בחרתי לכתוב את מילותיי הראשונות באתר דווקא על גלעד, אלדד ואהוד. אלו שמכנים אותם החיילים החטופים. אבל לפני הכל, הם אנשים. ילדים. כמוני, וכמוך. אני תוהה ללא הרף מה איתם והיכן הם? אני חושבת כמה קשה להם, ואיך עוברים להם הימים? השעות? הדקות? והאם הם יודעים אם קיץ בחוץ, או חורף? האם הם חשים ששנה חדשה ממשמשת ובאה, ושעוד יומולדת שלהם עבר? האם הם נאחזים בתקווה הזו שבלב, שקיימת בתוכנו ?התקווה להיות חופשי. הזכות הכל כך בסיסית, כל כך אנושית, כל כך ראשונית. אני רוצה לראות אותם שבים אלינו. אל מסלול השיגרה היחסי שלנו. אמנם שגרה. אבל שפויה!! לי יש תקווה. אני מאמינה שאלוהים שם למעלה שומר עליהם. יש לי הרגשה שברגעים קשים, ה' מנתק את נשמתם מגופם, על מנת שלא יחושו כאב. על מנת שיוכלו לרחף מעל פני הזמן, והמרחב, ולראות את הטוב שעוד צפוי להם. הלוואי ונזכה לראות אותם עימנו במהרה. הלואי ותסתיים לה שנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה. נתפלל כולנו לשובם של הילדים אל חיק משפחותיהם. אמן.