כותרות TheMarker >
    ';

    אהבו את חייכם

    אהבו את חייכם...
    איננו יכולים להקשיב למה שאחרים רוצים שנעשה
    עלינו להקשיב לעצמנו.
    חברה משפחה חברים אינם יודעים מה שעלינו לעשות.
    רק אנחנו יודעים ורק אנחנו יכולים לעשות מה שנכון בשבילנו
    אז התחילו ברגע זה.
    תצטרכו לעבוד קשה מאוד
    תצטרכו להתגבר על הרבה מכשולים
    תצטרכו ללכת כנגד השיפוט הטוב יותר של הרבה אנשים
    ותצטרכו לעקוף את הדעות הקדומות שלהם.
    אבל תוכלו לזכות בכל מה שתרצו אם תשתדלו בכל הכח.
    אז התחילו ברגע זה ותחיו חיים שתוכננו על-ידכם ובשבילכם
    ואתם תאהבו את החיים שלכם.

    מתוך הספר: \"למצוא אושר בכל דבר\" סוזן פוליס שוץ

    ארכיון : 3/2011

    10 תגובות   יום שלישי, 29/3/11, 23:30

    מדפדפת בפוסטים של חבריי

    השורות הראשונות של הפוסטים קורצות לי

    כל כך רוצה להיכנס לקרוא את כולכם

    ויודעת שעליי לוותר, או יותר נכון לדחות לפעם אחרת.

    אז אם אתם רואים שאני מגיבה אחרי כמה ימים או יותר או בכלל לא

    זה לא אומר שאני לא נהנית ממה שכתבתם

    להיפך, נהנית מאוד להחכים, לחייך, לפעמים להתעצב,

    להיות חלק בכל הדברים שאתם מספרים פה.

    אז אולי לא יצא לי להגיד לכם

    אבל בעיני

    אתם נפלאים!

     

     

     

    דרג את התוכן:
      4 תגובות   יום חמישי, 24/3/11, 22:06

      גיל הנעורים זה הגיל הכי מאתגר, עבור ההורים אני מתכוונת

      טוב, צודקים... גם עבור הנוער.

       

      אבל מה שרציתי לספר לא קשור אליי כאמא לבני נוער חמודים ומפתיעים.

       

      זה קשור למשהו קטן אבל מופלא.

       

      הבן שלי אוטוטו בן 15

      ואם אני מבקשת ממנו משהו,

      אז בדרך כלל התשובה היא

      אין לי כוח או אני עסוק

      אז אני כבר מתורגלת בלא לצפות

       

      נסענו באוטו בערב חזרה מקניות בגדים עבורו, הוא היה דיי עייף

      פתאום הוא קלט את הכלב של החבר שלו מסתובב ברחוב

      כל הפיוזים נדלקו לו, הוא ביקש שאעצור, ירד תוך כדי חיוג לחבר

      וליווה את הכלב הביתה!!! ביוזמתו ובמסירות.

       

      ואני נותרתי המומה מהמעשה

      ויחד עם זאת מחוייכת למחשבה

       

       

      דרג את התוכן:
        4 תגובות   יום חמישי, 17/3/11, 22:44

         

        נאמר על ידי מישהו  שבקי בהליכות העיירה: "שום דבר לא ייצא מאותה שאיפה לשנות מנהגי קדמה. אם אני רוצה להשיג משהו אני הולך ומדבר עם כמה פונקציונרים ומה שחשוב לי הם מסדרים. אין ברירה חייבים איתם להסכים, אחרת יפגעו גם במינימום התנאים."

                                                                                                                            

        "אבל…." אמרתי לו, "אתה כנוע לשיטה, שהיא מטיבה מאוסה,  למה אי אפשר שיהיו מחלקות, נהלים וסדרים ושיחשבו קודם כל על רווחת התושבים? מי שמע על עירייה שכל הימים צצות התנגדויות לפועלה? למה בכלל יש מתנגדים? הרי לאנשים אין זמן מיותר, הם עסוקים בעבודה ובעמל רב מתפרנסים."

                                                                                                                              

        "זה המצב," ענה לי "תתרגלי, זו השיטה, זו העיר ובכלל ככה זה בארץ שלנו."

                                                                                                                             

        "טוב," עניתי לו לאחר הרהור ומחשבה "אבל, בסופו של דבר הכל תלוי בתושבים, באיך שהם רואים את הדברים! אפשר לעשות שינוי לטובה! אם לך אין את זה ואתה עם השיטה משתף פעולה, אל תתלונן כשהיא תפעל נגדך.  יש כאן אנשים שנמאס להם מההרגלים הישנים והם מעוניינים שנהיה עיר עם נוהלים וסדרים, עיר מודרנית ומתקדמת שאת תושביה מכבדת."

         

        סאטירה לכבוד פורים... קריאה מהנה! (-:

        ________________________________________________________________________________

        סיפורה של עיירה:

         

        מעשה שהיה, כך היה.

        בארץ רחוקה אי שם באירופה הנעימה, חיו להם בעיירה קטנה, בשקט ושלווה אנשים, שהיו כמו כולם, עסוקים בפרנסתם ועשו כמיטב יכולתם לביתם. עברו השנים, לעיירה הצטרפו אנשים נוספים שחיפשו מחוץ לעיר איכות חיים, בתנאים כלכליים סבירים.

                                                                                                                                 

        העיר התרחבה. השדות והפרדסים החלו להיעלם סביבה.

                                                                                                                        

        אויה, חשבו תושבי העיר הותיקה, מקומות זכרונות ילדותינו נמוגים בגלל אותם חדשים, שאת אפם עוד מעיזים להרים וחושבים שמאיתנו הם טובים! מה הם לעצמם חושבים? אנחנו כאן מלפני ומלפנים, לנו זכות הראשונים.

        לעומתם, המהגרים, חיו בתאוריה שהם בעצם רחוקים ולא ממש שייכים, הרי בינם לבין הותיקים הפרידו כמאה מטרים. ובינם לבין עצמם החליטו שהם, לא מתחברים, אלא להיפך, אם היו יכולים, היו אפילו מתנתקים.

                                                                                                                      

        קבוצה נוספת של תושבים מעיירה קטנטונת ליד, בעל כורחם לעיירה נספחו ועל אוטונומיה עצמית התעקשו ושמרו.

                                                                                                                                       

        עם הזמן בכל זאת החלו להכיר ולהתערות ואפילו להגר בתוך העיירה, לאט וקצת…

                                                                                                                           

        מתוך העיר צצו מנהיגים שכל חפצם היה לעזור לתושבים. בפרלמנט ישבו וקבעו מה עושים, כדי שלאנשי העיירה יהיו חיים מרווחים וטובים. זה נפלא, חשבו האנשים… יש על מי לסמוך, נוכל אנו בשלווה ובנחת לחיות.

                                                                                                                           

        ואכן, הנבחרים במרץ החלו פועלים, לשפר את העיירה מבקשים, באמת ובתמים. מהר, אצה רצה כך דרכם, הרגישו שהם דחוקים בזמנם. בהליכים החלו מקצרים, אין זמן, העיר חייבת מקצה שיפורים!

                                                                                                                          

        את התוצאות העמוקות לאותה התנהלות, החלו התושבים מרחבי העיר לחוש בגלים.  הפעם לא שינה איפה וכמה זמן הם מתגוררים בעיירה שהתעוררה לחיים… מי שחלם על חיים בסביבה נעימה, מצא את עצמו מיטרטר ומוטרד בעניינים של דיומא.

                                                                                                                       

        הסיפורים מרובים יש אפילו כמה שלעין בולטים, אלא שהאנשים בעיירה היו מהם רחוקים… שמעו אותם לא פעם אומרים, "שגם אם הם היו מנסים הם לא היו משפיעים, כי אין בכוחם להזיז מהחלטותיהם את אלה שאותם מייצגים. מה זה כבר יועיל? חבל על הזמן, הם מאיתנו חזקים." ובזה למרבית הפליאה היו מאוחדים בדעתם התושבים הותיקים והיחסית חדשים.

                                                                                                                         

        צודקים, לא? מאת האחוזים צודקים!

                                                                                                                             

        איך יודעים?

                                                                                                                                      

        כי היו פה ושם כמה אמיצים, שבגבורה להשפיע ניסו על הנבחרים והתוצאות הראו שעל אף הדיונים, המאמצים המרובים  ואפילו הוצאת כספים, נחלתם היתה הפסדים.

        כואב הניסיון הזה, מוטב היה לתושבי עיירת גיידדטאון להפנים, שלהם, אין אפשרות להגיד מה הם רוצים, אין טעם לבקש שישתפו במה שלעתיד מתכננים, או לצפות שלהם יהיו קשובים. הם היו פשוט מציאותיים!

                                                                                                                               

        ולכן, בזו הרוח, נתנו אנשי עיירת גיידדטאון לדברים מסביבם לקרות, בהתאם למה שקבעו אלה שבראש וקיוו… שאת מה שלהם הבטיחו, ביום מן הימים יקיימו  ושהם בעצמם להנות מכך יזכו.

                                                                                                                            

        מהן ההחלטות שכל כך מקשות? הרי אפשר עם כל דבר לחיות!

                                                                                                                        

        נכון?

                                                                                                                         

        "נכון," אמרו אנשי העיירה הנחמדים, "אנחנו אנשים מציאותיים, לחיות עם כל מציאות מסוגלים." איזה כייף לנבחרים, שיש להם ציבור עם אנשים קלים, קלים.

                                                                                                                            

        אפשר בקלות להעביר מאות ילדי יסודי, שילמדו באותו מקום עם ילדי התיכון! אז מה אם קצת צפוף, שאין מספיק כיתות ומגרש משחקים להפסקות? יסתדרו כמו גדולים אותם צוציקים ונערים, הרי הם הילדים של אותם התושבים מאותה עיירה שעליה כאן מספרים.

        אבל היו כמה ששמעו את אותם ההורים בכל זאת מתחננים "תראו איך שהילדים שלנו סובלים…"  אבל לא היה מי שיקשיב והמצב רק החמיר. מי הם היו בעצם שכך אמרו והחציפו פנים? בסך הכל משלמי מיסים ראויים כדת וכדין לתנאי לימוד נאותים.

        ומעבר לפינה, הפתעה בלתי צפויה, בית ספר יסודי נוסף מפונה בהדרגה קלה. את הילדים מעבירים ומפצלים ל-2 יסודיים מרוחקים. אז מה אם ההורים מיטרטרים, מה הם מתלוננים ועוד מעיזים ובבית משפט תובעים ומערערים על החלטת הראשים? "עובדה," אמרו המנהיגים, "לצידנו השופטים, סימן שאנחנו צודקים. אתם בכלל לא יודעים מה אנחנו מתכננים…. דבר גדול לעיר הזאת! מה בדיוק ומתי, אתם רוצים לדעת? חצופים, קצת כבוד, הרי לנו נתתם את המנדט."

        וכך התגלגלו הדברים בעיירה הנחמדה, עם אוירה ומשפחה, ככה זה כשמשקיעים בתושבים רוב אהבה ומחשבה.

        כמו גם דאגתם המסורה של מנהיגי העיירה שיהיה לתושבים מקום בילוי לשעות הפנאי והשלווה, לכללללללל בני המשפחה… ירוק בעיניים, הצגות, סרטים, קאנטרי קלאב, הכל היה ברוחב לב ובשפע לרשותם!

        וכשהיתה בעיה של רעש לשכנים מאולם האירועים, החליטו בלארג'יות להחליף שטחים!

        איזו מחשבה נפלאה, תושבי העיר יקבלו לרשותם ולהנאתם המלאה מלון עם בריכה ואפילו יבנו לידו, המצאת המאה, חניון תת קרקעי  ויתנו להם גם הנחה כשיגיעו לראות שם הצגה. לחנות בלי תמורה בעיירה הפך לאגדה… בלב העניינים, אפילו לדקה, התושבים משלשלים בהכרת תודה, מעות למכונה.

        טוב, בחזרה להחלפה – ומה נתנו בתמורה? אה שטויות, שטח אדמה. מזה היה בשפע במרכזה של העיירה.

        ומה אמרו אנשי העיר הטובים? הם ידעו?  איך זה שהם לא היו בעניינים?  האם להם סיפרו? או שזה שילוב עם העובדה, שכנראה, המעשים קרו במרחק של יותר ממאת המטרים, בהם הם התעניינו.

        וכך המעשיות ממשיכות. למשל, הכבישים בעיירה היו בעייתיים והנבחרים האחראיים חפצו, לטובת האנשים, את התנועה בקלות להזרים. ברור ללא ספק שהם צדקו. אלא, שהצרה היא שלעומק לא חשבו.

        בכביש מתעקל, פניה שבעליל שגוייה, כמעט פתחו… ושוב הגיעו לישיבת תכנון ובניה תושבים נזעמים ואפילו מהעיר הסמוכה התנגדו וכולם למומחים רצו ובמיטב כספם להם שילמו…למה הם בכלל טרחו? הרי ללמוד מנסיון העבר כבר היו צריכים ממזמן. ידוע היה שבזו העיר כשהמנהיגים מחליטים, הם לא מנסים להבין את הטיעונים של התושבים המתנגדים. לו היו ברכבם נוסעים לאותה פניה מפותלה, בוודאי גם הם היו אומרים… אתם צודקים.

        אבל הם בשלהם נהגו לדבוק ובדבריהם הגדילו להתרות: "בנו בחרתם לעשות מעשים, אל תתערבו גם אם בכם הדברים נוגעים ופוגעים, בימי הבחירות תבחרו במי שאתם רוצים, אנחנו בעצם לכם טובה עושים."

        אחרונה חביבה, עלילה תמוהה, מופרכת מיסודה… איך חשבו תושבי העיר לרגע שמנהיגיה קשורים בהקמת האנטנות שצצו כפטריות?

        הם לא! זה בדוק!

        הם התנגדו ומחו בכל כוחם ועוזם, אלא שידם קצרה מלהושיע והם לא ידעו מה יוכלו להועיל או להודיע. לכן את המידע שמרו והגנו על הנתונים, שאצלם היו קיימים, משך חודשים רבים.

        התושבים הבינו בהכנעה את העובדה שבמגירה של מהנדסת העיריה אין היתר או קצה מידע, מעבר לידיעה, שהאנטנה ועוד אחת בדרך, הוקמה… ושעליהם מוטלת המשימה ושוב את ארנקם לפתוח והפעם לממן מודדים, לקרינה לא נודעת שבבתיהם, בחטיבות ובגני הילדים נוגעת. התושבים אמרו, "כבוד גדול הוא לנו, לעשות לבד דברים שאמורים לקבל בעיירה כשירותים, אנחנו לגמרי מתורגלים וחיש מהר מאורגנים, כי אנחנו, מציאותיים!"

        זה מה שהיה באותה תקופה בגיידדטאון הנפלאה.                      




        דרג את התוכן:

          פרופיל

          סיגל א.ש.
          1. שלח הודעה
          2. אוף ליין
          3. אוף ליין

          ארכיון

          פיד RSS