דרך שבילים חשוכים

דרך רשרוש העצים

הייתי לא כלום.

צללים שחורים בשמי קטיפה

המיית הלב

ודומיית האינסוף.

הפכפכותו של העולם הארעי.

סבך הגורלות

אשר הפגיש בינינו

חמד לצון

כגודש הרגשות

אשר הומים בינינו

חורצים לשון.

פעם כך

ולפעמים אחרת

כמו הלבנה

ניוולד מחדש

מתוך האין.

ואילו כמו נחשית

הייתי משילה את עורי

ומהעור שהושל

הייתי יוצרת לי כפילה,

היו שתיים כמוני בעולם

ואיש לא היה יודע

מי היא מי.

***************************

ממתינה לשחר שיפציע,

מנסה לתפוס אותו בשניה שיבוא.

בוהה מבעד לחלון

קרררררר....

קרן בודדה מתעוררת ראשונה

אני רואה אותה רוכנת מעל צמרת העץ.

ערפיל קטן שולח זרוע ומתמתח,

הציפורים פוצחות בזמרת הבוקר,

שניות והעולם מואר

יום חדש.

ואם ברקיע עננת תפגוש ענן

ויעשו יחדיו מעשה אונן

כפרצי אורגזמה עלינו יירדו

המון מים משמים.