עמדה מול דלפק של הזמנת הובלות בחנות רהיטים גדולה.  רזה, בת 30 בערך, עור שקוף, קצת מחוטט. לבושה במיני וסריג קל. שיער  שחור מתולתל עד הכתפיים.

הפקיד, צעיר ממנה, מסתכל על הפריטים שביקשה להוביל ואומר לה: "את עם אוטו פה?" , "כן" אומרת לו. "זה יכנס באוטו, חבל על ההובלה" הוא אומר. "אבל אין לי מי שיעלה לי  את זה למעלה" עונה לו בשקט.

"ואין גבר?"  זה מתפצח באוויר, רועם.  "אין גבר?" מהדהד מקצה החנות ועד קצה, למרות שהוא רוכן קדימה ושואל בעדינות, מאוד בשקט.

לא.

היא לא צריכה לענות. הוא רואה במבט שלה, בכתפיים הרזות שמייחלות למגע, בצוואר הרוטט הרגיש, בריסי העיניים שתיכף בוכות.  אין גבר.

הידיים שמחזיקות בקבלת הקניה רועדות מעט. האצבעות האלה שכל כך רוצות לגעת ביד גברית גדולה. רוצות לפרום כפתור עליון בחולצתו, רוצות ללטף סנטר לא מגולח. כתפיה נוטות לפנים, נסמכות על הדלפק  כבניין ללא יסודות .

תלתליה רוטטים על גבה. כבר הרבה ימים שנגעו בהם רק קצותיה של מברשת השיער. כמה היתה נותנת כדי להרגיש את אצבעותיו מטפסות  במעלה העורף, מגששות בשיער הסבוך, מחפשות מעל האוזניים ובתנועות מעגליות רכות גורמות לה לגרגר כמו חתול.

הפקיד מסתכל עליה ומתחיל לרשום את הזמנת ההובלה. פוזל אליה בהסתר.

הייתי יכול אולי לעזור לה קצת, הוא חושב, אולי הייתי לוקח לה לאוטו את החבילה ובערב, אחרי העבודה, אלך להרכיב לה את הכוננית.

מי יודע אולי אזכה קצת מחום ליבה וגופה. נכון שזה לא יפה לנצל חולשה, אבל אולי היא פשוט צריכה את החום הזה ואם אני יכול לתת, אז למה לא?

היא בוהה בו אבל בעצם לא רואה אותו. מעבירה בדמיונה בהבזק את כל אלה שהיו יכולים לעזור לקחת לאוטו את הכוננית הארוזה. כן, היו לה מועמדים להרכבת כוננית. אבל לא החזיקו הרבה. האם זו היא שהבריחה אותם? או אולי פשוט לא מצאה עדיין את האחד והיחיד ?

היא זוכרת את שי. שי היה מתאים פה עכשיו. מושבניק חסון עם עורף של פר.

הוא היה ממש מתאים. היה מניף את הכוננית למעלה כאילו היתה חבילת חציר.

כל כך חם היה מגעו. כל כך נעים היה חיבוקו הגס והחזק. אמנם לא דיבר כמעט, חוץ מלהגיד שהוא רעב ואת השלום בבוקר כשהלך לעבודה.

או ירון, הצפוני המפונק, בודאי היה מזמין סבלים בעצמו. לא היה נוגע בשום דבר קשה או מאובק. לא רוצה להחזיק בשום כלי עבודה, למרות שידיו היו מיומנות היטב במלאכת האהבה. למה הוא הלך בכלל? אמר לה שזה לא היא, זה הוא.

והיה גם הסטוץ הזה עם המוביל של הגז, איך קראו לו? אלכס או אנדרי, הגיע עם בלוריתו הבלונדינית והמבטא הרוסי שלו והפתיע אותה כשגמר לחבר את הגז וביקש רשות לנגן על הפסנתר. מוכשר היה, אצבעותיו פרטו על כל קלידיה. ניגן אצלה סונאטה בשלושה פרקים ונעלם כלעומת שבא. לא חזר יותר.

מה אני עושה להם שהם כולם נעלמים? משהו לא בסדר אצלי?

ג'ולייט הפותחת בקלפים אמרה לה שהיא לא מוכנה לזוגיות עדיין, אבל האביר מחכה לה.

כשהיא תהיה מוכנה, הבטיחה ג'ולייט, האביר יבוא ממש כמו באגדות. אולי עם מרצדס לבן ולא סוס.

אולגה הרוסיה המתקשרת דיברה על הסתיו שיביא עמו רוח קרה ומאהב חם.

הסתיו עבר, גם החורף ועוד שני סתווים אחריהם עברו חלפו.  לא מאהב ואפילו לא חבר לשיחה.

מוכנה אפילו להתפשר כבר על חבר רק לדיבורים. שיהיה שם מישהו עם קול גברי וגרוגרת.  מישהו עם הורמונים אחרים. לא איכפת לה אם יזרוק את הבגדים על הריצפה באמבטיה. היא תכבס לו ותגהץ לו ותבשל לו. רק שיהיה שם בשבילה. ילך איתה לקניות , לסרט, לתקן את הטלפון. שידע לבדוק מים ברדיאטור או יחליף פנצ'ר והיא בעמדה הנשית המסורתית, תעמוד בצד, ידיה על מותניה ותעודד אותו.

"אז מה את מחליטה?" העיר אותה הפקיד, " לרשום את ההובלה?"

"כן כן בבקשה" , אזרה עוז ואספה את עצמה מעוד סצנה של רחמים עצמיים.

"אל תדאגי, אני אשלח לך את המתקין הכי טוב שלנו" אמר  בחיוך מבטיח.

הרימה את ראשה, הודתה לו בגב זקוף,  הסתובבה והלכה לכיוון המכונית. אחרי שהתרחקה מרחק בטוח הליטה ראשה בידיה וכך הלכה הלוך ומעוד לעבר מגרש החנייה

יש מקום בחיפה שבו אתה יכול לאכול בורקס עם ביצה ומלפפון חמוץ, ממש ארוחה.

חותכים את הבורקס בקפידה ומגישים לך בצלחת יפה. הבורקס חם וטרי, עם תרד או גבינה,  תפוחי אדמה ופטריות. ממש מעדן.

אם מתחשק לך אתה גם מזמין קפה הפוך והרי לך ארוחת שחיתות ממש.

ישבתי לשולחן, הזמנתי סמבוסק עם גבינה בולגרית. את זה הם מכינים במקום. מיוחד לפי הזמנה.

הבחור מעבר לדלפק, כהה עור, חזות הודית או פרסית, זריז ומבין, קיבל את ההזמנה. היפנה מבטו לצד שמאל וסינן מפיו: "סמבוסק עם בולגרית" .

מילים רכות. מהירות, מדוייקות,  הנימה כל כך מעודנת, בקשה עם פקודה, תקשורת חמה זרמה עם ההוראה.

הסתכלתי לכיוון, שם מעבר לדלפק, מטבחון. בין תנור לשולחן, בין כיור נירוסטה לארובה ענקית עמדה לה מיס תבל.

בחורה יפת תואר, גבוהה, עור בהיר, לחיים עדינות, שערה השטני הארוך אסוף, כולה אומרת רגישות ואצילות. זקופה וקורנת, מצח שיש יפה, אף מעוצב הפוגש שתי עיניים רכות כמו כרית של פוך. ריסים שאפשר לעשות מהם וילונות ויטרינה.

מיס תבל קלטה את מבטו, וחזרה על המילה, "בולגרית".  במבטה המאשר ניכר החיבור. היתה תלות, היה חיוך קל שזרח אליו. שינוי קל בזוויות הפה שאמר:" בשבילך הכל, אפילו סמבוסק עם בולגרית".

מיד החלה בפעולה נמרצת להאביס את הבולגרית אל תוך הבצק. מתכופפת לשולחן, עובדת טורחת ומביאה לעולם את הסמבוסק הכי יפה שיכול להיות. הבצק שלו לבן ורך, תפוח ומלא כל טוב ובקצה, בקצה בו סוגרים אותו, שם ניכרות  טביעות אצבעותיה המלכותיות. אפשר לראות איפה האצבע ואיפה האגודל. אצבעות שיודעות שלא נועדו לסגור סמבוסק אבל עושות את זה מצוין. איזו רכות איזה קיפול וגימור יפה , איזה סמבוסק אצילי.

הגישה לו את הסמבוסק וההודי הכניס אותו לתנור. תנועה זריזה. הציב אותו בדיוק במקום הראוי לו ואמר לי " 5 דקות".

אני יושב, שותה את הקפה ומביט בהם. יש עוד עובדים במסעדה, אבל יש חוט סמוי הקשור בין השניים האלה. בין ההודי למלכה. היא עוקבת אחריו, מלטפת אותו במבטיה. הוא, בין לקוח ללקוח מחזיר לה מבט מהיר, מאשר לה שהוא מחזיק את החוט מקצהו השני.

יש שם אהבה. רואים. הוא לא ממש מתמזג, אבל בהחלט שט לתוך עיניה, רואה לאן היא הולכת וזזה. וכשהיא לא מביטה, הוא כולו מרוכז בה. הולך איתה במבטו לכל תזוזה, לכל ניע שלה. הוא ראה כל פרט בהכנת הסמבוסק. עקב אחר הידיים העדינות . כשהגישה לו את הסמבוסק, אחז בו בזהירות  כאילו זה בנם הצעיר שנמסר מאימו לאביו.

אני מסתכל עליו. גבר צעיר ונאה. רזה וחסון. הוא נמוך ממנה. מהיר מבט והבנה, רואה הכל, את העובדים, את הקופה, את הלקוחות ובעיקר אותה. כל הזמן את המלכה.

בלורית שחורה, ידיים רצות מהר, כשהוא לא עובד, ידיו על מותניו, ממתין לאירוע הבא שידרוש התערבותו.

הסמבוסק הוצא מהתנור והגיע לשולחן.

סמבוסק האהבה ממש מגרה.  טרי וחם, בהיר עם גוון שחום קלות, עורו מבריק, ריחו חודר אל האף וממלא את הנחיריים. תפוח ועגלגל, נשי כל כך, מלא כל טוב,

יש חשק לחטוף אותו ולנגוס בכוח. אבל השכל אומר - רגע, חם, לאט לאט, אם תנגוס מהר מידי, יהיה טעים בדיוק לשניה אחת. אחר כך תקבל כאב בטן. בסמבוסק של אהבה יש לטפל בעדינות רבה. צריך להמתין קצת שיתקרר, שחומו יהיה נעים למגע השפתיים וגם הלשון. אתה יודע שגם אם תחכה שהמעטפת תהיה נעימה, אם תמהר, התוכן ישרוף את לשונך ואת ליבך.

נוגע בו ככה בינתיים במקום שבו סימנו אצבעותיה את הקיפול. טביעות אצבעות של מלכה על הסמבוסק שלי. רואים את התנועה הגלית, הריתמוס של הקיפול, הרכות.

אני טועם מהבצק בקצה, בזהירות. מגיש אותו לשפתיים ונושך קלות. טעם גן עדן, כל הבלוטות שרות שיר לבצק הפריך.  אם תוכו של פרי האהבה טעים כמו ברו, הרי שמובטחים להם חיי נצח, למלכה ולהודי.

זהו, זה הזמן אני מרגיש , טוב וזורם עם הסמבוסק שלי וגם לא פוחד כבר שאקבל כוויה אם אנגוס.  חופן אותו בשתי ידיים, מגיש אותו לפה ובעדינות, עם עיניים חצי עצומות נוגס קצת, ככה חתיכה קטנה.

המליחות של הבולגרית מכה בלשון, הדופק מואץ. יש שם עוד תבלין שאני לא מזהה ברגע הראשון. ככה הרגיש אדם הראשון כשפתח את עיניו בגן עדן?

כל בלוטות הטעם נעמדות ממש, מחול האש, ריקוד של חיזור בין הלשון וגרגרי הגבינה המתפרקים בתוך הפה. לועס בקלות ובולע נגיסה ראשונה.

עוצם קצת את העיניים ומדלג על פסגות הגלים של ים העונג. ככה על הקצוות, כל גל זורק אותי לגל הבא ואני מיטלטל ומתמסר לריגושי הבולגרית בבצק החמים.

ההודי רואה שאין לחץ בקופה ומתחיל קצת לסייר מחוץ לעמדתו. הוא ניגש לכיוון הדלת. המלכה מביטה אליו, מחכה. הוא מניד לה בראשו והיא מסירה את סינרה בתנועה אלגנטית, תולה אותו על קולב ופונה לצאת. מפזרת שערה, גווה זקוף , היא צועדת אל הדלת. פנו דרך רבותי, מיס תבל בדרכה אל הבמה לקבלת התואר.

היא מגיעה אל הדלת, הוא כבר בחוץ מחכה לה עם חיוך שובב בעיניו. היא מחייכת קלות, לא נסחפת, כיאה למלכה.

אני יושב במסעדה ומביט בהם דרך קיר הזכוכית. ערמת הורמונים ענקית מתקדמת לכיוון החנות השכנה. כנראה הולכים לקנות משהו. הם מתקרבים ומתרחקים, קצת מחייכים. הוא קורא בקול, צוחק, היא משתחררת והליכתה מקבלת עיכוס חושני יותר.

הסמבוסק ממש מרנין. מאפה פלא של בצק חום זהוב, עם מילוי של אוצר גבינה בולגרית. השילוב המאוזן כל כך, לא יותר מידי מלוח,  לא יותר מידי בצק. כל דבר במידתו, טרי, מתמסמס בפה, ניגון ללשון ולחוש הטעם. מרגיש את התענוג מתחיל לזרום לכיוון הבטן. כבדות קלה פושטת ואני מתמכר לנגיסות. לאט לאט לועס ומתמכר לטעם החיים המלוח.

בחוץ קורה משהו, האנרגיה זורמת והוא ניגש אליה בפרץ של אהבה ומניף אותה באויר בחיבוק צמוד. מחזיק אותה גבוה מעל ראשו. ידיו חובקות את גופה, לא מאפשר לה לרדת. היא צוהלת כולה, נרגשת, אדוות שערה נעות בגלים של חום שטני זהוב באוויר.  היא חובטת בקלות על כתפיו, מבקשת שיוריד אותה. הוא לא רוצה. היא מגבירה את הלחץ, ועכשיו ממש דורשת במפגיע שיעזוב, יניח לה. הוא לא מסכים. עיניו בורקות במבט של לוחם שוורים בזירה ברגע לפני המפגש עם השור. פניו מחייכות אבל כולו ממוקד בזרם ההנפה והחיבוק המצמיד כל כך. היא כועסת עכשיו וגופה התקשח. הוא חש בשינוי והוריד אותה בעדינות לקרקע. פניה חתומות, עיניה מושפלות, היא מתרחקת ממנו.

הגרגרים של הבולגרית קצת מלוחים מידי. הנגיסה האחרונה  ממש מלאה מלח. תחושה של פה מלא עם רצון להיפטר מהר מהמטען העודף. לאן הלך טעם גן עדן?  הבצק רך מידי ונמרח לתוך הפה כמו עיסה. איך שסמבוסק יכול להיות יותר מידי דביק . ממש עיסה של בצק וגבינה. את זה הם רוצים להאכיל אותי? אני מניח את שארית הסמבוסק בצלחת, מרחיק אותו מעט ומתבונן בו. מה היה יכול לגרום לי לחשוב שזה טעים הדבר הזה? איפה הריגושים של כל החושים? אני לא מבין מה מצאתי בו. שותה קצת מים, מנסה לשטוף את הטעם ואת תחושת ה"לא רוצה יותר כלום" .

ההודי מתנצל. הוא ניגש קרוב, מבין שהגזים, לא מוצא מילים. הוא מבקש סליחה. רואים מרחוק שהוא כל כך אוהב. גופו מוטה לעברה, עיניו מחפשות את עיניה. היא לא נעתרת. מבטה חתום, צועדת ממנו הלאה, הצידה.

הוא מתקרב שוב, מנסה להגיע מולה והיא פונה הצידה שוב. מסביר לה משהו. תנועות ידיו מצטדקות, מבקש ממנה לסלוח לו על משובת הנעורים. רגע של חום ואהבה הפך למשהו דביק. כנראה שהמלכה לא אוהבת שיביכו אותה בציבור. לא יכולה לסבול שמתנהגים איתה בגסות כזו , ועוד מול כל העולם.

הסמבוסק בצלחת, הבטן מלאה. אני נשען לאחור, מבט זחוח משהו. מעניין אם יש לו עתיד.

ההודי מפסיק לדבר. הגיע לגבול כבודו העצמי. לא מוכן להתנצל יותר. היא שותקת ומתקרבת חזרה למסעדה. הוא הולך בצד, רחוק, ידיו בכיסים. פתאום הוא נראה לי יותר נמוך.

שלושה מטר לפני פתח המסעדה היא מתרצה. עוצרת, מחייכת חיוך מהוסס. הוא מביט, הניצנוץ חזר לעיניו. נהר התקווה זורם במלוא עוזו. הסכר נפתח, החיוך מתרחב, המלכה זוהרת, עומדת שקטה והוא בא אליה. מחבק אותה, הפעם יותר ברכות ומנשק לה. השיער שלה שר. הגוף  שלה רוקד. ריח האביב באוויר ותנוכי אוזניה מסמיקים.

זהו, ניסיון אחרון. אני מגיש את הסמבוסק לפה בהססנות. טעים. אני מבין מה מצאתי בו קודם. במיוחד החלק האחרון עם  הקיפולים המלכותיים של מלכת שבא. אני מכרסם את הקצוות שלו ומתענג על בצק אפוי חום וריחני. עכשיו ממש קל לי בבטן. יש אויר, נושם בקלות מלוא החזה , נגיסה אחרונה. קם ללכת.

ההודי ומלכתו נכנסים חזרה. היא הולכת אל הסינר שלה. הוא לגשר הפיקוד.

מביט אליה כאשר קושרת את הסינר על גופה החטוב. ראשה מורכן, היא מרוכזת בעצמה. ניגשת לשולחן העבודה ומתחילה להכין בצק חדש. רגע אחד לפני שמתחילה ללוש אותו, מרימה את המבט ופוגשת את המבט הנסיכי ההודי.

ראיתם פעם חיוכים של אהבה נפגשים באוויר?

בום על קולי ששומע רק מי שאוהב לאכול סמבוסק עם גבינה בולגרית.

המרצדס הכסופה עצרה ליד בית הקפה ופרקה את המטען היקר. ירדו ממנה אישה מטופחת, ילד כבן 10 וילדה קטנה בת שנתיים. אחרונה, ירדה הפיליפינית.

אחרי שירדו היא סגרה בעדינות את הדלת והמכונית שייטה לה לדרכה.

האישה פרצה לדרך והחלה לשעוט על המדרכה לעבר מרכז הקניות. הולכת לה בג'ינס יקר יקר, חולצה של וורסאצ'ה וענק פנינים לצווארה. עגילים לבנים באוזניה, שערה מתנפנף וכולה אומרת "בעלת הבית כאן, שימו לב, אני מובילה את שדרת המסע הזו".

הילד, מיישר קו עם האימא, הולך גם הוא מהר, מנסה לשמור על הקצב שלה. גם הוא כבר יודע את מקומו כבעל בית קטן. לבוש מחלצות ועל פניו מבט של "ראיתי כבר הכל".

הילדה הקטנה הולכת יותר לאט קצת מאחור.

הפיליפינית הולכת בקו אחד איתה אבל שוקדת לא להיות יותר מידי מאחור כדי שבעלת הבית, אם תציץ, תראה שהיא משגיחה וממלאת תפקידה בנאמנות. הבקבוק של הילדה בידה, שערה השחור מתנפנף. גם היא בג'ינס, כמובן פחות יקר, אבל כיאות למשפחה מהמעמד המתאים נקיה, רחוצה ונראית טוב.

אם מסתכלים מרחוק רואים שתי נשים ושני ילדים הולכים לבית קפה.

שתי נשים יפות מטופחות, האחת בשלה יותר והשניה צעירה ,  אחותה הצעירה אולי?

אם קצת נתקרב נראה את האישה הבוגרת מקפידה כל העת לשלוח מבטים בוחנים אל כל השורה הממהרת והולכת. היא מוודאת כל העת שבנה , יורש העצר יהיה בקו אחד איתה. לא ישיג אותה אבל גם לא יפגר. היא שומרת שלבושו יהיה מוקפד ואיכותי ממש כמו שלה. השעון שלו מסמן שהוא כבר ראה חנויות יוקרה, לא רק מהצד של חלון הראווה.

המלכה האם ויורש העצר ממש צועדים כסופה במדבר. לא מתעכבים. צעדם בטוח ומהיר, מסתכלים ישר אל המטרה ולא שתים ליבם אל העם המשתאה סביבם.

הילדה הקטנה מנסה להשיג את הקצב. שולחת מבטים בוחנים אל אימא ואל הפיליפינית לסרוגין. אל אחיה היא לא מביטה כי יודעת שבשבילו היא מטרד מייבב.

היא יודעת שישועתה תבוא רק מאחת משתי הנשים האלה.

האימא מחזירה לה מבטים של "תשמרי על הפירמה ותשיגי את הצעד ! אצלנו במשפחה צריך כל הזמן להיות בתנועה מהירה "! Nobless Oblige  " .

הפיליפינית לעומתה שולחת אל הילדה מבטים תומכים כאילו אומרת לה-

"אני מזדהה איתך מתוקה שלי, ככה זה, אם את רוצה מקום ומעמד, תילחמי עליו".

מנופפת לה עם הבקבוק ורומזת לה שאם תהיה צמאה, תמצא את תנחומיה וכל צרכיה בידיה האמונות של המטפלת מחצי הכדור הדרומי.

פתאום   - תקלה ! לאימא נפתח השרוך, שוד ושבר. באמצע השטף של ההליכה היא עוצרת, מתכופפת וקושרת חזרה.

אבל מה קרה בינתיים במבנה שדרת המסע המלכותית?

הבן שאיבד פתאום את הביטחון האט גם הוא ומחכה לאימא ממנה הוא שואב את כל כוחו. מפנה מבטו אליה, לאחור ומייחל כבר שתקשור את השרוך השורר ותחזור להוביל.

הילדה הקטנה מדדה לאט וסוגרת מרחק.

רגע אחד ! מה קורה פה ? הפיליפינית פרצה קדימה , והנה היא בשורה הראשונה.

עכשיו היא מובילה. שערה מתבדר, גבה זקוף , הסנטר שלוח לפנים בנחישות. עכשיו היא לא רואה אף אחד לפנים. היא דוהרת לעבר המטרה. מנצלת כל רגע כדי ליהנות מהשליטה במשפחה שנמסרה לה על ידי המזל.

על פניה נהרה גדולה, עיניה מחייכות בסיפוק, אישוניה מממוקדים, נחירי אפה מתרחבים במאמץ לקחת יותר חמצן לצורך המרוץ לצמרת . היא רוכנת מעט לפנים, ממש טיל שיוט.

על פניה מופיעה הבעת הנסיכה היורשת. הבעת כוח של פנים צעירות, הבעה חסרת מורא. עיניה נוצצות, מצטמצמות משהו, עורקי רקותיה הולמים וסומק קל נזרה בלחייה העדינות הגבוהות.

אבל לא לעולם חוסן, האימא אשר ראתה בדיוק מה הולך לקרות, סיימה במהירות לקשור את השרוך ובשלושה צעדים זריזים ובוטים סגרה את המרחק.

תופסת את הילדה בידה אחת, גוררת אותה לפנים ומתייצבת בשורת ההובלה. 

מביטה לצד אל הפיליפינית שלה אחרי שהפקיעה ממנה גם את הקטנה ומכניעה אותה במבט השמור לאריסטוקרטיה האנגלית.

הפיליפינית שקיפחה בבת אחת את השליטה ושערי גן העדן נסגרו בחבטה  על אפה, חזרה למאסף.

גווה כפוף מעט, המבט הכנוע חזר, מסתכלת אל הילדים במבט משגיח ומטפל.

הולכת מאחרי הגברת שלה וחולמת איך יום אחד תופיע המרצדס והיא תכניס את הילדים למקומותיהם ואחר כך בתנועה מלכותית תחליק אל המושב הקדמי. תחייך במבט אוהב אל הגבר הנוהג ותישיר מבט לפנים כיאה לנסיכה אמיתית.

הוא עמד בקופה של הסופרמרקט. גבר גדול וחזק. הכרס צמחה מעט אחרי הפרישה. אלוף בצה"ל, דמות מוכרת.

הציג את מוצריו מול הקופאית וחיכה בסבלנות שתעביר אותם אחד אחד .

אחר כך נע לפנים ובצורה החלטית, כאילו מודיע על יציאה להתקפה ניתק מספר שקיות מהמתקן, תפס אחת בשתי ידיו והפריד בכוח את הדפנות זו מזו.

עשה זאת בתנועות של חייל, עם ידיים שכבר ראו ודרכו הרבה בריחים של רובים, ידיים אשר רכסו את הקסדה כבר אלפי פעמים, ידיים אשר הידקו את החגור לפני היציאה לאימונים או לקרב.

בלוריתו נישאת בגאון, ממוקדת. מבטו חד ומרוכז בשקית התורנית. היא יודעת שלא תוכל להידבק לנצח, כי הוא בא כל כך ממוקד ותקיף והחלטי.

בשקט של משמעת עצמית מתורגלת הוא מכניס את המוצרים לשקית ומציב אותה במקומה , במקום בו הוא החליט שעליה להיות והשקית אשר הבינה עם מי יש לה עסק, לא מתווכחת.  עומדת מלאה בעגלה, דמומה, מלאה כל טוב.

אף מוצר לא נופל. הכל יציב בעגלה של האלוף. אפילו הידיות של השקיות נשארות זקופות כשהוא מרפה מהן כמו יראות את החייל הותיק שכן הוא לא העביר אותן ל"חופשי" .

הוא איבד את ביתו בזמן ששרתה בצבא בתאונת מטוס בלתי מוסברת.

הוא, שראה הרבה הורים שכולים, בישר להם, הוא היה המודיע. אחר כך הגיעו אליו  ואמרו לו שהצטרף למשפחה של השכול.

אני זוכר את התמונה שלו איתה בסיום קורס קצינות. את הניצנוץ במבטו אפשר היה לראות גם דרך הדפוס של העיתון, את הגאווה, את התחושה של ההדר והסיפוק.

האם הוא חושב עליה עכשיו כשהוא מסדר ככה את השקיות בעגלה?

האם הוא מטפטף את הפצע אל הניילון המרשרש?

האם הוא בוכה בתוך הבטן שלו?

לא רואים.

רק הבלורית אשר הלבינה בינתיים והבגדים האזרחיים משווים משהו יותר רך לאלוף הקשוח.

אני רוצה לבוא ולצעוק לו : האם השקיות עם המוצרים טעונות בכאב או שאתה מצליח לעצור אותו בקצות האצבעות המאומנות שלך?

מגיש לה את כרטיס האשראי ורואים בתנועה שהוא לא מבין כלום בכסף. רק  ההרגל של התנועה, הטון של המבט, העושה הכל חד וברור כמו השפיץ של הבלורית.

הוא לא מבין כלום בכסף. הוא מבין באנשים ובאימונים ובמיומנויות ובהכשרה ובחינוך ובהשגת מטרות ובהקניית נחישות ודבקות במטרה.

והוא מבין בכאב. מאוד מבין בכאב.

יום ששי בצהרים, חמסין של סוף אביב. יום עייף, כולם כבר עם מבט של שינה עמוקה.

היא עומדת לה בתחנת הדלק לבושת סרבל אדום ירוק, קומתה בינונית, שיער שחור אסוף בצמה עבותה על כתפה ועיניים חומות מאירות. נראית בת 18 או 20 לכל היותר. על הסרבל תג עם שמה: "נעמה".

עצרתי לתידלוק. היא ניגשה אלי, עמדה ליד מיכל הדלק, שאלה "מיכל מלא"?  ופתאום זה קרה.

היא חייכה.

החיוך התחיל ממרכז שפתיה, עבר אל זוויות פיה, עלה וטיפס דרך לחייה, אפה הקטן ועיניה החומות, המשיך אל מצח יפה עטור בשיער יפה עוד יותר וכאן, החיוך לא עצר, הוא התפשט אל הצמה ומשם אל הסרבל העוטף אותה. כל גופה חייך.

אני, שעמדתי מולה, ראיתי את זה מתקרב ולא יכולתי לעשות דבר. עמדתי שם וגל החיוך שטף אותי. דקה קודם לכן חשבתי על אלף דברים אחרים.

עכשיו, רק החיוך היה לי.

החיוך הזה, העיניים החוגגות שלה שליטפו אותי והטביעו אותי בים של שיבולי חיטה מתנועעות ברוח. כאילו עמדתי באמצע שדה החיטה הגדול ביותר בעולם והרוח הניעה אותי עם השיבולים. רק אני והרוח והשמש. התמכרתי לתחושה, כמו סם ממכר, כמו יין חם זורם בעורקים. ריפיון מוחלט בשרירים, נשענתי על הדלת כדי לא ליפול. לרגע לא האמנתי. כל זה בא מחיוך? כל הטוב והנעים הזה, הדגדוג בקצות כפות הרגליים, כל זה מהחיוך של נעמה?

החלטתי לבדוק אם הקסם שלה פועל גם על אחרים או רק עלי. עמדתי בצד והיבטתי בה. הנה היא עומדת שקטה מחכה לקורבנה הבא.

אל התחנה מתגלגלת אודי כסופה ובתוכה צעיר מטורזן. ג'ל מבריק בשערו ומבטו מתוח. הוא התקרב אל אזור הציד שלה ובכלל לא שם לב שהוא עומד ליפול טרף לחיוכה. יצא מהמכונית, המפתחות בידו וזרק לכיוון שלה :"מלא !".

ואז היא הגיחה ממקומה והפעילה עליו את הקסם. הסתכלתי עליו, התבלבל לרגע, מה קורה פה?

עמד נטוע במקומו, שפת הגוף השחצנית מתמוססת לאיטה. ראיתי את הגוף שלו מתרכך. הפנים היו מהופנטות. החיוך שלה כבש אותו  אפילו יותר מהר מאשר אותי. הוא פשוט התמסר בהנאה, ראשו מוטה מעט לאחור, מבטו מזוגג, הוא מחייך  ונוטף הנאה. שכח מהמכונית, שכח מהדלק. בעולם שלו ישנם רק הוא ונעמה.  היא מחייכת אליו, מקרינה את הקסם המיוחד הזה אליו והוא נכנע. עומד שם חסר יכולת להגיב. שבוי בקסמיה. העולם עצר מלכת שוב. האם גם הוא הגיע לשדה השיבולים ההוא?

סובארו סטיישן חבוטה נהוגה בידי איש מזוקן חובש כיפה נכנסה לתחנה. הוא ממהר, עוד מעט שבת. המשפחה דחוסה מאחור עם מזוודות ועגלת ילדים. הילדים מרעישים והוא נוזף בהם לשתוק ולהניח לו. פותח את החלון, מגיש לה את המפתח: "50 שקל, 95" הוא אומר לה בקול קצר ופוקד.

מלכת החיוך העולמי לא מוותרת. הרי זהו שדה הציד שלה, היא לוקחת את המפתח מידיו ומחייכת אליו. כמו נשאב מתוך תא הנהג, הוא מביט בה והוזה. הוא לא מבין מה מתרחש. היא עומדת ומחייכת והחיוך מתפשט כובש טריטוריות תוך רגע. ראשו נשען על המשענת, מביט אליה, צולל לתוך עיניה, קמטי עיניו מתרככים ומתיישרים, זקנו נראה עכשיו יותר יפה. לחייו העגולות מבהיקות בחיוך חוזר. הוא צופה בבריאת העולם. ברגע זה ממש ברא אלוהים את השמש והוא חוזה במאורות הגדולים בהתהוותם. אישוניו רחבים, כתפיו רפויות, אוזניו הגדולות סמוקות, הוא שומע את פעמי השכינה מעל ראשו, שומע ולא יכול לזוז. את הרעש של הילדים מאחור הוא לא שומע. גם את שאלתה של אישתו שמביטה בו בפליאה. יושב לו במושב, מגחך כמו ילד מגודל שגילה צעצוע חדש. הוא בגלקסיה אחרת, מטייל בשדה השיבולים וזורח. היא שאבה אותו אליה הקוסמת.

הגיע ג'יפ מצועצע גדול לתחנה. בתוכו יושבת ליידי. חנוטה מאחורי מזגן ומשקפי שמש. מבטה קר כקרח, הופעה מסודרת היטב. כל שערה במקומה. לידיה טבעות יקרות וכולה צועקת: העשירון העליון כאן! .

אני מביט בקוסמת שלי, נראה אם תוכל לה לזו המטפטפת ארס. נעמה לא מתרגשת, ניגשת לחלון החשמלי הנפתח באיוושה חרישית, עומדת קרוב ומישירה מבט לעיני הצפונית. הליידי במבט מתנכר, לא מבינה מי זו פשוטת העם המעיזה להתקרב כל כך קרוב אל הוד מעלתה, מביטה בה מלמעלה.

חיוך מעולם האגדות פוגש את המלכה הרעה. מפגש ענקים מתנהל ליד משאבת  תדלוק מספר שלוש. נעמה עומדת לה רגועה ומחייכת, מביטה בתמימות אל הגברת. אני לא מאמין, זה קורה לנגד עיניי. היא נמסה !!!

הליידי מרימה את משקפי השמש. עיניים כחולות מביטות בחזרה אל הקוסמת בסרבל. לחייה הקשות הזקופות מתעגלות. קו העורף הקשוח, נרגע משהו. הקמט בין הגבות התיישר, הכתפיים נכנעות לכוח הכובד. הידיים לופתות בחוסר אונים את ההגה. היא מתחילה להפשיר, מלחמת גוג ומגוג בין החום לקור, בין האהבה לצינה. מאחרי העיניים הכחולות מתהווה מבט חדש. מבט של מישהי שפעם האמינה וכבר שנים שכחה את האמת. מישהי שמבלה כבר שנים בשדות הציניות והרשע והנה, באה קוסמת קטנה בסרבל ומזכירה לה שהעולם ההוא, עוד קיים. קמטי הצחוק שלה שכבר מזמן שכחה מהם, נראו פושטים על עור פניה. היא מחייכת אל נעמה, גופה רפוי על ההגה, לא זוכרת מה רצתה בכלל לפני דקה, ונאחזת כמו טובע בקרש האמת והאהבה. גם היא עכשיו משייטת לה בשדה השיבולים האין סופי.

"בבקשה אדוני" העירה אותי באחת.  החיוך בסרבל עומד לידי עכשיו. מביטה אלי בנועם ומציפה אותי שוב בגל תענוגות חדש. עומדת קרוב, ריח של פריחת הדרים ממלא את האוויר.

אני נכנס אל המכונית, סוגר את הדלת ומתניע.

כאשר אני מתרחק מן התחנה, אני מביט במראה ורואה הילה ענקית של אור מקיפה את תחנת הדלק, ארמונה של הקוסמת בסרבל.