בהיסטוריה של הארכיטקטורה הישראלית של נשים-אדריכליות היא פרי יוזמתו של אדריכל גבר. היה אפשר לספוק כפיים בייאוש ולחלופין לגייס נימוקים משכנעים ממעמקי התיאוריה המיגדרית, המבדילה בין "נשי" ו"גברי" לבין המין הביולוגי. אבל הנוגעות בדבר העדיפו לנקוט את הדרך השלישית והתעלמו מכל העניין. לכל היותר פטרו אותו בחיוך סלחני והמשיכו לעבוד במרץ על התערוכה, בהתנדבות, בין המחויבויות לעבודה, לבית, למשפחה.

התערוכה תיפתח היום בגלריה של עמותת האדריכלים ביפו תחת הכותרת "הנוכחות הנשית באדריכלות הישראלית". משתתפות בה 22 אדריכליות שיציגו עבודות שתיכננו בשנים האחרונות ובנייתן הושלמה. לעבודות מתלווים מניפסטים קצרים, "אני מאמינה" שהאדריכליות התבקשו לנסח (וראויים לדיון נפרד ונוקב), ומאמרים עיוניים בנושא התערוכה. כמו כן יוקרן סרט וידיאו עם המשתתפות, "שמלת בטון ומלט", שביימה האדריכלית ורד פלוק.

המשתתפות הן "אדריכליות ותיקות וטריות, אמהות צעירות וסבתות", כפי שנכתב בדברי ההסבר לתערוכה. רק בשביל זה היה כדאי. חלקן מוכרות וחלקן פחות. רובן הגדול ממרכז הארץ, כמו הרוב הגדול של אדריכלים-גברים, והן עובדות כעצמאיות. תשע מביניהן שותפות לאדריכלים-גברים, שהפעם שמם הוא זה שנדחק לשוליים. לפעמים השותף הוא בן זוג לחיים, כמקובל בתחום. אדריכלית אחת, טלי כהנא, מקפידה להעסיק במשרדה נשים בלבד, והיא מודה על כך כל יום מחדש, היא אומרת.

אוצרי התערוכה הם האדריכלית סיגל דוידי והאדריכל סרג'ו לרמן, היוזם וההוגה, והגבר היחיד בחבורה, שבתמונה הקבוצתית הוא לבוש בחולצה אדומה. שמה של התערוכה הוא פראפראזה על התערוכה המשפיעה "הנוכחות הנשית באמנות הישראלית" שאצרה אלן גינתון ב-1990 במוזיאון תל אביב. הגרסה האדריכלית מצומצמת יותר מבחינה מוזיאלית ומשתרכת מאחורי השיח האדריכלי הפמיניסטי העכשווי הבינלאומי. אבל בזירה האדריכלית בישראל מדובר באירוע חלוצי ונועז.

"זוהי פתיחה טובה, ומבחינתי, ראשונית וחשובה", אומרת הסוציולוגית ענת מרדכי, שהשתתפה בוועדת ההיגוי של התערוכה וכתבה מאמר על אדריכלות ומיגדר לקטלוג. "חשיבותה של התערוכה היא בעצם ההצהרה 'אנחנו כאן' ובהזמנה שגלומה בה להשמיע קול אחר. התחום הזה עדיין לא נחקר. אני בעצמי הופתעתי מהאחוז הגבוה של האדריכליות בארץ, במקצוע שעדיין נחשב 'גברי'".

ראוי שהנושא, שיש לו גם היבטים כלכליים, ייחקר ויידון לעומקו, מוסיפה מרדכי. האיחוד האירופי משקיע הרבה באדריכלות של נשים, ובארצות הברית, היא אומרת, יש אפליה מתקנת במכרזים ופועלים בה עשרות ארגונים של אדריכליות. "צריך לקוות שגם בישראל יהיה ארגון שיגביר את מערך הקשרים בין נשות המקצוע וייצור הון אנושי. כך גם היזמים יגיעו".

למה אין אדריכליות בולטות

אשה ראשונה למדה אדריכלות כבר במחזור הראשון של הפקולטה בטכניון ב-1924. ב-2005 סטודנטיות לתואר ראשון באדריכלות היו 58% מכלל הסטודנטים. בלימודים לתואר שני יורד מספרן ל-52% ובתואר השלישי ל-25%. שכר ממוצע של אדריכלית בכירה במגזר הציבורי נמוך בכ-10% משכרו של אדריכל בדרגה מקבילה. ובין 40 המנהלים הבכירים של 14 משרדי האדריכלים הגדולים בישראל יש רק חמש מנהלות, מסכמת מרדכי. בזירה הבינלאומית המצב אינו שונה בהרבה. אין זה מקרה שמבין כל הארכיטקטיות הפעילות בעולם, יש רק כוכבת-על אחד, האדריכלית הבריטית זאהה חדיד (שתמיד אומרים עליה אחלה גבר). בראיון לעיתונות הסבירה פעם מדוע לטעמה אין אדריכליות בולטות בעולם. "היו כמה אדריכליות ידועות בעולם, אבל הן היו תמיד חלק מצוות של בעל ואשה. לאדריכלות צריך להתמסר 24 שעות ביממה. כשנשים עושות הפסקה, כדי ללדת ילדים, קשה להן לחזור". קטע מהראיון נשלח למשתתפות בתערוכה, כהכנה.

במחקר היסטורי על האדריכלית הארץ-ישראלית, שעליו היא שוקדת כעת, גילתה דוידי שבארץ פעלו בעשורים הראשונים של המאה ה-20 לפחות 14 אדריכליות, שרק מעטות מהן מוכרות. רובן עבדו לצדו או בצלו של אדריכל-גבר ונדחקו לשוליים. חלקן הגדול, אומרת דוידי, לא נישאו או לא ילדו והקדישו את חייהן למקצוען, כמו חדיד. על ההזמנה לתערוכה מתנוסס תצלום ארכיון יפה של "קפה גלינה" ביריד המזרח בתל אביב, מחווה לאדריכליות שתיכננו את המבנה בשנות ה-30, ג'ניה אוורבוך, אלזה גדעוני-מנדלשטם ולוטה כהן.

האוצרים וחברות הצוות המקצועי התלבטו ארוכות באופיה של התערוכה והדגל שתניף, או לא תניף. במאמרה לקטלוג התערוכה על מיגדר ומרחב מאבחנת הסוציולוגית טובי פנסטר את הנוכחות הנשית בעשייה האדריכלית - הן של גברים והן של נשים - ככזאת "המדגישה דילמות מגדריות ומציגה מרחב שאינו משדר בהכרח סדר רציונלי אלא דווקא עירוב שימושים ברמות שונות, אשר מתאים גם לזהויות ותפקידים מיגדריים משתנים בחברה דינמית".

אולם, לנוכח השלב האבולוציוני המוקדם שבו מצוי השיח האדריכלי המיגדרי בישראל, הוחלט בסופו של דבר לנקוט אסטרטגיה זהירה יותר (ואולי משום כך היא נשית יותר? מי יודע) ולהתמקד ב"נוכחות של נשים" באדריכלות הישראלית, יותר מאשר ב"נוכחות הנשית", כפי שמשתמע משמה של התערוכה. "נושא המיגדר באדריכלות הוא טריטוריה מסקרנת וממלכדת", אומרים האוצרים, "והתערוכה אינה מתיימרת לתת תשובה חד משמעית לשאלה מהי אדריכלות נשית או גברית, אלא היא מציבה שאלות, פותחת דיון, בוחנת, פורטת לפרוטות ומכריזה בקול רם על העשייה האיכותית הרבה של אדריכליות בישראל".

מדברות בשני קולות

העבודות בתערוכה הן מגוונות בממדים, בייעוד, בסגנון, בנוכחות, בטביעת האצבע במרחב הציבורי ובעלות. הן נעות מעיצוב פנים של חנות לגורד שחקים, מגינה ציבורית קטנה לקרית חינוך גדולה, מקרית ממשלה לווילות פרטיות לשכונות מגורים. ויש גם אורווה, מעוצבת למשעי. המכלול הוא מבחר מייצג של הזרם המרכזי של האדריכלות הישראלית, וכמוהו, ללא נוכחות משמעותית של קולות אחרים או ערעור כלשהו על סדר היום השליט.

"נכון שהקול האחר לא נשמע עדיין בתערוכה", אומרת מרדכי, "אבל עצם ההצהרה שזאת תערוכה של נשים כנשים היא הזמנה לדיבור שונה. אם המומנטום יימשך, ליותר ויותר נשים יהיה אומץ לצאת מול מה שההגמוניה מצווה. כיום, אדריכלות היא מקצוע פולשני וכוחני, מגדר וממדר. אז בואו נראה, אולי יש כאן אפשרות אחרת, שגם גברים יכולים לאמץ".

רשימת המשתתפות, לכן, היא המסר: ג'ויס אורון, טולו אמיתי, פארה גולדמן, אלה גורן, קרן ויינר, טלי יער-קוסט, טלי כהנא, עדה כרמי-מלמד, רות להב, יעל מוריה, אורית מילבואר-אייל, גנית מייזליץ-כסיף, סלמה מילסון-ארד, בתיה סבירסקי-מלול, נעמה מליס, דנה סגל-לרנר, נילי פורטוגלי, פרלה קאופמן וגליה וייזר, מירי קייזר, מיכל קימל-אשכולות, תאה קיסילוב וליאורה קיסילוב-קיי.

היו אדריכליות שסירבו להשתתף ב"תערוכת נשים"?

לרמן: "אדריכליות רבות שפנינו אליהן באמת לא הסכימו להשתתף, כי הן לא רצו להיות משויכות להגדרת התערוכה כתערוכה של נשים. לעומת זאת היו כאלה שהסכימו בהתלהבות, ואחרות היו אמביוולנטיות ודיברו בשני קולות. הן הסכימו להשתתף, אבל הסתייגו ואמרו שהן לא מאמינות באדריכלות נשית או גברית, אלא באדריכלות טובה נטו".

"התלבטתי אם להשתתף", מסבירה פארה גולדמן, "כמו שהתלבטתי כשלמדתי בפרינסטון בשנות ה-70 אם להצטרף לארגון נשים בסגל. הרי גדלנו בארץ על שוויון מלא לכאורה ועל נהגות וחובשות בפלמ"ח, ואני אישית לא חשתי במגבלות. רק אחר כך הבנתי שיש תקרת זכוכית גם באדריכלות, ומעליה יושבים גברים שהתרגלו לעבוד רק עם בני מינם. כך שבסופו של דבר הסכמתי להשתתף".

בתיה סבירסקי-מלול נענתה בלי היסוס. "אני חושבת שנשים עדיין נמצאות בעידן שבו אין שוויון, לא בשכר ולא בנראות", היא אומרת, "אנחנו תמיד צריכות להיות יותר טובות מטובות כדי לזכות בפרויקט. רוב החיים המקצועיים שלי הייתי צריכה להתחפש לגבר, או להתחנחן כמו אשה, ולא בא לי יותר לעשות לא את זה ולא את זה. אז התערוכה היא בעיני דבר חיובי, תערוכת מחאה, ודרך להראות שאנחנו כמו שאנחנו".

לטלי כהנא לא היתה שום בעיה להשתתף "כי תערוכה היא תערוכה. נשית או גברית, זה בעיני שטוח. מעולם לא עצרתי להסתכל על זה מהצד. אני עובדת קשה ובלחץ ואין לי זמן לזה. בעיני זאת לא תערוכת מחאה אלא תערוכת גאווה, כי אף על פי שאנחנו נשים ואמהות, אנחנו מצליחות, וזה מרחיב את הלב. אין עלינו. בגילי, אני לא פמיניסטית מטבעי. אפילו בעלי אומר שאני שוביניסטית".

יאללה גברת

סרט הווידיאו היפה והמאלף של ורד פלוק, שיוקרן בתערוכה, הוא סדק ראשון במה שמרדכי הגדירה "מה שההגמוניה מצווה". זוהי סדרת מונולוגים חופשית ולעתים משעשעת של המשתתפות בתערוכה - גלריה מרשימה של נשים דעתניות, נראות טוב ולבושות טוב, לבושות להצלחה - שהתבקשו להגיש סיפור אישי קטן או אנקדוטה הנוגעים לאדריכלות ומיגדר. חוץ מעדה כרמי-מלמד, הפרימדונה של האדריכלות הישראלית, כולן נענו.

וכך, מסיפור לאנקדוטה, לראשונה בעולם האדיכלות בישראל נחשף בסרט טפח, אמנם קטן, מעולמן של מי שמעצבות את עולמנו, ונרשמה סטייה מרעננת מתו התקן החשאי-הגברי השליט בארץ. טולו אמיתי מספרת שמנהלי עבודה אומרים לה, יאללה גברת, תחזרי למטבח ותעזבי אותנו עם הפרטים המסובכים שלך. אורית מילבואר-אייל מתארת כיצד חלצה שד באתר בנייה לתינוקה בן השבועיים. רות להב נזכרת שבחיפושיה אחרי עבודה במשרד אדריכלים בלונדון בשנות ה-70 נדחתה בטענה שאין שירותי נשים.

שירותי נשים הם מוטיב חוזר בסיפורי אדריכליות. במסגרת המחקר ההיסטורי שהיא עורכת מצאה דוידי את יומנה האישי של הסטודנטית הראשונה לאדריכלות בטכניון בחיפה, ציפורה נויפלד, שכותבת על קשיי הקליטה שלה כאשה יחידה בין גברים. "קיבלוני בלי בעיות בקשר למין", כתבה נויפלד ב-1924. "אמנם בזמן תכנון הבניין של הטכניון לא היה הדבר מקובל, כי לא היה זכר לנוחיות לגברות. אפילו לא היה לי מקום לסדר את התסרוקת עם הצמה, וכעבור כמה ימים נאלצתי להסתפר".

נויפלד, שנישאה לימים לאדריכל אברהם צ'רניאק (ילדה ארבעה ילדים ועבדה במשרדם המשותף), כתבה עוד ש"לא מעט אי נעימות גרמה לי שאלתו של אחד המורים, האם צריכה צעירה כמוך לעשות מאמץ כה רב בכדי למצוא חתן?". הדברים השתנו מאז. בפקולטות לארכיטקטורה יש שירותים נפרדים לנשים, ואין טעם להתאמץ לתפוס חתן, כי בקמפוסים חוגג הרוב הנשי.

אסתר זנדברג, הארץ 1.2.07