כותרות TheMarker >
    ';

    אהבו את חייכם

    אהבו את חייכם...
    איננו יכולים להקשיב למה שאחרים רוצים שנעשה
    עלינו להקשיב לעצמנו.
    חברה משפחה חברים אינם יודעים מה שעלינו לעשות.
    רק אנחנו יודעים ורק אנחנו יכולים לעשות מה שנכון בשבילנו
    אז התחילו ברגע זה.
    תצטרכו לעבוד קשה מאוד
    תצטרכו להתגבר על הרבה מכשולים
    תצטרכו ללכת כנגד השיפוט הטוב יותר של הרבה אנשים
    ותצטרכו לעקוף את הדעות הקדומות שלהם.
    אבל תוכלו לזכות בכל מה שתרצו אם תשתדלו בכל הכח.
    אז התחילו ברגע זה ותחיו חיים שתוכננו על-ידכם ובשבילכם
    ואתם תאהבו את החיים שלכם.

    מתוך הספר: \"למצוא אושר בכל דבר\" סוזן פוליס שוץ

    תכנים אחרונים

    5 תגובות   יום חמישי, 26/7/12, 22:46

    פתאום הרגשתי את הגעגוע לכתוב

    "נעלמתי" מהקפה לזמן מ.....ה

    דברים השתנו, לשמחתי, לטובה,

    הילדים הפכו לבני נוער

    אני במשרה מלאה מעניינת

    פעילה בקהילה גם אם סחוטה אחרי יום עבודה

    והזוגיות טובה, בלי "עין הרע" (-:

     

    אני אדם מאמין,

    מאמינה באדם ובשאיפתו לטוב,

    מאמינה בלנשום עמוק,

    לעצור לכמה שניות את מירוץ החיים,

    להאמין שאפשר גם באחד וגם ביחד,

    לעשות את ההבדל למהות.

     

    צ'ירס לחיים טובים, רגועים, עם משמעות!

     

     

     

     

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום שישי , 29/6/12, 08:21

      נוסע באופני פעלולים בשעת אחרי חצות, צעיר כבן 20, שזהו כלי התחבורה שלו ככל הנראה.

      עורו שחום נראה ממוצא אפריקאי, הוא עובר אותנו כשמבטו מונח בדריכות על כלבי, פניו לכיוון הכביש הראשי.

      באותו רגע חשתי או דמיינתי את תחושתו...
      זה מה שיש, נאלץ להתנייד בדרכים מאוחר בלילות ומוקדם בבקרים, כדי להיות פחות חשוף להיתקלויות עם אנשים ברחוב.

      העור שלו מסגיר אותו, אין לו דרך להתחפש למישהו אחר, הוא חלק מקבוצת אנשי אשמורת אחרונה וראשונה, ההולכת וגדלה. במראהו, עד לא מזמן היה ילד, היום הוא איש צעיר מתמודד.

      ומה קורה אצלנו, מה אנחנו חושבים עליו ועל שכמותו?

      המידע שאין לנו על המצב, גורם לאי הודאות ולתחושות שמלוות אי ודאות - פחד בעיקרו, רתיעה, חשש, הימנעות, התמרמרות.
      אנו נמצאים בארצנו המשוחררת, שנכבשת על ידי זרים, שונים, לא ודאיים ולא ידועים לנו.

      אנו רוצים להושיט את ידינו לאדם בצרה, באשר הוא, לעזור, לחלק את הטוב עם מי שלא שפר עליו גורלו... ואי הודאות זוקפת את ראשה כתמרור אזהרה, ומזהירה שפה יש משהו לא ידוע, מאיים...

      אנו לא יודעים מה הדבר הנכון לעשותו, לרוב אנחנו נמנעים, משום כך, לעשות, ומי יאשימנו?

      ובני, גם הוא היה שם בחוץ בלילה אחר, בחוזרו מחבר, וסיפר שמולו על המדרכה צעד איש שעורו שחום ממקום אחר, שלאחר חולפם
      אחד על פני השני, הסתובב פתע והחל ללכת אחריו כשהוא קורא לעברו בשם ערבי לא מזוהה,כששניהם לבדם אחרי חצות, בני בחר להחיש את צעדיו ולהתרחק מהמקום.

      האם אותם זרים חשים בכוח הזה שיש להם עלינו, כוח ההפחדה, של מי שאינו ודאי ואינו מוכר? האם אותו איש פשוט רצה להרגיש לרגע את הכוח? או שמא היתה לו כוונה אחרת, מתהום החששות שלנו?

      הסיבה שאני מספרת את הסיפור הזה, היא כדי שנבחין שקורה
      כאן תהליך, שאנחנו כבר לא בטריטוריה מוכרת, אלא בארץ חדשה.

      חשוב שנדע יותר, שנקטין את אי הודאות,  ושהממשלה תהיה יותר ברורה לגבי האנשים החדשים שבתחומה,
      האם הם פליטים? האם הם מהגרים? ואיך מתמודדים?

      אני רוצה להיות בטוחה ברחובות ארצי, ורוצה לדעת.
      אני רוצה גם להמשיך להיות אדם רגיש לזולתו מבלי לשפוט אותו לפי צבע עורו. ולהמשיך לחנך את ילדיי להתייחס באותה מידה של כבוד מצד אחד וחשדנות זהירה מצד שני, לכל אדם באשר הוא, ללא אפליה.

      אז מה עושים?
      דרג את התוכן:
        7 תגובות   יום שלישי, 27/9/11, 14:19

        לחברי היקרים לקפה,

        ברכות לשנה החדשה

        שתהיה מבורכת בכל טוב

        בכבוד הדדי, אהבה, נתינה והקשבה

        בין חברים, שכנים ובני משפחה

        בהערכה, אהבה ושמירה

        על הסביבה היקרה  

        ובכלל בכל דבר, שתהיה לך

        שנה נפלאה וגמר חתימה טובה!

        באהבה, סיגל

        דרג את התוכן:
          12 תגובות   יום שבת, 24/9/11, 15:17

          מאז שאישה צעירה אלרגית לאגוזים מתה בגלל ממרח נוטלה שאכלה במסעדה,

          המסעדות מסרבות לתת שירות לאנשים עם אלרגיות.

           

          המוות של אותה אישה היה מיותר ויכול היה להימנע, יש לזה 2 כיוונים:

           

          1. במסעדה חייבים לדעת מהם המרכיבים של המנות שמוגשות.

          2. ומי שאלרגי חייב ללכת עם תרופה לאלרגיה למקרי חירום.

           

          במקרה הזה משני הכיוונים - זה לא היה תקין.

           

          מאז אותו מקרה, בעלי המסעדות ועובדיהם, נוקטים בסירוב מוחלט לשרת לקוחות שמציינים בפניהם שהם אלרגיים לסוג מזון כלשהו, גם כאשר במנה אין את המרכיב שאליו הם אלרגיים.

           

          הטענה של עובדי המסעדות היא - שהסכין אולי נגעה במזון אליו אלרגיים.

           

          ואני שואלת - למה לבחור בדרך הזו, שמפלה ופוגעת באנשים עם מוגבלות?

           

          במקום להתגבר על הבעיה באמצעות הבנת המידע וכללי זהירות מינימליים,

          בעלי המסעדות מאלצים אנשים עם מוגבלויות של אלרגיות לצאת מהמסעדה שלהם

          ללא קבלת שירות - דבר שמדגיש את המוגבלות ופוגע מאוד ולחינם

          במי שיש לו אלרגיה ידועה למזון, שניתן בקלות להימנע ממנו.

           

          מישהו נתקל בדבר כזה?

           

          מעניין מה תהיה הגישה של בעלי מסעדות אם יקבלו תביעה על אפליה?

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

          דרג את התוכן:
            14 תגובות   יום שני, 12/9/11, 09:14

            כמו שעד היום לא ביטאתי, כעת אני מפצה בתנופה של אמירה.


            בכל שנה אביו של חגי, דב שפי, נושא דברים בטקס הראשי, השנה הוא נסע לטקס בארה"ב ומהשגרירות האמריקאית ביקשו ממני לשאת דברים מטעם המשפחות השכולות.


            השנה הטקס התקיים באנדרטה הגדולה לזכר הנספים בפיגוע הטרור בארה"ב בספטמבר 11 ,2001 - בעמק ארזים ליד מבשרת ציון וירושליים.


            התרגשתי מאוד ורעדו לי הידיים כשקראתי את הדברים, הקטע האחרון היה קשה עבורי במיוחד.


            לפניכם עוד נתח מהחיים שלי, אני מצטטת אותו כפי שהוא נכתב ונאמר - באנגלית.


            September 11, 2011  Ceremony in Emek Arazim

            By: Sigal Shefi-Asher - Victims families Representative

             

             

            Hello to everybody

             

            Millions of people missed a heartbeat, 10 years ago, while watching with amazement and terror, the twin towers collapse

             

            An unforgettable moment to many, a life changing event to many others

             

            Two thousands,nine hundreds. seventy eight (2978) innocent victims, died on that day, may they rest in peace, among them four Israelis

             

              twenty nine (29) year old, Shai Levinhar, a successful manager from Neve Monoson and New York, that worked on the 101st floor

             

            Thirty (30) year old, Alona Avraham, a talented, energetic, young woman from Ashdod, that was in the middle of an enjoyable visit in the states

             

            Thirty one (31) year old, Daniel Lavin, a successful entrepreneur from Jerusalem and Boston, that bravely tried to stop the terrorists on the plane

             

            and, 34 year old, Hagay Shefi, my beloved husband from Ramat Ilan and New Jersey,  a successful CEO and a financial expert, that attended a conference on the 106th floor as one of the key speakers

             

            Hagay was a focused, smart, hard working man, with endless love and warmth

             

            What happened on the days that followed September 11, was also amazing, but this time it was the good side of people that came to light

             

            There is so much to tell about those days, but time is limited, so I will pick a few moments that touched me personally

             

            The support was flowing from all around us: neighbors, friends, people from across the country that sent comforting letters with prayers, and one special woman, Pat, a volunteer that the Red Cross had assigned to help me get through those hard times. (I will use her first name only to respect her privacy, since I am going to tell some personal details about her).    a

             

            Pat lived in a different state, I had never met her. She used to call me occasionally and we had small chats about ordinary things

             

            She had a similar personal story - 30 years ago when she was at my age, also with two little kids, she had experienced the loss of her policeman husband

             

            It took me 6 months to gain the courage and ask her: 'how did the kids do?'   a

             

            She understood me instantly, and told me: 'they studied and got married'. My fears and worries calmed down a little after I heard that

             

            One day I received a postcard from Alaska. Pat wrote me about 3 major events from her life

             

             one   1. She had her first grandson and went to help her daughter in Alaska

            two    2. She had been diagnosed with a breast cancer and had an operation

            three 3. She had met a nice guy that she loved

             

            Pat had conveyed to me in a short massage the meaning of life, with its complex of good and bad events

             

            At that moment I understood how meaningful the help and support of an ordinary person to another person in need can be

             

            It is a source of natural comfort and wisdom that brings back faith and rekindles hope

             

            Jeff Parness a New Yorker and a friend, was thrilled by the many supporters that came to NY to help in any way they could

             

            On 2003 he established the organization "New York Says Thank You" inspired by an idea of his 5 year old son to donate toys to wildfire victims in California

             

            The foundation started with a bunch of volunteers and has grown into one of the Nation’s leading organizations that transforms the 9/11 Anniversary into a positive platform for national volunteer service

             

            Each September, hundreds of volunteers from New York, along with disaster survivors from around the country, help rebuild communities recovering from disaster around the United States

             

            It’s their way of saying “Thank You” for all of the love and support Americans from across the country extended to New Yorkers after 9/11/2001

             

            The last thought I want to share with you (and it’s not an easy one), is about that person who wakes up one morning and goes to kill himself and many others for the sake of some cause

             

            Did he kiss his loved one before going?      a

            Did he say I love you to his spouse, child, mother, father, brother, sister?        a

            Did he realize he was going to hurt families that are similar to his family?      a

            What did he want to achieve?       a

             

            There should be a better way to communicate

             

            Our world has many worries to deal with

             

            We need to find a common ground and work together if we are to succeed

             

            It is up to you, me and each of us

             

            May we all live in peace and freedom

             

             

            דרג את התוכן:
              10 תגובות   יום רביעי, 31/8/11, 20:25

              חברי לקפה,

              כבר נחשפתי בפניכם, אז הנה עוד משהו...

              כתבה שהתראיינתי אליה ושודרה בחדשות ערוץ 2

              סיגל

               

              http://reshet.ynet.co.il/News2/Shows/MainNewscast_video/videomarklist,190107

               

              דרג את התוכן:
                14 תגובות   יום רביעי, 17/8/11, 22:37

                בחודש הבא ימלא עשור למותו של חגי, בעלי, אהבת חיי.


                קיבלתי היום במייל מחברינו ג'ף פרנס את הסרטון על הארגון

                "ניו יורק אומרת תודה" שצולם עבור ערוץ ההיסטוריה האמריקאי.


                הסרטון מעורר השראה לעוצמה שיש בהחלטה של אנשים להתאחד כדי לעזור לאחרים.


                http://vimeo.com/27352945

                 

                לזכרו של חגי שפי

                 

                 

                דרג את התוכן:
                  22 תגובות   יום שישי , 1/7/11, 10:43

                  הכל...   ההבנה   הרוגע   החוכמה    היופי    השלמות


                  הכל נמצא ברגש המדהים שאנחנו קוראים לו  אהבה


                  שנשכיל לאהוב... את עצמנו ואת האנשים


                  הקבועים בחיינו ואת אלה הנקרים בדרכינו


                  שיהיה לכם יום מלא באהבה...יומיום (-:


                   

                  דרג את התוכן:
                    10 תגובות   יום ראשון, 19/6/11, 20:28

                    נכון שזו רק קופסא קטנה

                    ומה העניין הגדול,

                    אומרים האנליסטים למיניהם

                     

                    אבל זה הרבה יותר מזה...

                     

                    סופסוף אנחנו מבינים,

                    שאנחנו יכולים

                    לעשות מעשה,

                    לבטא את עצמנו

                    ולהשפיע.על חיינו.

                    בבת אחת הכבלים

                    הלא נראים סביבנו

                    נפתחים

                     

                    אנחנו חופשיים!

                     

                     

                    דרג את התוכן:
                      24 תגובות   יום שישי , 3/6/11, 00:11

                      וואאווו זה כל כך כייף שיש את שבועות

                      לקחת פסק זמן על חוף הים

                      להיכנס לבגד ים, להתמרח ולהתפרקד על המגבת הצבעונית הגדולה

                      לשמוע מוזיקה, לקרוא ספר, להיכנס לשחות בים

                      לעשות מדיטציה, לחשוב, לדמיין, פשוט להיות...

                       

                      אחחח איזה כייף?

                       

                      ומשהו פרקטי -אני מחפשת ביקיני שהוא לא שרוך, יש לכם המלצה איפה לקנות?  מגניב


                      דרג את התוכן:
                        10 תגובות   יום שני, 9/5/11, 10:19

                        שנה אחר שנה, השבוע הקשה של המדינה

                        מתחיל ביום השואה ונגמר ביום הזכרון.

                        שבוע שבו אנחנו מתייחדים עם זכרון המתים

                        שמתו גיבורים ובייסורים, בטרם עת.

                        הלב נשבר לרסיסים, העיניים מלאות דמעות

                        עוד ועוד סיפורים צצים...

                        על גיבורים שמתים וגיבורים שנשארים וחיים את החיים בלי אותם יקירים.

                                                                                                                          

                        ואני נזכרת ביקירי שמתו וחושבת עליהם בכאב,

                        על מה שהפסידו בהולכם לדרך לא נודעת צעירים כל כך

                        על מה שהפסדנו אנחנו, בחסרונם כאן איתנו.

                        עצוב

                        קורע לב

                        יום להתייחד ולהתאבל

                        שבוע קשה למדינת ישראל


                        אלה שמתו, יישארו בליבותינו לעד

                        כל עוד אנחנו כאן, זכרם מונצח.

                        גופם אינו איתנו, אבל אהבתם וחום ליבם

                        שזורים בנשמותינו.





                        דרג את התוכן:
                          10 תגובות   יום שלישי, 29/3/11, 23:30

                          מדפדפת בפוסטים של חבריי

                          השורות הראשונות של הפוסטים קורצות לי

                          כל כך רוצה להיכנס לקרוא את כולכם

                          ויודעת שעליי לוותר, או יותר נכון לדחות לפעם אחרת.

                          אז אם אתם רואים שאני מגיבה אחרי כמה ימים או יותר או בכלל לא

                          זה לא אומר שאני לא נהנית ממה שכתבתם

                          להיפך, נהנית מאוד להחכים, לחייך, לפעמים להתעצב,

                          להיות חלק בכל הדברים שאתם מספרים פה.

                          אז אולי לא יצא לי להגיד לכם

                          אבל בעיני

                          אתם נפלאים!

                           

                           

                           

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            סיגל א.ש.
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS