כשסיימה את שיחת הטלפון, הרגישה כאילו נכרת מגופה איבר חי.

שנתיים וחצי של אושר מטורף תמו באחת.

שנתיים וחצי של כאב ועונג, שנתיים וחצי של אהבה שורפת.

נשואה כבר עשרים שנה לאיש חרוץ וטוב לב. בהתחלה, חיה את המסלול הרגיל  של ילדים ועבודה, חברים ומשפחה, כמו כולם. אחר כך כשבגרה וחלפו השנים, שאלה את עצמה אם ככה זה יהיה תמיד. הכל הפך לשטוח. חיה במישור. אין גלים, אין סערות. מישור.

היא מורה בבית ספר יסודי לכיתות א' וב'. יותר מעשרים שנה שהיא מקבלת ילדים רכים בני שש וצועדת איתם בשנתיים ראשונות של קריאה וכתיבה. משמשת להם דמות תומכת ואוהבת. קיבלה כבר את פרס החינוך על ההשקעה הרבה בילדים. את השכר שהיא מרוויחה, היא מעריכה מאוד ודואגת לשמור עליו מכל משמר. לומדת הרבה קורסים אשר מזכים אותה בגמול השתלמות ואוספת נקודה לנקודה. הגיעה כבר למכסימום האפשרי.

בשנה שעברה קיבלה קידום. סגנית מנהלת בית הספר. תפקיד עם הרבה כבוד וגם תוספת למשכורת.

אחרי שנולד בנה השלישי, היתה לה תחושה חזקה של רצון לחיות, לטעום ולדעת. קצה ב"ישורת" שאליה נקלעה.

מבטי הגברים תמיד נמשכו אליה בכל מקום שאליו הלכה. אפילו הנשים לובשות קנאה כשהיא עוברת. תווי פניה כשל נסיכה, עור גופה חלק וקורן, גופה הנשי צועק למרחוק וכשהיא צועדת, מותניה וירכיה רוקדים מחול מושלם של אנרגיה נשית. חזה השופע גורם לנשים התקפי קנאה ולגברים התקפים של קוצר נשימה. היא מודעת להשפעה שלה על הסביבה  ומקבלת את זה כמחמאה גדולה.

המאהב הראשון היה הגניקולוג שלה. אחרי שנים שהיתה פציינטית קבועה שלו, הבחינה במבטו המנצנץ כשהתלבשה. אחר כך בטלפון אמר לה שהיא אישה מושכת מאוד.

בפגישה הבאה הכל התגלגל מהר ופתאום מצאה את עצמה בפעם הראשונה בחייה חווה אורגזמה ענקית. זה לא היה דומה לשום דבר  שהיה קודם. ההתפוצצות היתה אדירה. הגוף שלה זכר את זה עוד זמן רב אחר כך.

אחרי הפגישה הזו, העולם נראה אחרת. אחרי הפעם השנייה, החברות בבית הספר אמרו לה שהיא נראית נהדר, עור הפנים שלה מתוח וורוד והשיער מבריק. שאלו אותה מה היא אוכלת, אם התחילה בספורט חדש או אולי משתמשת בקרם לחות חדש?

צחקה בליבה. כן, היא עושה את הספורט הכי בריא בעולם. וכן, זה חי ומרטיט ומלא לחות.

נכנסה איתו למסלול קבוע של הרבה שיחות טלפון. פעם היתה מדברת בטלפון שיחות קצרות. עכשיו זה הפך לרומן טלפוני של שעה וחצי בכל יום.

היא אהבה שהוא מתקשר כל יום והתרגלה לזה. רק בשבת היה מוסכם עליהם שלא מדברים.

אחריו, היו לה עוד כמה שאהבו את גופה. החמיאו לה מחמאות, אמרו לה שהיא האישה הכי יפה והכי סקסית בעולם, מה שהיה די נכון. היא בתמורה נתנה להם היכרות עם עולם תענוגות שלא טעמו בבית.

עד שהגיע שי.

את שי הכירה דרך חבר משותף. היה גבוה, גדל גוף. כבר כשפתח לה את דלת המרצדס שלו, החסירה פעימה. אהבה אופי חזק ויופי, אבל כסף וכוח תמיד עשו לה את זה.

הוא אמר לה את כל המילים שאהבה לשמוע. כמה הוא אוהב אותה ומעריץ את היופי והחוכמה שלה וכמובן גם את הגוף שלה. היה מצלצל בכל יום, גם כשהיה בחו"ל. שיחות של שעות ארוכות. היתה יושבת במיטתה אחר הצהרים, בכתונת דקה לגופה, הטלפון צמוד לאוזנה והיא מתמזגת איתו. פעם בשבוע היה מזמין אותה למקום מפגש סודי. שם היתה האהבה קולחת. מדברים שעות ומתנים אהבים ללא לאות. הקירבה היתה חזקה. ממש כמו שתי נשמות המותכות ליישות אחת.

כאשר היה בתוכה לא יכלה לומר איפה הוא נגמר ואיפה היא מתחילה. ממש גוף אחד.

האהבה בערה ואיתה גם הקינאה. לא היתה יכולה לסבול כשרמז לאהבתו לאישתו. כמה הוא מעריך אותה ומטפל בה. אם ידעה שקנה לה מתנה, היתה קנאתה שורפת. הוא מצידו למד מהר את חברתו הקנאית והיה אומר לה רק את המילים שאהבה לשמוע. השתדל להמעיט בנוכחות של אישתו בסיפוריו.

כשהיה נוסע לחו"ל עם האישה החוקית, היתה יושבת בבית ואוכלת את עצמה. "אם הוא לא אוהב אותה כמו שהוא מספר לי, אז למה הוא משקיע בה? למה הוא קונה לה מתנות?"

כשהיה חוזר היתה סונטת בו ומציקה לו על כך. היה שב ומבטיח שרק אותה הוא אוהב. ושהוא חייב לקחת את אישתו לחו"ל כדי שלא תחשוד. אמר לה שרק היא האישה האמיתית בחייו.

כך מצאה את עצמה צוללת לתוך מרקם סבוך של אהבה ותשוקה, קנאה וכעסים. סבך של שקרים שסיפר לה, אשר היא בחוכמה רבה הצליחה לגלות וכל זאת, כי רצתה שיאהב רק אותה. לא את זוגתו החוקית.

עכשיו, באמצע החופש הגדול, אחרי שנתיים וחצי של להט גדול, אמרה לו - די !

לא רוצה יותר מדבשו ומעוקצו. הנח לי לנפשי. הוא ענה לה שהיא עוד תתחרט ותזחל אליו על ארבע. אך היא מתוך חוש הישרדות נשי חזק, אמרה - די, נגמר, וסגרה את הטלפון בשפתיים קפוצות ולב קרוע.

בימים הראשונים אחרי שיחת הטלפון, הרגישה כאילו קטעו לה איבר מהגוף. היתה מהלכת בבית כמו נכה. כמו אדם שאיבד איבר חשוב מגופו והוא חסר וכואב.

היתה מרימה עצמה מהמיטה בכוח, יוצאת לבקר חברות טובות. סיפרה להן הכל. לא חסכה בפרטים. ההשתתפות שלהן בסיבלה לא סייעה לה להרגיש יותר טוב.

היתה חסרת מנוחה, חלשה ושברירית. בימים האלה, כבר לא שידרה נשיות. בימים האלה, כבר לא הסתובבו אחריה גברים כשעברה מולם.

באחד בספטמבר גררה עצמה בכוח לכיתה. עמדה זקופה וברכה את תלמידיה כבכל שנה: "שלום כיתה א' ".

כלפי חוץ חזקה ובוטחת. בפנים - ריקנות כואבת וקרע גדול בליבה.

מסתכלת על בעלה שמגיע הביתה בערב ושואלת את עצמה אם ככה זה יהיה עד הסוף. האם נגזר עליה להזדקן איתו לדעת?  היש דרך נכונה יותר לחיות את החיים האלה?

ושוב בבוקר יוצאת לדרכה אל בית הספר. אישה יפה וחושנית, מורה חכמה ויצירתית, נפש פצועה וחבוטה.

צועדת במסדרון אל הכיתה, גווה זקוף, שמלתה מלאה את גופה הנשי וליבה ריק.

אל השולחנות במסעדת השרות העצמי יושבות שתי משפחות. כל אחת בשולחן נפרד.

בשולחן אחד, אבא ,אמא ובת קטנה בת שלוש בערך. ליד השולחן השני, אבא ואמא יחד עם בנם, גם הוא בערך באותו גיל.

בשולחן של הבת ניכרת תכונה רצינית מסביב לצלחתה של הילדה. האבא מאכיל אותה ומסייע בידה בכל דרישותיה. הוא יושב רכון אליה, קשוב לקולה ובקשותיה וממש מלווה במבטו כל נגיסה וכל תנועה של הילדה. אשתו, אם הילדה, יושבת גם היא לידם, אולם היא מרוחקת מעט, משאירה מרחב פנוי לאב הדואג , שקועה בתוך עצמה, אוכלת את המנה שלה בתשומת לב רבה.

בשולחן של הבן יש גם כן תכונה רבה מסביב לצלחת הבן. אלא שכאן זו האם הטורחת לספק כל מאווייו של הילד. היא מגישה לו מזלג לפיו, מנגבת לו את הטיפה מהסנטר ונרגשת למבטיו והעדפותיו.

בצד, יושב האב, רכון על צלחתו שקוע כל כולו באוכל שלו. רגליו נטועות היטב בקרקע, כתפיו רחבות וידיו מקיפות את הצלחת. הוא מביט אל האוכל וממש שוקע בתוכו. הוא בכלל לא נמצא כאן. רק הוא והאוכל. הוא חותך ונוגס בולע וטוחן, הוא בוצע וטובל ואוכל וחוטף, הוא מערה לצלחתו עוד מהצלחות האחרות וממש נמצא בגלקסיה אחרת. גלקסיית האבא האוכל.

כשהוא מסיים את האכילה , הוא נרגע מעט מן הקצב , מבטו מתעמעם והוא נשען מעט לאחור. מביט בחצי מבט על בנו ואשתו העסוקים עדיין במשימת ההאכלה שלהם.

בשולחן של הבת פתאום - בעיה. היא רוצה לשתות מים. האבא כמובן קם להביא לה.

והבן, הוא צריך פיפי. וזהו כבר תחום הגברים כמובן. האבא פתאום התחבר למציאות בחזרה, כבר לא מנותק כמו קודם. הוא קם ממקומו, מושיט יד לבנו והם הולכים יחד לכיוון בית השימוש. לידם צועד האבא של הבת.

"איזה פרימיטיבי", חושב האבא-בת, "בן בלי תרבות, הילד שלו לא מעניין  אותו בכלל. הוא משאיר את כל הגידול שלו לאמא שלו. יום אחד הוא יחפש איפה הבן שלא ויראה שלא למד להכיר אותו בכלל. ככה זה אצלם במשפחות האלה. משאירים הכל לאישה ואחר כך מתפלאים איזה יצורים צמחו פה במדינה".

"איזה נקבה" חושב האבא-בן, על זה שהולך לצידו. " ממש לא מבין מי נתן לו תואר זכר. ככה נמרח על הילדה, מאכיל אותה כמו סמרטוט וכל הזמן רץ להביא לה מים וקולה ובמבה. בטח בלילה הוא מרדים  אותה עם סיפור ורץ לשטוף את הכלים שהשאירה לו אשתו. והיא בטח מסתובבת לה בכל הסדנאות האלה של המודעות ונדפקת עם גבר אחר  יותר זכר ויותר חזק מהאימפוטנט הזה".

והם הולכים להם כל אחד לדרכו, האבא-בת הולך מהר, רזה, שערו מדובלל, הוא כפוף לפנים, דרוך לכיוון המטרה אליה נשלח, כל הגוף באלכסון לשרת את מצוות הבת וגם חס וחלילה שלא תחשוב הגברת שהוא עושה משהו אחר בדרך.

האבא-בן משייט לו לאט לאט במעבר בין השולחנות, אוחז ביד בנו כמלך המציג את  יורש העצר. כרס קטנה בולטת מעל החגורה, מתנדנד כטווס "רואים את הבן שלי? זה הבן שלי, רואים?"

חזרו כולם למקומות, הבן עשה פיפי והבת שתתה מים. עכשיו היא צריכה פיפי.

בשולחן השני, שואלת האמא-בן את בעלה שיחיה, האם להביא לו קפה. הוא מהנהן לה במבט מחייך ומסופק. היא קמה בשליחות הקפה של הבעל. לצידה הולכת האימא-בת עם הילדה לפיפי.

חושבת לה האמא-בת " אישה פרימיטיבית שכזו, ניכר שהוא שולט בה, ממש לא הניד עפעף היצור הבהמי הזה במשך כל האוכל, לא איכפת לו מהבן שלו בכלל. מה שמעניין אותו הוא שהאישה תאכיל אותו ותדאג לו ותלביש אותו ותקום בלילה, מה  מבינה אישה כזו בשוויון זכויות? לבטח לא  שמעה  על פמיניזם. אולי קראה פעם על זה ב"לאישה". אם הוא מרשה לה בכלל לקרוא עיתון שמא זה יכניס לה רעיונות משונים לראש הבלתי מפותח שלה, אני בטוחה שכל יום היא לוקחת אותו מהגן בצהרים, לא עובדת, למה שתעבוד ותעשה קריירה, היא צריכה לגדל ילדים לא?"

האמא-בן  הולכת לצידה " איזה פוסטמה, יאללה, עושה ממנו סמרטוט מבעלה, ככה לא מתנהגים לגבר, וואללה איפה חינכו אותה, הוא מאכיל, הוא מלביש, בטח אם היה יכול היה גם מניק את הילדה, טוב היא בטח לא הניקה כדי לשמור על הגזרה המלעונה,  מה זה פה , אין הבדל בין גבר לאישה? אני בטוחה שגם במיטה היא לא נותנת לו להיות למעלה, איפה הכבוד לגבר, אבא שלי כבר היה מראה לה מה זה. איזה עולם הפוך, מה הם מבינים אלה".

חזרו כולם למקומם, אמא-בן הביאה לאבא-בן את הקפה שלו. הוא מתרווח בכסאו, נשען לאחור ומחפש את הסיגריות. בשולחן לידם אמא-בת מחפשת גם היא את הסיגריות שלה. "אני הולך להביא את הסיגריות מהאוטו" נשמע בשולחן אחד. "כנראה שכחתי את הסיגריות באוטו" נאמר ליד השולחן השני.

אבא-בן ואמא-בת יוצאים לדרך, כל אחד ממקומו, ממשפחתו, אל המכונית להביא סיגריות.

בוחנים זה את זו כמו שני מתאגרפים לפני שמיעת הגונג. מודדים זה את זו מלמעלה למטה ומנסים להבין מי היריב בזירה החדשה. היא לוחצת על כפתור המעלית, הוא מתעלם מנוכחותה ממתין בשקט. "יש לה ריח טוב, בושם מעניין לצפונבונית הזו"

"איזה גודל ורוחב הגבר הזה, אני מרגישה קטנה לידו" .

המעלית מגיעה. היא נכנסת ראשונה עומדת רשמית ודוממת. לא רואה אותו. הנוכחות שלו ממלאת אותה.  ריח של גבר מעורב בניקוטין ומעיל עור. ריח שגורם לקרנפיות באפריקה להתייחם.

הוא נכנס אחריה. הדלת נסגרת. "לחניון"? שואל, מהנהנת בראשה עם חצי מבט. הוא בוחן אותה שוב. בדיקת רנטגן בעמידה. מבחין בעורה הלבן, רואה את עורקי רקותיה פועמים. האם היא רועדת או שנדמה לו? הוא מכיר את הרעד הזה של בנות השכונה  כאשר אחז אותן בזרועותיו. " אבל גם היא? הלבנה הזו?  היא גם יודעת ככה להתרגש? אומרים עליהן שהן קרות כמו אגרטל חרסינה באמצע החורף",

מרגיש שהבושם מציף את נחיריו, חושיו מעורפלים משהו. הוא עומד יציב, מסיט מבטו בקלות אל עיניה וקולט את המבט הבורח ממנו. " מה היא משדרת? יכול להיות שהשפה של הגוף היא עולמית? אין לה גבולות של שכונות ומחוזות?"

עכשיו היא כבר רועדת ממש. הדופק שלה מרעיד את הברכיים, הדם טס במהירות של מטוס על קולי במרחבי הנפש, ערפל קל בעיניים. עונת הייחום באפריקה בשיאה.

אבא-קרנף מקצר דרכים. עכשיו הוא מביט בה ישר לתוך העיניים כשואל " באמת? יכול להיות שאת רוצה?" והיא, מהנהנת בתוך נשמתה וצועקת "הצילוווווו ".

כשדלת המעלית נפתחת יוצאים ממנה קרנף וקרנפית בעיצומו של מחול ייחום.

הוא מצביע עם המפתחות  לכיוון המכונית שלו והיא כמו אוטומט צועדת איתו וכל גופה כואב מרוב תשוקה. זה אמיתי? מתי הרגישה כך? לא זוכרת.

המכונית חונה בקצהו האפלולי של החניון. רחוק מהעין. הוא פותח לה את דלת המכונית והיא נבלעת פנימה. הוא מחליק אחריה וסוגר את הדלת.

למעלה במסעדה, אבא-בת ואמא-בן מחליפים מבטים מהוססים וממתינים. מטפלים קצת בילדים ומרגיעים שאבא ואמא תיכף יבואו. מבט של שותפים למקום, שותפים לשלב בסולם, שותפים לדרוג בזוגיות, שותפים במסדר הרגישים והמשקיעים.

פתאום בפרץ של יוזמה בלתי ברורה, הוא קם, ניגש אליה ומניח פתק עם מספר טלפון על השולחן. כולו סמוק, הוא חוזר חזרה מיד לשולחנו. היא עטה על הפתק ובחיוך של  הכרת תודה מטמינה אותו עמוק בארנקה.

אבא-בן ואמא-בת צועדים חזרה אל השולחנות. סיגריה דלוקה תקועה בפיהם, מבטם מפוזר משהו והם מחייכים אל המשפחה הממתינה. שואלים אם כבר הגיע זמן ללכת הביתה.

מהשולחן קמה משפחת  אמא ובן ללכת.

מהשולחן השני קמים  אבא ובת וכולם יחד הולכים הביתה.