השמיים צבועים

כתמונה סוריאליסטית

פה אפור, שם לבן, מעט ורוד.

החליט הצייר

להעז ולהוסיף

מעט סומק...

ובין העננים

מציצה לה קרן שמש חיישנית

כאומרת

אמנם תורך

אבל אני עוד פה.

מלקטת רסיסי שתיקתי

לכדי צעקה גדולה

אוספת דמעותיי

לכדי מעיין

מלקטת את שברי כאביי

לכדור שלג גדול

שאגלגל ממני והלאה.

ואז,

אלקט רסיסי אהבתי

ושבבי תאוותי אליך

בתשוקה נטולת רסן.

הנח לה

לפרום את קשרי הוויתך

להתיר את הכאב

לסלק את המבוכה

להקל.

הנח לה להתיר את סבך העלבון

לפרום את קשר האכזבה

לסלק את המגננה,

לאהוב.

אל גופך החמים

שולחת רגל קפואה

להפשיר.

על כתפך החסונה

מניחה ראשי

לנוח.

רגע אחד של הפוגה.

ההורים שלו נותנים לו לעשות כל שעולה על דעתו

והוא מרגיש שפשוט לא אכפת להם, מגייס תשומת לב בדרך שמעוררת רוגזם של אחרים.

בעיני חבריו הוא cool, וללמוד כלל לא עולה בדעתו.

הוא עובד ובכספו קונה לעצמו אוכל, כי חוץ מערבי שישי אמו לא מבשלת.

אחיו הגדול מכה אותו והוא מכה את אחיו הקטן.

ואז, הוא מגיע אלינו. אצלנו הוא מוצא צוות שאכפת לו, שמתקשר אליו אם איננו מגיע לביה"ס, שדואג לו לארוחות חמות ושואל לשלומו. כל זה כמובן, על קצה המזלג.

ואני הקטנה, מוסיפה את חלקי - עוזרת לו ללמוד באופן פרטני, מאחלת לו חג שמח או קונה לו משהו קטן ליומולדת. כך כל שנה עם תלמידים אחרים.

השנה כבר "סימנתי" לי תלמיד. זה קצת באיחור, בגלל השביתה הארוכה.

והיום, הוא כבר רץ אלי לחדר מחשבים לספר לי משהו ולברוח.

אם רק היה יודע שהוא פשוט "עשה לי את היום"...

מ-ספר החשבוניות שלי

אתלוש כל יום אחת

על כל יום שעבר ונגמר

וטעמו לפעמים מר.

יום בו התנשקנו נשיקה מדי פחות

או לא התחבקנו 7 פעמים לפחות.

יום בו כעסנו וגלשו הדמעות

בו חשבתי מה טוב אם אפסיק-היות.

רוצה לשנות את התוכן, אם אפשר

לכתוב בכל ערב - היה נהדר

אהבנו, אוהבת, אוהב, אוהבים

בוא לא נבזבז עוד רגעים.

בלילה, למרות שאסור, באת אלי.

בבוקר בקפידה התאפרתי

ולבשתי מחשוף

אותך יצאתי לחרוך

גם אם הכל בדמיוני

את השדים עוררת בי

את כוחותיי אינך מכיר

ראה הוזהרת!

את האופל הערת!

אחת ניפגש

אהיה מכווה של אש

אלי תתאווה, בלעדי לא תוכל

יהיה זה אני

או לחדול.

ידיי הן זקנות, יקירי.

הן ידעו מגעו של תינוק זה עתה נולד

הן ידעו ללטף את ידו המקומטת של סבי.

הן ידעו לאהוב אותך, אהובי

וידעו גם למחות דמעה.

הן ידעו לאחוז בעט

ולקטוף פרח,

הן ידעו ללטף את פנייך, בתי

וידעו לעלעל באלבום.

גם להתכווץ באימה הן ידעו

ולחבק באהבת אין קץ.

ידיי הן זקנות

הן ראו כה רבות.

רקמת השגרה של חיי

לעתים מחייכת

רבות מעייפת

ובעיקר מותירה אותי עורגת...

לא די לי בזמן שלנו יחד

ולעתים אני מתמלאת פחד

שמא בעייפותי תמאס

בפני אחרת לבך יימס

ואני איוותר לצעוק חמס...

עיניה מציצות אלי

מבעד ליד המסתירה את פניה

בעת המבחן.

עיניה מחייכות אלי

ורק אני רואה.

צרור תלתלים זהובים

מגיח תחת כובע צמר שחור

היא מטיילת בפרדס

בין עצי התפוזים

אוהבת לנעוץ אצבע בתוכם

כדי להריח חזק יותר

טובלת רגליה בשלוליות

מחייכת לעצמה

טיפות גשם צונחות

כשהיא מושכת תפוז מהעץ

והיא עומדת תחתן

צוחקת.

רגע אחד של אושר.

במר לבי

צעקתי שתקה את השמיים

נאלמתי

במפח נפשי

זעקתי קרעה את השתיקה

נעלמתי

בחיי, שוזרת את מותי.