הדפים שבאלבום

פרקי חיי

הבלויים הם הרחוקים...

הנה אני צוחקת לעבר מישהו מחוץ לתמונה

הנה אני מהורהרת, אולי מעט עגומה.

הימים עברו,

אנשים בגרו

חלקם אינם,

אחרים עודם.

עם עצמי אני תוהה

מתי בדיוק זה קרה

שאיננה עוד אותה הנערה.

פעם חשבתי

שאם רק תבוא

חיי ייעצרו

אעזוב את הכל

ומבלי להרהר

ארוץ אחריך מהר.

היום אם אראה אותך חולף לידי

אחייך מרחוק, אנופף בידי

בעצב נוגה ממך הלאה אפנה

כשתהיה כבר רחוק דמעותיי אמחה.

פעם שתיתי חיי לרוויה

הייתי הוללת וגם קצת פרועה...

4 שעות שינה היו די והותר

מכל מה שהיה לי רציתי יותר.

שיניתי צבעים ולמכביר תסרוקות

במקומות חדשים אהבתי להיות.

עברו שנים, הפכתי לאם

והעיקר הפך להיות - הם.

רגליי נדחקו מבלי שארגיש,

ימיי עסוקים, הלו"ז מתיש.

גם 6 שעות שינה כבר אינן מספיקות,

מבחינתי כל היום במיטה להיות...

עכשיו נחכה שיגיע תורם

עוגן להרים, לפנות לדרכם

ואנו כמו זוג צעיר וטרי

ניקח לנו חופש, אולי אף נמריא

למחוזות רחוקים נגשים ונצא

ולגעגוע קטן להתגנב נרשה....

כמו בתמונה,

אני מגישה לכם את לבי.

כמו בחיים,

לעתים אחר כך אני מתחרטת.

רוצה לפתוח את פי ושהמלים ייצאו ממנו

בלי שאצטרך לבחור את האותיות

את ההקשרים והטונים 

רוצה לירוק אותן ממני והלאה

שיברחו באי סדר כך כפי שיוצא

אחרוז לך מחרוזת מכל האותיות

ובכל פעם תוכל לבחור לך את האות שמתחשקת לך

וליצור לך מילה שבא לך עליה

והמלים שלי ידקרו בלבך

יפצעו בידיך האוחזות בלבי השזור בתוך מילותיי

אכרוך את מילותיי סביב צווארך

אכיש אותך בהן בבהילות

ולא אומר דבר. 

היא יושבת מאחוריו

מחבקת את מותניו

הרוח מנשבת בעוצמה

מעלה חיוך על פניה

שערה מתבדר

מתעופף לכל עבר

הוא חש את קצותיה

מתחככים בגב חולצתו

מתבונן קדימה

אך קשוב אליה

דומה שכל עורו דרוך

והוא מייחל שהנסיעה לא תיגמר לעולם.

אין עכשיו דבר

אין עולם

רק הוא, היא והאופנוע.

ואולי באמת

לא היו הדברים מעולם

לא היתה החיבה הנדרשת

ולא הקשר החם

ואולי רק התייצבות מנגד

ולא ליד.

ואולי לא מנשיקות פיך

ולא מדובשך

כי אם רק הלמות הלב החפץ

ועוקצך כי רב.

**********************************

לוקחת מספר מלים

מערבבת משקשקת

כמו קוביות משחק מנערת

ואולי כמו משקה אקזוטי

משליכה לחלל ואז מרימה

לראות מה יצא.

*********************************

ההבדל בין הפנים

זה הסובל, היגע

לבין הבחוץ

זה החי, הרוגע

ואפילו ההבדל בין חדר אחד

למחלקה כולה.

*********************************

ריח גופך באפי,

כפתור פתוח במרום חולצך,

מספר שערות מציצות אלי

ואני כבר זוממת

תסריט שלם

על בגדים מושלכים בחופזה

זעה נמהלת

שרירים משתרגים

שפתיים לוחכות

ממשיכות את שהתחילו הידיים.

שפתם של הצעירים

איננה שפתי כבר

שפתם של הזקנים

איננה שפתי עדיין

שפתם של העולים

פשוט איננה שפתי.

את כל המילים

שרציתי לכתוב

בשפתי שלי

כתבו כבר אחרים

טוב יותר

ואני נעלמת

לתוך השתיקה.

פותחת את החלון

נותנת לקור להיכנס,

מרגישה את כפות רגליי

קופאות

והקור מטפס מעלה

ומקפיא אותי, את כולי

ואז

באבחה קלה

של הבל פה

מתפוררת לתוך הריק.

**********************************

הוא מתקרב,

צועד על קצות אצבעותיו

לאיטו

שולח את הרוח לנשוף בעורפי

ועוד מעט-קט יגיע,

החורף.

השמיים ארגנו מופע:

להקת התופים הרעימה,

התאורה ברקה והבריקה,

עננת התאפרה בכחל,

אחרת סמקה לחייה באודם קל.

היה גם כיבוד - צמר גפן לבן

ואת העולם כולו חצתה

קשת כגשר אדיר מימדים

בצבעים יפים רבים.

לקינוח היו זרזיפי ברד

ופירורי גשם.

מריחה עוד מהשביל

את ריח הניקיון

את ריח התבשילים

שומעת את צהלת הילדים

את נביחות הכלבה שכבר

מבשרת את בואי.

הדלת נפתחת,

"באת בזמן אמא",

הם אומרים לי.

"בדיוק הרגע גמרנו הכל,

את רק שבי איתנו".

ובעלי היקר, היפה, הנפלא,

מחייך אלי,

פורש אלי את זרועותיו

וחזהו הרחב הוא בשבילי

מפלט מהעולם.