובצאתי היה שביל של נרות משני צידי, לאורך המדרגות, עד החצר - שם פרש שמיכות והדליק לפידים והכין יין וכוסות. שם שכבנו עד 3 בבוקר, כשנעשה קר מדי, ובלבוש חווה רצנו למעלה למיטה.

אז תגידו לי אתם.

 אם היה פה,

הוא היה גאה בך כל כך,

ואת אפילו לא יודעת.

הוא היה רואה את מסירותך ללא קץ

מגלה את שלא השכיל קודם

במעגל החיים הבלתי מאפשר.

הוא היה מחבק

כמו שקודם לא

הוא היה אומר

את מה שלא הספיק

ואת כל כך רצית לשמוע.

הוא אמר: הביטי, אני נמס...

לבי שפוך לפנייך, עירום ועריה אנוכי

גרגרי תאוותי, מרקם חיי...

הביטי, לפנייך אני שקוף

קחי ככל שתאווי,

פרוסה או נתח

עשי בי כרצונך.

אז היא פרסה בו פרוסות

בצעה ממנו חלקים

חתכה ממנו רצועות

גרסה בין שיניה איבריו

וממנו לא הותירה זכר.

רוצה

את זרועך כרוכה סביבי

את ידיך עוטפות אותי

את פיך מנשק

את לשונך מצמררת

את החיים לעצור,

כך ולא אחרת.

נותנת לחורף להציץ לי פנימה...

בחדרי הילדים התריסים מוגפים,

שלא ייכנס הקור,

אבל אצלי פתוח לרווחה

ואני נושמת את האוויר הקר

עמוק לתוכי

שינקה מבפנים את כל הכעס

את כל התסכול והאכזבה.

מחייכת לשמיים הרטובים

אל הנהגים המוטרדים

אל העולם כולו.

את מבינה דרלינג למה אני מתה על החורף?