****



אני לא משתגע על ספרים ישנים. גם לא על סרטים ישנים, למעט כמה יוצאי דופן מעטים. אפילו קלאסיקות ספרותיות או קולנועיות, מקזבלנקה דרך חלף עם הרוח, מטולסטוי עד מלוויל, משעממות אותי בדרך כלל ואני מוצא את עצמי מדלג על עמודים (אם בכלל) או מריץ את הסרט קדימה במהירות מואצת. היצירות האלה בדרך כלל איטיות, טרחניות, נאיביות ופשוט מיושנות, והן נעדרות את הברק והתיחכום שקיימים ביצירות מהשנים האחרונות, על שלל הז'אנרים החדשים שבאו לעולם, הטכנולוגיות המתקדמות והדרכים המופלאות שבהן מספרים כיום סיפורים. זה לא שאין היום זוועות שאינן ראויות לצריכה, אבל כמי שגדל לתוך עולם שנהיה מהיר תגובה מרגע לרגע, עם סף גירוי גבוה מדי, ושמתעסק מקצועית באופן יומיומי בספרות ובקולנוע, אני מוצא את עצמי מתחבר יותר לצינורות החדשים. סו מי.
כל העקרונות האלה היו כלא היו אחרי כמה עמודים מהספר המבריק הזה. סיימתי אותו בלב הולם לפני כמה דקות ואני עדיין נרגש מן החווייה הנדירה והמיוחדת הזאת - קריאת יצירה ספרותית משמעותית באמת. מה שמוכיח, בין השאר, שאמת וכישרון הם על-זמניים ואינם מתיישנים אף פעם.
טרומן קפוטה קרא בעיתון על הירצחם של איכר אמיד ובני משפחתו במחוז נשכח בקנזס. לאחר שבועיים של הכנות הוא נקש בעקביו ויצא לקנזס סחופת הרוחות, ארץ של חוואים פשוטים ומיובלים, כדי להתחקות אחר חייהם של הרוצחים והנרצחים, ועל הדרך יצר ז'אנר ספרותי חדש שמוכר לנו כיום בשם ניו-ז'ורנליזם. מאחר שמסופר כאן על אירועים אמיתיים עם אנשים אמיתיים, וכי הספר הזה פורסם בארבעה חלקים ב"ניו יורקר", יש מי שיכנה את מלאכת המחשבת הזאת בשם "רומן עיתונאי". אין מה לחשוש. לא מדובר כאן על סדרה של ראיונות, שמסופרים בסדר כרונולוגי יבשושי עם סוף ידוע מראש, אלא על יצירה ממדרגה ראשונה, בעלת עוצמה אדירה, עם עלילה ותיאורי דמויות שאין להן כמעט אח ורע. קפוטה עצמו, באופן מפתיע, הוא לא חלק מהסיפור בכלל, והקורא מוצא את עצמו תמה לעתים קרובות איך לעזאזל הוא יודע את כל הדברים הקטנים האלה, כשהוא מתאר מה עבר בראש של הרוצחים כשתפסו טרמפים בדרך למקסיקו או מה ראה השוטר שהופקד על החקירה מחלון המוטל שלו כשדלק בעקבותיהם. הוא מצליח, במשפטים פשוטים ולא מתיימרים, שחלקם לעתים ציטוטים במרכאות וחלקם כתב בעצמו, להעמיק בבת אחת דרך רעיון או אדם ולגעת בהם בדיוק מצמרר.
לא יכול להיות שקפוטה לא היה שם. הוא היה חייב להיות שם כדי לדעת את כל הדברים האלה, ללקט את כל פרטי הפרטים האלה ולתפור אותם באורח פלא באותנטיות אין קץ לסיפור הזה, אמנם סיפור על רצח, עם שוטרים ורוצחים וחקירות, אבל בעיקר על כל הדברים האלה שהופכים סיפור לטוב באמת - על אכזריות, אובדן תמימות ואובדן דרך, על עוני וקנאה, אנושיות וסתמיות, על פשטות, בחירות בטוב וברע, שרירותיות, מסירות, אהבה וחברות.
יותר מהכול, "בדם קר" הוא סיפור של געגוע למה שהיה ולא ישוב עוד. געגוע לאמריקה הישנה והטובה, למשפחות מאושרות ולילדות תמימה, לטבע נקי, לבדידות ולרומנטיקה, ולחיים שהיו טובים עד כדי כך שלא יכולנו להעריך אותם כראוי, והרסנו הכול.



****

***


יו, נסבו! כמה שאתה נורווגי!


כשהסקנדינבים ישתלטו על העולם, תזכרו איפה קראתם את זה בפעם הראשונה. סקנדינביה שולטתתתתתת!!!111
סטיג לארסון, ידידנו בעל השם המוזר כתב טרילוגיה מנצחת ומת, לפני שהספיק לקצור את פירות הצלחתו. יו נסבו (שם מוצלח למותג של קפה קר), שכנו מנורווגיה כתב, מסתבר, באופן די מקביל ללארסון, סדרת ספרים משלו, לא רעים בכלל אם לשפוט ע"פ הספר הנוכחי שהוא הראשון בסדרה (אבל לא מרגיש כזה). הייתי מייעץ לו לשכור מאבטח, או משהו. רק שלא תקרה לו תאונה קטנה.
טוב, ניגש לעניין. "אדום החזה" הוא ספר טוב בעיניי. יש בו משהו כובש ישר מההתחלה, בלי זיוני המוח והחפירות שלארסון טבע בהם בכל הספרים שלו. עם זאת, גם כאן העלילה מתפזרת לעתים לכל מיני כיוונים, והעובדה שהכול קורה לאנשים עם שמות נורווגיים ושיש גם קצת כניסה להיסטוריה של נורווגיה במלחמת העולם השנייה, דורשת מהקורא מאמץ נוסף של בקיאות, או לפחות זיכרון טוב לפרטים. במקביל, הספר מצליח להיות מעניין ועמוס במידע היסטורי ופוליטי בלי להיגרר לטרחנות כמעט בכלל (לארסון - לתשומת לבך). הגיבור שלו הוא אנטי גיבור מובהק, אלכוהוליסט בגמילה, צלף רע, עושה טעויות, לא מבריק במיוחד - כל מה שצריך כדי לאהוב דמות בספר. למרות זאת, אני חייב להודות שכמעט לא הצלחתי להתחבר אליו עד לשליש האחרון של הספר, שבו מתוארות סדרת הודעות-משיבון מרגשות מאוד (בלי ציניות) שלו.
סיפור המתח הבלשי הבסיסי לא רע, אך הגלישות התכופות שלו לתקופת מלחמת העולם קצת מתסכלות בהתחלה כי הקורא לא מבין מה זה מוסיף לו, ולמה לכתוב כל כך הרבה על משהו די ברור. אחר כך העניינים מתבררים, אבל אני חייב להגיד, בזהירות, שלא נפלתי מהכסא מרוב הפתעה. גם באמצע הספר יש חור א ד י ר בעלילה, שאפשר לדלג עליו בטעות בלי בעייה, אבל אם עוצרים וחושבים רגע, זה ממש מגוחך.
[-- לא רוצה לכתוב ספויילרים כך שאם מישהו רוצה לשמוע מה זה, שיכתוב לי מייל, ובתשלום סמלי של 1250 קרונות אני מספר לו --]

הספר יצא בהוצאת בבל, מה שדי מפתיע (יותר מהסוף של הספר, נגיד) כי מותחן בלשי מהסוג של "אדום החזה" לא מתיישב לגמרי על האוריינטציה של ההוצאה. נראה לי שאחרי ההיסטריה סביב "הנערה שהטילה ביצי זהב", הם היו די מבסוטים מעצמם שהצליחו להניח יד על הזכויות לעוד סופר סקנדינבי מוכשר.
השער מוצלח ומזמין מאוד לקרוא, אבל משהו דפוק מאוד בדפוס ובעימוד הפסקאות. מדי פעם יש שם שורה שמילה אחת נמרחת לכל האורך שלה וזה מפריע לרציפות הקריאה. עוד דבר, הוא שלא היתה הפרדה מספיק מובהקת בין פסקאות, בעיקר כאלה שקופצות מסיטואציה אחת לשנייה, כך שקשה מאוד להבין שעברת מקום ועכשיו זה לא המשך של השיחה שהיתה עד עכשיו.

לסיכום - שמונה. נחמד מאוד לז'אנר, ואני אשמח לקרוא עוד ספרים שלו.


***

****

הספר הזה כל כך דומה ל"צלה של הרוח", שנראה שקרלוס רואיס סאפון קיבל הזמנת עבודה מההוצאה, ואחרי כמה שבועות של מחסום כתיבה הוא החליט לקחת את "צלה של הרוח", לגזור את כל המילים בו אחת לאחת, לערבב את הכול בתוך צנצנת גדולה, ואז להרכיב ספר חדש מאותן מילים בדיוק. אבל כמו שקרה לג'ף גולדבלום בסרט "הזבוב", כאשר מפרקים ומרכיבים מחדש עד רמת המולקולה, תהליך ההרכבה עלול להיפגם והתוצאה עלולה להיות בעייתית, בלשון המעטה.
כי למרות שיש כאן הכול - אהבה, הומור, בגידה, מסתורין, כישרון אדיר של כתיבה, תיזמון, שנינות, עלילה טובה, דמויות לא-רעות, עיר רומנטית - יו ניים איט - הקסם לא קורה. לא התרגשתי. לא פחדתי. כמעט שלא דמיינתי. כקורא - נשארתי בחוץ, וזה דבר שאני לא ממש רוצה שיקרה לי כשאני קורא. הרגשתי סוג של דז'ה וו במשך כל הקריאה, וזה לא רק כי חלק מהדמויות מופיעות גם ב"צלה של הרוח", אלא כי חשתי שסאפון, כמו סוחר מכוניות משומשות עם שפם דק ומשוח בברילנטין, מנסה עליי שוב את אותם שטיקים מתורגלים ושמנוניים שעבדו כל כך טוב אז, עד שהוא לא יכול - או לא יכול להתאפק - שלא להשתמש בהם גם כאן. את המכונית הזאת כבר קניתי, סניור סאפון. אולי עדיף לנסות משהו חדש.

****

לפני שלושים שנה מאס מישהו בפסטיבל העייף לשירי ילדים שהיה שוס באותה תקופה, והחליט להרים - ועוד בחיפה - משהו יותר צבעוני, חי וקצבי, כיאה לשנות השבעים. הוא קרא לזה "פסטיגל". מה שהתחיל בעיקרון אז כסוג של תחרות בין זמרים ושירים גדל במשך השנים למוטציה מטורפת, מופע מפלצתי מושקע בעל כמה ראשים, שיש בו שירים, הופעות מחול, קסמים, הצגה וגם קטעי בידור. בכל שנה התימה משתנה - פנטזיה, גיבורי-על, צעצועים וכדומה. השנה המופע עומד בסימן שלושים שנה לפסטיגל, ובעקבות "לילה מטורף במוזיאון" נקרא המופע "לילה מטורף בפסטיגל" והוא משוטט בין מקומות, דמויות ותקופות שונות בהיסטוריה - שחרזדה, מארי אנטואנט ונפוליאון, בילי הנער, הודיני ועוד.

מאי, הילדה שלי, בת שש. כל עולמה סובב סביב נסיכות, דרקונים, פיות ורקדניות, כך שסוג כזה של מופע מדבר אליה בדיוק. אני קיוויתי שנשב קרוב מספיק כדי שאוכל להינות גם בעצמי משאר הוויז'ואלס שמוצעים בפסטיגל, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. לקחנו את הרכבת לגני התערוכה, שם שטנו בנהר אלפי הילדים לכיוון המופע, שהוא סוג של מכבש מרצ'נדייזינג מטורף - שעבר מזמן את שלב הדי.וי.די. בלבד. חולצות, תפוחים מסוכרים, צילומים, פופקורן קטן ב-25 שקלים, סטיקלייטים בשלל צורות, מארזי פסטיגל בתשעים שקלים. אלוהים אדירים. בנס הגענו למקום, ובנזק של שלושים וחמישה שקלים בלבד - פופקורן ומים. המושבים עצמם קשים כאבן, לא נוחים במיוחד לישיבה של עשר דקות, שלא לדבר על שעתיים ורבע של הופעה - ולראייה, כל הילדים שישבו סביבי לא הפסיקו לקום, להסתובב, להתנדנד ולדפוק בלי שום קשר למוזיקה ולהיותם ילדים שהם תזזיתיים באופן טבעי. חוץ מזה, ישבנו רחוק יחסית (בערך עשרים וחמישה מטר בקירוב מהמופע) כך שלא יכולתי להבחין אם מדובר בשירה אמיתית או בפלייבקים, אם אילנית לוי באמת כה מקסימה, ואם סטרפלס של אחת הרקדניות נשמט המהלך המופע. חבל.

כיאה לאנשים שמופיעים ארבע פעמים ביום (ואחרי לפחות עשרים הופעות בחיפה לפני חנוכה ומע"מ) המופע נראה מהוקצע, מושקע, ומשומן עד כדי כך ששלוליות שמן ניקוו למרגלות הבמה. הרקדנים והרקדניות רוקדים בתנועות מוכניות, מתורגלות, צביקה הדר נואם נאומים כתובים למשעי ומדוקלמים לעילא, וההתרגשות שהכוכבים מנסים להציג נראית מעושה. השירים הראשונים של ליבי רן ומאיה משהו וגם של טל מוסרי ורוני דווקא מקסימים וגם הווידאו שלהם (על המסכים, כולל כוריאוגרפיה) - שיצר שי בונדר שעושה ווידאו בכל המופעים הגדולים -  נראה טוב מאוד. אחר כך הרמה קצת יורדת, ולקראת הסוף שוב עולה.

מאי מאוד נהנתה מהשירים, מהתלבושות ומהקסמים אבל לא נהנתה מההומאז' שעשו לשירים של הפסטיגלים מפעם וכשריטה עלתה לשיר בסוף מחרוזת משיריה היא ממש סבלה. מה זה השירים למבוגרים האלה?

ברור שהמפיקים רצו לקלוע לטעמם של כל מי שבא, הומור מפגר לילדים ("אוי זה היה כל כך מפחיד, כמעט עשיתי פיפי במכנסיים" - שאגות צחוק מטורפות מהילדים), ורמזים עבים עם קריצות, רקדניות חטובות, מה קשור (מה קשור, לעזאזל?) עוז זהבי וריטה להורים. בשבילי זה היה בסדר. כמו כל ההורים, הייתי עסוק בלחשב בת כמה ריטה (קרוב לחמישים, והיא נראית מעולה. הרבה יותר טוב מהבחורה עם השפם והגבות שהיא היתה לפני עשרים שנה, בחיי), וכמה כסף הם עושים בכל הצגה (כמויות. 6000 איש למופע כפול קרוב למאה שקלים בממוצע לכל הפחות. חצי מיליון שקלים. לא רע).

אם לסכם - המופע עצמו טוב. הילדים יוצאים מבסוטים, במיוחד אם הם קיבלו סטפה לבזבז במזנון ואם הם ישבו בגוש ד' למטה וראו את הזיעה של יון תומרקין ורוני דלומי, יהיו אשר יהיו. עצה קטנה למי שרוצה להגיע - אותם 6000 אנשים חולקים חדר שרותים אחד בהפסקה, כך שתגיעו עם שלפוחית ריקה או בקבוק מוכן למילוי.

****

***



וואו, איזה תענוג של ספר. מרגש - אבל מרגש אמיתי, לא כזה שמתבזבז מפי השופטים בנדיבות כזו על כל ביצוע בינוני ב"כוכב נולד" - אלא משהו חזק, אותנטי, של פעם. מהלב. נראה שכבר לא עושים כאלה. אין בספר תהפוכות דרמטיות, אין מניפולציות רגשיות או פאתוס זול, ולעומת זאת הוא עמוס ללא שמץ של ציניות בערכים שנדמה לי שכבר שכחנו מהם, של פטריוטיות ואהבה גדולה מהחיים ואמת ושקר וגבורה אמיתית וטוב מול רע והעמדת פנים וקנאה ונאמנות לעצמך מול הישרדות בכל מחיר. כמה מענג לחוות את ההתרסה הקטנה שבהפרחה אסורה של עפיפונים בדמותם של אישים מההיסטוריה הגאה של צרפת מתחת לאפם של הנאצים, או לדמות את הניחוח של מאכלי התאווה שמבשל מארסלן דופרה במסעדה הנורמנדית שלו, ולו רק כדי לשמור על הגחלת של "צרפת האמיתית". כשגיבורי הספר מחביאים טייסים בריטיים מהגסטפו או מבריחים אותם אל מעבר לגבול, הקורא חש כאילו הוא עצמו מסתכן כמו חברי הרזיסטנז.
התרגום מצרפתית של אביטל ענבר הוא פשוט מופתי. מושלם. הוא מצליח לעשות כמעט את הבלתי אפשרי, היינו להעביר את הניחוח המדוייק של הכתיבה לשפה שונה בתכלית, ומעבר לכך להשתמש בעברית מליצית וגבוהה מבלי לאבד אף טיפה של סיפור ורגש, ומבלי להישמע נפוח או ארכאי או פתטי. קמטר, תיתורה, סגולות, מזהב-ירקות, קדורני, אכסדרה, זרבובית, ועוד מאות רבות של ביטויים ומילים שהסיכוי לפגשן היום הוא בעיקר בלימוד לבחינות הפסיכומטריות, משמשות ביד אמן במהלך הספר והופכות אותו ליצירת המופת שהוא. הנה, למשל: "נעצרתי מאחורי עץ; לא כדי להסתתר, אלא מפני שהכול בסימפוניה הצפונית הזאת של לבנות וים היה כה מושלם שחששתי להפר אחד הרגעים הללו העשויים להישמר כל החיים, אם אך יש לך זכרון. שחף הגיח מתוך הערפל, חפז על פני המים ונסק כצליל. לחישת הקצף, שלא היה אלא קצף, והים הבאלטי, שלא היה אלא מקוה מים גדול, תערובת פשוטה של מלח ומים, התבטלו בחול שלפני הפסנתר ככלב הכורע ורובץ לרגלי אדונו.. ביקשתי לומר דבר מה, שהרי חייבים להידרש למילים אם רוצים למנוע את השקט מלרעום, והנה חשתי איזו נוכחות מאחורי גבי. זו היתה לילה, שעמדה בחול יחפה ולגופה שמלה שוודאי שאלה מאמה - התנחשלות מופלאה של שקיפות ותחרימים. היא בכתה".
הטון המרוחק, הדרמטי אך משועשע ומודע לעצמו מעניק לספר נופך מדוייק של אותנטיות, הרגשה דומה מאוד למה שחשתי גם ב"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו. האירועים רציניים להחריד, אבל זה לא אומר שצריך לראות הכול באופן הזה, ולא להתבונן ביפי החיים ולהתמוגג מול האירוניה הדקה שאופפת אותם תמיד.


****

****


האמת היא שעוד לא סיימתי את הספר, אבל הטלתי קובייה, והיא הורתה לי לכתוב ביקורת על הספר עוד טרם שהסתיים.
לוק ריינהרט, פסיכיאטר משועמם מהחיים, מחליט יום אחד להיענות לגחמה רגעית ולהניח לקוביה להחליט בשבילו, מתוך שש אופציות אפשריות שהוא פורש באחד הלילות. הקוביה "מחליטה" בשבילו לרדת קומה למטה בבניין ולאנוס את שכנתו ואשת עמיתו וחברו הטוב. מסוחרר מהצלחתו ומשבירת השגרה והשיעמום, הוא שוקע במין אובססיה ומניח לקוביה להחליט עבורו בעוד ועוד החלטות, עד שהוא מגיע למצב שבו הוא אינו מחליט "לבדו" שום דבר, והקוביה הופכת להיות מנגנון השליטה בו ובחייו, ואף לסוג של דת ושל אלוהים. ההחלטות יכולות להיות מינוריות כמו אם ומה לאכול לארוחת צהריים, או משמעותיות ביותר, כמו איך להתייחס לאנשים, האם להתאבד או האם לעזוב את המשפחה.
ריינהרט לוקח בחשבון שהקוביה הורסת את חייו, הן במובן המנטלי והן במובן הפיסי. הקריירה שלו, משפחתו, חירותו וחייו נתונים בידי זוג קוביות, סוג של אליל מזל מעוות. אבל במקום לחשוש מכך, הוא מוסר את עצמו ביתר שאת לשיטה. לטענתו, רק כשאתה מפורק לחלוטין וחסר כל עקביות, ציפיות או עתיד שאפשר לצפות אותו, אתה יכול לממש את חייך. הרי לכל אחד מאיתנו יש את הדחפים הפנימיים, והישויות המקבילות בתוכנו שאיננו נותנים להם דרור ומדכאים אותם מתוך פחד, קונפורמיזם, צייתנות, תאוות שליטה ועוד. ברגע שניתן במה למה שנמצא בנו, אם זה איש עסקים חרמן וחסר עכבות, כומר קפדן, הומו מודחק, בעל למופת או פעיל שלום שמאלני, וזאת בלי שנוכל לערער על התוצאות, נוכל להשתחרר ולמצוא את עצמנו.
הספר הזה היה חזק בשנות השבעים והשמונים (ועיצוב העטיפה המחריד והמיושן של אבי אייזנשטיין מוכיח זאת), ואפשר להבין למה. אז הוא נחשב בועט, חתרני, כמעט פורנוגרפי. היום אני לא בטוח שהוא היה עושה כל כך הרבה רעש. חלק מהרעיונות בו ילדותיים ושטחיים, אבל חלק מהם הגיוניים להחריד, ויש בהם קסם רב.
מי מאיתנו לא עשה מדי פעם החלטות "שרירותיות" שבנויות על אקראיות (אם המכונית הבאה שתצא לצומת תהיה אדומה, אני מתפטר מהעבודה. שיט! יצא אדום, אההה... אז השניה). מעניין לחשוב מה היה קורה אילו היינו עושים את זה יותר. מעניין אולי יותר לחשוב, תחת איזו מערכת של החלטות אנחנו כן פועלים, והאם היא כל כך עדיפה?
כהרגלי, אני מוסיף הערה לתרגום - זוועה! קשה לי להאמין שגם כשתרגמו את הספר מישהו דיבר ככה. תרגום מילולי מדיי (דג מקפא? דג מקפא?! - jellyfish זו מדוזה. זה לא קשור למקפאים. וגם אם כן, מה זה לעזאזל דג מקפא? ומי יודע שמקפא זה ג'לי?), או פשוט בחירת מילים אומללה ("היא עלתה במדרגות, נושאת את גווייתה אך בקושי". היא לא מתה, שיהיה ברור. פשוט קשה לה להעלות את "גווייתה" במדרגות. היא עייפה! זה הכול!). אלוהי הקוביה נקראת בשלב כלשהו "אלקובי", ובכל פעם שנתקלתי במילה הזאת נזרקתי מיד לילדותי, למשחקים בשכונה עם שלומי אלקובי הערס שגר לידי. אלקובי.

לסיכום, ספר מעניין, עמוס לעייפה בזיונים ובתובנות, דורש קצת סבלנות, אבל בשורה התחתונה, ראוי בהחלט לקריאה או לפחות לדפדוף בשירותים. תלוי מה תחליט הקוביה.

אני מטיל את הקוביה לראות מה עכשיו... שוקולד מהמקרר. נהדר.

****


בעמוד הראשון של כל אחד מהספרים של אקונין כתובה הקדשה קצרה שלמעשה מסכמת את כל הקסם שיש בהם באופן מופלא ותמציתי:

לזכר המאה התשע-עשרה
שהספרות בה היתה גדולה,
האמונה בקידמה - חסרת גבולות,
והפשעים בוצעו ופוענחו בחן
ובטוב-טעם


קשה להאמין שהספרים של בוריס אקונין נכתבו במאה השנים האחרונות. מצד שני, למרות האנכרוניסטיות המכוונת, יש בעלילות המסופרות תחכום וחיוך דק ומלגלג, חד ומדוייק. בניגוד להרבה ספרים אחרים שמנסים לספר את סיפורם בניחוח וינטג'י, כאילו של פעם, אבל בולטים בקלונם ובשטחיותם כמו שעון יד על ניצב ב"בן חור", מצליח אקונין (בתרגומים הנפלאים מרוסית של יגאל ליברנט) לספר את סיפוריו באופן חינני, אותנטי ומסתורי לעילא, ואת התחקירים המעמיקים והאינטיליגנטיים שלו על התקופה, על שפתה, העגה, תארי הכבוד הישנים, הגיאוגרפיה והתחושה הכללית מקבל הקורא בצורה מרומזת, מענגת ונסתרת מהעין שאינה מכבידה על הקריאה. הדמות של פנדורין נפלאה ומעוררת הערצה והזדהות - הוא חזק וגם חלש, חכם מאוד ובר מזל, ביישן, פגיע ומצליח עם נשים. נהדר.
הספר הזה פותח בפני הקורא את עולמם הרומנטי של המהפכנים, ומאבקו רב הפנים של השלטון הרוסי בהם. נהניתי מאוד לקרוא על שוטרי חרש מחופשים למנקי רחובות, על פצצות שנזרקות דרך פשפשים לחדר הכרטיסן, על עיניים שצבען כעין האיזמרגד, עגלוני מזחלות לבושים מעיל פרוות כבשים, אקדוחים, סנוקרות, חומצות, בתי מרחץ, נשפים ועוד ועוד. כמו להיכנס לעולם מופלא של המאה התשע עשרה, מסע בזמן שאפשר להקיץ ממנו בכל רגע אבל לא ממש רוצים.


****

****

שיקום האבא שלא שקל, אפילו לשנייה, לעשות את מה שהומר סימפסון עושה לבארט כמעט בכל פרק, תוך כדי שהוא אומר בזעם "...why you little" כשבארט מכחיל לאיטו (מצהיב?).

לפעמים אני מרגיש כזה חרא של אבא. חרא של בנאדם. אני עושה דברים שלא האמנתי שאעשה. שאין שום סיבה שאעשה. הם רוצים עוד טופי, וכמו איזה דרעק קפוץ תחת אני אומר להם לא, זה יעשה לכם חורים בשיניים. זה לא בריא.

איזה דפקט. מה איכפת לי שיאכלו עוד טופי? עוד שניים? עוד קילו? שיאכלו עד שיתפוצצו, מקסימום תכאב להם הבטן (אני אפילו לא באמת מאמין שתכאב להם הבטן מטופי. זו בטח עוד שורה ממוחזרת מאיזו אגדת הורים אורבנית בשנקל שאימצתי לעצמי כשחשבתי בהיסח הדעת מה זה אומר "להיות הורה") ובכל מקרה אני אצחצח להם שיניים בערב. אז למה?

אני הולך לישון כמעט כל לילה עם בטן מכווצת מרגשות אשמה. לא, אני לא חושב שצריך להגיד להם "כן" על כל דבר. הם חייבים גבולות משורטטים בבירור, כדי לגדול ולהיות מבוגרים מתפקדים ובריאים בנפשם. אבל ה"לא" צריך להיות על הדברים שהם בפירוש "לא". בטח לא טופי. "אבל יהלי חמוד, לא לדפוק ליואבי את הברזל הזה בראש, אני חושב שזה לא נעים לו!"

אחרי שש שנים של כירסום איטי של גבולות הסבלנות שלי, של להציל ברגע האחרון חמש פעמים ביום את הלפטופ החדש שלי מעוד כוס נשפכת של ויטמינצ'יק, של ללכת למרפסת תוך כדי שיחת טלפון עם לקוח מעוצבן מחו"ל כשילדים ממררים בבכי הולכים אחרי וצורחים "אבא! אבא! תגיד מנהרה! תגיד מנהרה!", של ילד שהופך את צלחת האורז שלו על כל המטבח כי הוא לא מרוצה ממספר גרגרי האורז או צבע הצלחת, הגעתי למצב שהמצב הבסיסי שלי זה להיות כמעט עצבני. שהשכנה שלנו ודאי לוחשת לבעלה בלילה, אתה לא חושב, ארז, שצריך לעשות משהו? למה הוא צורח על הילדים החמודים האלה? חייבים להתקשר לרווחה של העיריה.

את אותה שכנה אני זוכר, לפני שש שנים, מוציאה את הגרון על הבת שלה שהיתה אז בת שנתיים, כששירי ואני מקשיבים מזועזעים מעבר לקיר וחושבים לעצמנו תוך מבט חולמני על מאי התינוקת, מה זה? אנחנו לעולם לא נצעק ככה, הרי אין שום סיבה בעולם לצעוק ככה על ילד.

ובאמת אין. "serenity now" אני לוחש לעצמי בכל ארוחת ערב, כמו תלמיד שקדן של פרנק קוסטנזה, כשהם בודקים כמה פרוסות של גבינה צהובה אפשר לזרוק על הרצפה לפני שאבא מתפחלץ.

אני באמת מנסה להישאר שליו. מזכיר לעצמי כל הזמן כמה שהם בעצם ילדים מקסימים, חדשים בעולם הזה, ורק בודקים גבולות. טסטינג, טסטינג, וואן טו טרי.

ומצד שני, באמת, בחיים לא צחקתי ככה (כולל הפעמים שהייתי יושב מסטול עם חברים וצוחק מהצבע של הקיר). צחוק אמיתי, מהבטן, כי הם כאלה מתוקים ומדהימים ומרחיבים את הלב מאהבה מרוכזת שאינה תלוייה בשום דבר. ילדים זה הרבה דברים, אבל יותר מהכול, הם קטליזטורים של רגש חם ומפעפע. של אהבה, פחד, דאגה, שמחה, גאווה. כל רגש. זה פשוט מפגר איך כשאתה רואה את הילד שלך מחייך פתאום, אתה עשוי להתנשם לפתע ולגעות ומצחוק, רק כי אתה נהיה מאושר בלב מלא ומתפקע פי אלף מהאקסטה הכי טובה שבלעת. אתה כל כך אוהב אותו, אתה רוצה רק לנשק לו את הרווחים שבין השיניים האלה.

אתמול בערב הייתי קרוב לבכי. זה היה סוף של יום בלתי אפשרי בתוך שבוע מחורבן, וכל מה שהם רצו, שלושת הגמדים, היה לשגע אותי. הייתי פשוט אומלל. כששירי חזרה מהעבודה כמעט התייפחתי לה בפרצוף.

והיום, החלטנו בערב לנסוע למסעדה, ככה סתם, בעיקר כי לא התחשק לנו לבשל. וישבנו בגרינהאוס בצומת שילת שהוא פשוט מקום מקסים שיושב בתוך חממה אמיתית עם בריכת דגים וצפרדעים, והיה כל כך טעים והילדים היו כל כך מתוקים, הרגשתי כאילו מצלמים אותנו לסרט בסלואו מושן על משפחות מאושרות.

ובלילה, לפני השינה, יהלי נתן לי את אחד החיבוקים האלה... מי שלא הרגיש פעם חיבוק של ילד ששוקל 12 קילו שמחבק אותך בכל כוח זרועותיו הדקות ונותן לך נשיקה אחת רטובה ודקה בעיניים עצומות ושפתיים וורודות, כמו מאהב לטיני בגובה מטר, לא יודע מה זאת אהבה.

מיום... ליום. אני עוד אתגעגע לזה.

****

***



את "אבא הוריד ראש" קיבלתי במשלוח מיוחד היישר מאילן גיל, לאחר שהבטיח לי שלא אצטרך לשלם אם לא איהנה מהספר. הסכמתי, אבל בכל זאת חששתי שנוצרה כאן איזושהי מחוייבות, ולא יהיה לי נעים שלא לשלם, גם אם אחשוב שהספר איום ונורא.
למזלי, קראתי את הספר תוך יומיים, והיה כיף. אילן - בימים הקרובים הצ'ק בדרך אליך, בזכות ולא בחסד.

ועכשיו, לחלק שלא נזכר במפורש בהסכם בינינו - הביקורת על הספר.

אילן גיל החליט, בגיל ארבעים ותשע ומשהו, לכתוב ספר. רק על זה מגיעות לו מחיאות כפיים. על הנחישות, האומץ, האמביציה הטהורה, וגם על התמימות. מנסיון, הוצאת ספר היא לא עניין פשוט, וודאי לא ספר ביכורים, ועוד יותר מזה - בהוצאה עצמית, שגם יש בצידה הוצאה כספית לא מבוטלת.
הסיפור, כמו ספרי ביכורים רבים, הוא על המחבר עצמו. אילן גיל לא כתב רומן מתוחכם, ולא ספר מתח בדיוני. אילן גיל כותב על עצמו, על מחשבותיו, ילדותו, מאבקו בחברות עסקיות שונות, וכפי שמשתמש מכותרת הספר - "על סמים ושאר נגעים בחברה הישראלית".

חלק ניכר מהספר נסוב סביב קשריו של המחבר עם נושא הסמים הקלים, תוצריו השונים של צמח הקנאביס והשאלות שנתקל בהן כל מי שמעשן, או שוקל לעשן, כמו למשל האם כדאי לעשן גראס או חשיש, לגדל או לקנות, להכניס לחוק או ללכת מסביבו, ובנוסף לכך האמונות, הסטיגמות והסיפורים האופפים את הצמח המעניין הזה. למרות כל שפע החומר (תרתי משמע), הרגשתי שהספר עובר די בשטחיות על הנושא, ולא נכנס מספיק לנושאים מעניינים מאוד הקשורים קשר הדוק מאוד לעניין הלגליזציה של הצמח, להיסטוריה שלו, ובכלל לעניין הסמים ה"מסוכנים" והגדרתם בחוק. במקום זאת, הוא דש בשאלות שחוקות וישנות שאותן אני מכיר לפני ולפנים, כמו גם כל מי שיצא לו אי פעם לגלגל, להוריד ראש, לכסס, או לנפס.
ההרגשה שלי בכלל מ"אבא הוריד ראש", היא שאילו אילן גיל היה משכיל לקחת את הנושא המסקרן הזה, יחד עם סיפור חייו המורכב (שמופיע גם הוא בחלקו בספר), ההומור הנפלא (וההומור העצמי) והכישרון הבלתי מבוטל שלו לספר סיפור, ובמקום לרתום אותו למניפסט טרחני לעתים ולא מסודר נגד "נגעים בחברה הישראלית" (חברות סלולר, הונאות אשראי, גניבות רכב, צביעות השלטון כנגד סמים ועוד) כפי שניתן לקרוא באלף ואחד בלוגים באינטרנט - היה מנסה לערוך ולכתוב סיפור מסודר עם עלילה, התחלה, אמצע וסוף - הוא היה יכול להצליח הרבה יותר.
ניכר שאילן גיל היה להוט להוציא את הספר, מה שלא יהיה, עם עריכה והגהה מינימליות, אולי כדי לא לפגום באותנטיות שלו, ביומיומיות ובשפה הבלתי אמצעית שהוא נוקט בה. אני חושב שזו היתה טעות, כי יש בספר חומרים נהדרים ומרגשים, כמו כל סיפור הילדות והקשר עם אביו, אבל הם מרגישים גולמיים, לא מעובדים - ואילו היו ערוכים ומסופרים נכון, ערכם היה עולה עשרות מונים ולא להיפך. בנוסף, יש המון ענייני תחביר והגייה, כתיב ולשון שהם נסלחים בשיחת חולין, אבל בספרים הם מאוד בעייתיים והיו עפים בלי לחשוב פעמיים ב"ויש" ראשוני של עריכה והגהה.

למרות כל זאת, הספר מקסים ומושך ומעניין ברובו הגדול. אילן - מחכה לספר הבא!


***

****



ביום השואה, אני תמיד חושב מחשבות על העולם הנוכחי שבו אני חי. ביום השואה האחרון כתבתי ככה:

כשהייתי קטן, הייתי מסתובב בשכונה ומחפש מקומות שהייתי יכול להתחבא בהם אם היתה שואה. בתים נטושים, עליות גג, ארונות קיר, דלת שבורה בשדה עם שיבולים. הייתי מוצא מקום כזה, ומביא לשם בקבוק מים וכמה ביסקוויטים, ומתחבא שם וחושב מחשבות. אחרי רבע שעה, אולי, הייתי נרעד והיה נמאס לי והייתי אומר שזה לא באמת ורץ הביתה ומחבק את אמא ומתנהג כרגיל.

אבל גם היום, אני עושה את אותו דבר. לא רק ביום השואה. אני עובר ליד המבנה של הרכבת הישנה בירושלים וחושב מבלי להתכוון, הגבעה הזאת, אין לה ממש כתובת. הרי הגרמנים היו אנשים מסודרים מאוד, הם עבדו לפי כתובות ברורות. אין מצב שמישהו פתאום יבוא לחפש כאן, במבנה האזבסט הזה, ככה סתם כי בא לו. כאן הייתי מתחבא.

ומי היה מלשין עליי היום? מי היה מצביע על מאימאי או יהלי או יואבי ואומר, אלה, תקחו את אלה. אני מכיר את האנשים האלה, הם קיימים גם היום. אבל איך הייתי מבריח אותם, את יהלי ומאי? אולי דרך המרפסת של השכנים, מסביב. רוצו! מהר! הייתי תופס את מאי ואומר לה, תשמעי, את כבר ילדה גדולה. את בת חמש וחצי, עוד מעט שש. את חייבת להיות חזקה. אבא ואמא צריכים להישאר פה. תשמרי טוב טוב על יהלי, ואל תסמכי על אף אחד. תברחי, את שומעת? והיא היתה מחזיקה ביד של יהלי, מסתכלת עליי פעם אחרונה, ומהססת, ובוכה. הם בדלת! לכי! והם היו בורחים, והיא היתה מסבירה ליהלי, ויהלי היה מקשיב לה, פותח עיניים גדולות ומקשיב לה בשתיקה, כשהיא מסבירה לו שהוא חייב להיות בשקט כי מחפשים אותם. והוא היה שותק, כי היא כזאת אחראית וסמכותית כשהיא מחליטה, מאי. ויהלי, למרות שהוא ממש שובב הוא היה שומע בקולה ושותק. הם היו מתחבאים בגבעה ליד מודיעין, והם היו מתחלקים באוכל שהיא היתה גונבת, עם רגשות אשמה, מאנשים אחרים, ואוכלים בשקט, בחטף, מלוכלכים. ומי היה שומר על יואבי? הוא קטן מדי, הוא בן שנה וחודשיים, עוד לא הולך לבד. לעזאזל, אני חייב למצוא לו פיתרון. אולי השכנים? אבל גם אותם ייקחו. על עצמי באמת כבר לא איכפת.

אני רואה אותם רצים בשדות, מלוכלכים, קר להם. אני לא חושב עליהם צונחים, נופלים, ומישהו רודף אחריהם באמת, ונביחות כלבים. לא יכול לחשוב שהם לא יצליחו. הם חייבים להצליח. הם תמימים מדי. הם הילדים שלי. הם בצבע, הם אמיתיים, הם לא בשחור לבן. אולי הם לא נראים לגמרי יהודים, אני מקפיד שהתסרוקות שלהם ייראו כמו תסרוקות של ילדים אחרים. אני חייב לקנות להם נעליים טובות. להכין אותם. לאהוב אותם הכי בעולם עכשיו, שיהיה להם מספיק כשאנחנו לא נהיה בסביבה.

זה אולי לא נראה קשור ל"המחברת הגדולה" באופן ישיר. אבל בכל זאת, בעיניי, יש לזה קשר הדוק. כי הספר הזה הוא על המלחמה, ומה היא עושה לאנשים, ומה היא עושה לילדים, ואני לא יכול לקרוא את הספר הזה, על שני אחים, ילדים, תאומים, שאמם מוסרת אותם לאמא שלה שאותה לא פגשו מעולם, כי יש מלחמה והיא אינה יכולה להמשיך ולכלכל אותם יותר, בלי לחשוב על הילדים הפרטיים שלי בהקשרים דומים.
אני חושב על הילדים המפונקים והרגשניים האלה, בדור המפונק והרגשני ומלא הפאתוס שבו אנחנו חיים היום, ותוהה מה היה קורה אילו היו נאלצים לשרוד אחרי, או תוך כדי, מלחמה. אם הם היו חזקים מספיק, נחושים מספיק, אמיצים מספיק. יש איזה קטע ב"שואה שלנו" שבו המחבר מסתכל על בנו בן החמש שמיילל שיסדקו עבורו את הביצה הקשה בארוחת הערב, ותוהה איך ילדים בגילו כבר היו זוחלים תוך סיכון חייהם מתחת לגדרות התיל של הגטו עם תפוחי אדמה מתחת לסוודר. אני מרגיש אותו הדבר בדיוק.
הספר הוא בעצם המחברת שכותבים התאומים על חייהם, בעיקר עם סבתם, בארץ כלשהיא בזמן מלחמה כלשהיא. הכול כללי מאוד, ללא שמות, ללא איזכור של שפה, מקומות ספיציפיים ולחלוטין לאקוני, חותך וללא שום נימה של רגש, כל זאת מתוך החלטה הישרדותית של שני הילדים. גם את עצמם הם לא מתארים, מנקים את עצמם לחלוטין מכל סוג של הבעת רגש או אפילו עמדה, זאת בכתיבה כפולה לגמרי - הלכנו, לקחנו, גנבנו, אכלנו, רצחנו, ראינו. ההתייחסות למעשה רצח או אונס היא שוות נפש לחלוטין, ומקבלת פוקוס שווה כמו אכילה של שעועית. דווקא הקונטרסט הזה בין התיאורים היבשים לבין הרגשות העזים שאפשר רק לשוות בנפשנו, הופך את הספר הזה לחזק במיוחד.
הספר נקטע באופן פתאומי ושרירותי, ממש כמו התוכן שלו. הבנתי שקיימים ספרי המשך, אבל עוד לא הגעתי אליהם.

את הספר הזה צולחים בערך בשעה של קריאה, אבל למרות זאת מדובר בקריאה חזקה ומהפנטת, שללא ספק מעבירה את הקורא סוג של דרך רצופה במחשבות אקזיסטנציאליסטיות ואינה מותירה אותו אדיש.

****

****

יש לי הכול.

יש לי עשרים וארבעה ספרים שלא קראתי על המדף בסלון. ועוד מאה ותשעה עשר שאני רוצה לחזור ולקרוא. וזה לא כולל את יהודה עמיחי, שאותו אי אפשר לקרוא כמו שאני קורא. אני רוצה להתעמק. ואיך אפשר להתעמק כשמחכים לך עשרים וארבעה שלא קראת.

יש לי שתי עונות של מאד מן. ודקסטר התחיל עכשיו. ומחוברים יש. ושתי עונות של ארול מוריס הדוקומנטריסט המופתי. ועוד שמונה פרקים של שעה של לואי ת'רו. ואם אני ארצה, אני יכול להוריד מה שאני רוצה. הכול. שפע מוחלט, מטמטם.

יש לי חברים שאני לא מצליח לדבר איתם. אולי לא כל כך הרבה כאלה, אבל איך מצליחים להפיח חיים בחברות אמיצה של עשרים שנה כשהטרוניות הרגילות והמשומשות של היום-יום נדחפות כל רגע לפריים, כך שמדברים על עבודה, ועל כסף, וילדים, כן, יואבי מתחיל לדבר עכשיו. פשוט לא נשאר מקום לחשוב על משהו אחר, עמוק יותר אולי. אולי רק כשאהייה זקן וחולה ויהיה לי זמן בין שיעול לשיעול.

שלא לדבר על אצלי. אפילו בראש לא נשאר לי מקום. אני טוחן אותו. אני מחליף מחשבה שטוחה אחת בחדשה, מחליף צורך אחד בחברו, סיפוק רגעי בסיפוק ארעי.

לשירותים אני הולך עם ספר. וטלפון. ויומן שבועי. ומכתבים. קורא שלושה ספרים במקביל. רואה כל שנייה נפרסת לפרוסות דקיקות כל כך, שהכול מאבד מהעוקץ שלו. אני רואה סרטים במחשב, על מסך עשרים ושבעה אינצ', הסרט למעלה, פייסבוק למטה, את הילדים אני מחזיק על יד אחת שלא יבלעו איזה קליפס, אני תיכף בא להחליף נורה שירי.

אז איך אפשר עם הקצב הזה? בנאדם שחי לפני מאה שנה היה נדרס ברגע, אפילו בלי קשר למכוניות. הקאטים בחיים האלה היו מכניסים אותו להתקף אפילפטי. אי אפשר. השפע הזה. האפשרויות האלה - ועוד אין לי אייפון (אבל זה רק בגלל שאני שונא את אורנג' ונשבעתי לעצמי לא לקנות מהם עוד מכשיר. בינתיים).

שיקום מי שמסוגל להקשיב לרדיו, בלי לעשות שום דבר אחר, במשך יותר מחמש דקות. רדיו. בלי לנהוג, לדבר, לעשן, לאכול. לשבת ולהקשיב לרדיו, כמו שהיו עושים בלי למצמץ עד לא מזמן.

וצחוק הגורל הוא שהזמן לא עובר יותר לאט - להיפך! הזמן מתבזבז, ונעלם, ומתפוגג, הילדים גדלים במהירות מואצת, כמו בטיים לאפס. שערות לבנות זה כבר לא משהו שרואים מדי פעם. אני בן פאקינג שלושים ושבע. אני בנאדם מבוגר. מבוגר. זה לא נתפס.

יש לי קרמבו במקרר, ורגשות אשמה. יש חלון של איזה עשר שנים בחיים שאפשר להינות במאה אחוז מקרמבו. כשאתה ילד ההורים שלך מסתכלים עליך עקום כי זה ממתק וזה לא טוב לשיניים. כשאתה יותר מבוגר זה משמין. אחר כך זה טריגליצרידים וכולסטרול. פאק איט, אני הולך לאכול קרמבו.

שניים.

****

****

אני זוכר שקיבלתי מתנת יום הולדת לגיל שלוש, מכונית מרוץ כחולה, עם פסים שחורים ולבנים מקודקוד ועד ירכתיים, ומספר כלשהו על מכסה המנוע. אני זוכר שגיליתי אותה מתחת לכרית, והתפעמות חדה של שמחה, אבל זהו. לא כלום יותר. לא את מה שקרה אחר כך, לא את תגובותיהם של אמא ואבא, לא מה היו היחסים ביניהם, לא את השכנים וביתם, לא את הגננת או מלכה לוברבוים המורה שלי מכיתה אל"ף ובי"ת. כמעט שום דבר כזה. בכלל, הזיכרונות הכי מוקדמים שלי, אפילו מגיל חמש או שש, הם כמו הבלחות של תמונות סטילס, כתמים מופשטים של משהו לא ברור. שולחן פורמייקה כעור במטבח, אח שלי נכנס בדלת הרשת של הבית כשהוא חוזר מהתיכון, ואת עצמי לוקח חגורת נשים אדומה ורחבת אבזם של אמא, מעמיד פנים שאני איזה סוג של גיבור-על ויוצא להציל אנשים בשכונה. זהו. ערפל של זמן הקהה את הכול, אחרי שלושים שנה.
אצל עמוס עוז, הזיכרון הוא חד מאוד, מלא פרטים ופרטי פרטים מבהילים בעוצמתם ובפרספקטיבה המופלאה שהם מקבלים אחרי שישים שנה. איך הוא זוכר את זה? האם זה רק סיפור? מין עיבוד של פרט קטן, וטוויית סיפור שלם סביבו עד שהפרטים ממלאים את עצמם, בעזרת אירועים היסטוריים, סיפורים של אנשים אחרים וסיפור מומצא? או שמא עמוס עוז באמת זוכר את כל ילדותו באופן חי וצבעוני ועשיר כל כך?
הוא כותב על כך בעצמו:"עכשיו בחדרי בערד ביום קיץ בסוף חודש יוני שנת 2001 אני מנסה לשחזר לי, או לא לשחזר כי אם לנחש, להעלות באוב, להוציא כמעט יש מאין: כמו אותם מפחלצי פוחלצים ממוזיאון הטבע, המעמידים דינוזאור שלם על סמך שתיים שלוש עצמות...".
לא סתם אני קורא את הספר הזה בפעם השלישית. ואין לי ספק כי אשוב לקרוא אותו בעתיד, למצוא בו פנינים נוספות בהמשך חיי. כי אי אפשר שלא ללמוד ממנו, לא משנה מי אתה, בעיקר אם אתה "הקורא הטוב". אין עמוד כאן שאינו מלאכת מחשבת של ספרות ושל הבנת החיים. עמוס עוז אינו רק אספן של פרטים אוטוביוגרפיים, תאריכים ושמות שאותם הוא עורך בסדר כרונולוגי עם כמה עובדות היסטוריות, אלא הוא מפרק ומרכיב את ילדותו בעיניים ובידיים של מי שהוא היום, פוער ומנתח באירוניה דקה כאזמל מנתחים את עצמו, משפחתו, ודמויות אחרות שנטלו חלק בהסטוריה הכללית והאישית שלו, את הטרגדיות והקומדיות של חייו המוקדמים אבל בעיקר את אביו ואת אמו. הלעג שלו נמסך בכמויות הומואופתיות כמעט לתוך הסיפור, כשהוא חוזר על עצמו כמה וכמה פעמים במהלך הספר על חרדתו של אביו משתיקות, למשל, ועל ההלצות האינפנטיליות (קלמבורים) שהיה מחבר כדי להימנע משתיקות כאלה. בתיאורים על ידענותו של אביו (ידע שבע עשרה לשונות - כולן במבטא רוסי). התיאורים של איך, למשל, ערכו אז שיחת טלפון בין משפחתו בירושלים לקרובים בתל אביב, או איך אביו היה מחמם להם את מיץ התפוזים בחורף כי לשתות מיץ קר היה נחשב מתכון בדוק להצטננות, יכלו להיות משעשעים אילו לא היו כל כך מכמירי לב וטבולים במידה לא מבוטלת של סרקזם חבוי.
כשאני מתבונן על הילדים שלי היום, אני תוהה לעתים קרובות מה יזכרו כשיתבגרו, מחייהם כילדים. איך אני נראה באמת, בעיניהם העתידיות. אם הם יזכרו לטובה את בדיחות הקרש שלי, את המקומות שנסענו אליהם לחופש, את היחסים המדוייקים ביני לבין אמם. את חיי השכונה כבר לא יזכרו, לצערי, כי אין דברים כאלה יותר. יזכרו, אולי, קניונים מוכי ניאון, פייסבוק, ומשחקי מחשב. אולי. או שאני סתם זקן ופער הדורות גדול ממה שאני מעריך, ואולי גם זה ייראה בעולם העתידי כמו זכרונות וינטג' מלאי ניחוח. אבל זה סתם במאמר מוסגר.
הספר הזה גרם לי להביט בעין בוחנת יותר על חיי, שזה משהו שקורה לעתים רחוקות, נדמה לי, מקריאה. עוד יותר מכך - צחקתי (בקול), בכיתי (אם לא היה מישהו לידי, אז גם בקול), נזכרתי, חשבתי לעומק על משפחה, יחסים, זמן, וגעגועים.

אין דברים כאלה.


****