כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פרופיל

    עוד טיפ טיפה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    עוד טיפ טיפה

    שלוש הגרציות מתוך תמונת \"אביב\" של סנדרו בוטיצ'לי.
    במיתולוגיה היוונית, שלוש החאריטוֹת היו אלות החן, היופי, הפריון וכישרונות המוזיקה והאמנות. לדברי הומרוס, הן היו בנות לוויתה של אפרודיטה, אלת היופי והאהבה.

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    7 תגובות   יום רביעי, 9/11/11, 09:38

    כשידך מלטפת את לחיי 

    כותבת בהן מילות קודש

    עיניי נפתחות אל החלום

    ונשמתי מופרית בעולמות הגבוהים

    היא פוגשת שם בנשמתך

    הן שחות אהבה לעצמן,

    קשובות לדברי אלוהים חיים

    מאכלסות פינות ריקות

    להפיץ מהן לעולם את עוצמתן

     

    ואני,

    מניחה לגופי להרפות אליך

    את כל מה שנסגף בו

    נפערת לעורך החם

    להתעטף בו למעמקי תשוקתי

    ופרצת כל סיגופי ערגתי


    כשידך מלטפת את לחיי

    אוספת אלינו את אהבתי

    ידך השניה מספרת לכל שארי

    תשוקת הבשר בשמן משוח

    והרוח, מפרה בה אישורה

    כי ידך , יד אהבה היא

    וקדושה בטביעותיה

    כך תטביע בי קדושתך

    ואותי תציף אל נהר חייך

    לצקת אליו

    טיפות תשוקותיי המזדכות בדמעותיי

    לעטוף אותך בכל מה ש-בי


    ________________

    גבוה במצולות נהר חיינו

    שם מצוי עומק הנשמה שאנו

     

    http://cafe.themarker.com/video/2418265/

     

    דרג את התוכן:
      10 תגובות   יום חמישי, 22/9/11, 12:59

      ''

       

      כל פסיעה

      מלטפת ירך אל העור

      מגששת אל הגולש בין הקפלים

      כמו תיבת סודות נסתרים עטופה במשי רך

      המשכיח ממנה את גזרי העץ 

       ועיטורי המתכת ופינות חדות של גבולות,

      מעגל אותן כראי לקימוריי

      מרפרף בין דפי הדמיון

      שם הכל חלק כפנינה

      ורק תחרת סבך עדין

      ועלי כותרת סמוקים

      ועוד טפח נסתר שנגלה ביניהם

      מספרים שהדמיון הוא פרי יצירה המתאווה לידך

      לקטוף אל פיך

      לנטוף ממנו את המציאות במורד צווארך

      אל הריח והטעם והמרקם והמבט ואיוושת הקריעה

      להשתכר עד אבדן כל אבזמי התיבות

       לגלות חמישה תחת בד משי רך

      שלא משכיח דבר

      רק מזכיר

       

      דרג את התוכן:
        3 תגובות   יום שלישי, 20/9/11, 22:18


        ''

         

        הארון פתוח לרווחה

        ומדפיו אספו אליהן פיסות ממני

        בשעה שפרץ תשוקתך פילח אותי לאנחות


        בלשונך ציירת לשדיי איפוק משתלח 

        טעמת פרחי נביעתי ושפתיי נחלצו אל הפולחן 

        והירח

        זה ששמר עליך לימים

        שצף גאות תשוקותיי

        בין שביל שדרתי לעמק מושאך

        כשמפלי המילים גאו אליך, לתהות


        באותיות חצבת בי גבעות רכות לידיך

        נתינות צנועות לפסגת מושא נפשי

        לעמוד פעורה 

        פרושת ידיים

        וללחוש בזעקה מבתקת 

        שהותירה את פיסותיי למשמורת בין מדפים

        עד שאשוב


        דרג את התוכן:
          4 תגובות   יום ראשון, 18/9/11, 21:24

          ''

           

          מועדון הומה אדם

          שקוף לתשוקה הבוערת

          ירכיים מתפלשות לבד הרקום

          לגופי  העירום תחתיו

          ורק הנשימות לובשות חוטים

          אלו המלטפים את עורי החשוף


          תאוות הזיעה שורקת בשערי

          ותאוות בשרך שורפת עליך אש

          קימורים נושפים להבה

          לאור צלילים המשתיקים מחשבות

          לקול אור מעומעם

          אין קירות, מלבד אלו שחצבנו בידיים חשופות 


          שמירת אין מגע

          רק רפרוף שפתיים בעירה

          וזמן נכה שקוצב לעצמו

          עוד יום

          עוד דקה

          ואני עוד מחכה


          גם אתה

           

           

          דרג את התוכן:
            5 תגובות   יום שלישי, 13/9/11, 23:50

            וכשזה בא

            כמו שטפון רך מלטף את הגיא

            מרווה בו צמאון

            טיפות נוחם לשתיקתי

            ופריחת הסתיו במורדות הגוף

            מ-שקע חסונך לראשי

            עד משקעיי תשוקתי

            אני מטפטפת אליך מילותיי

            ואתה מאיית לי זיעתך

            מבקע בי קורים מגוננים

            ואני ארקום לך דמיון חי

            אליו תפרה תשוקתך

            תזרע בי מציאות להתמסר 

             

             

            ''

            דרג את התוכן:
              3 תגובות   יום שבת, 3/9/11, 22:33

               

              באחת נשמעה נקישת הכריכה הקשה אל דפי הספר. שם נבראים ההרהורים על המידע שאספתי בין השורות. אני יודעת שלא לשווא היה חסר על המדף הספר שביקשתי וכשהאותיות המוזהבות על הכריכה החומה ביצבצו אלי מבין כל השאר, הן רצו לספר לי משהו. פעם חשבתי שמספיק לראות את זה, היום אני יודעת שכשאני מבינה איך זה קשור לחיים שלי, משהו בי מתחדש. בי, לא באוצר המילים שלי, גם לא בהרחבת הידע. 

              אז אתה בטח שואל את עצמך מה למדתי על עצמי משצף הדמיון של מיקי בן-כנען. כן, גם אני עדיין שואלת. שואלת חלקית, כי חלק מהגילוי כבר עומד לנגד עיני. 

              הדרך מכילה בחובה שלבים שונים. אתה מכיר אותי. כבר המון חדש אספתי לחיי, אך עדיין יש מקומות שבהם אני יכולה לסמן על מפה שקופה לעין נקודות ציון לא ממומשות בין המסלולים. יש את שלב הכאב שבו עדיין קשה לקחת אחריות ואני כבר למדתי לעשות את זה תוך כדי. זוכרת איך היית גאה בי, כששמעת אותי בתוך הבכי מבינה בזעקה שקטה את התפקיד שלי בחוויה הקשה. זה לא הזמן, אמרת בהתרסה ואני ידעתי שבמקום שלא אקח אחריות, אוטוטו יגיעו לביקור רגשות האשמה, אז לא ויתרתי.  יש את שלב הרצון העז לעשות את זה אחרת, אבל הכל נראה מעורפל וכאותי, שעד שלא משקיטים את הרעשים מבפנים זה ממש ממש קשה לראות שם משהו. בשלב הזה צריך המון סבלנות, כי הרי לימדו אותנו שכדי להתקדם צריך להמשיך ללכת והשלב הזה מבקש מאיתנו לעצור. לא לעשות מאום. רק להתבונן, בלי מחשבה, בלי מסקנה, בלי הבנה, רק התבוננות. גם את זה למדתי לעשות. שם השקט מבצבץ כמו קרניים ראשונות של שמש. הן הכי מרגיעות לדעתי, כי באותה שניה שהן מתגלות מעבר למזרח מיד מגיע הבטחון הייקומי הזה, שהשמש זורחת שוב. אז יש את הערך השולי הנוסף כמו הביס הראשון בתפוח אחרי צום מייגע. למרות שלילה עכשיו, אני עוצמת לרגע עיניים ומרגישה על הפנים את אותן קרניים נעימות, מרענן, אתה יודע? טוב, שלב המלל הוא כשאנשים אומרים את מה שהם הבינו, אבל זה עוד לא שלהם. כלכך ברור לי השלב הזה, שתמיד עורר בי דחיה מסויימת. להקשיב למישהו מדקלם "כאילו" שהוא כבר שם. היום אני יודעת שמילים מייצרות מציאות אז כששלב המלל מגיע , אני לא רק מדקלמת, אני מספרת את זה כאילו שזה כבר שלי. כך , כשזה יגיע, אדע איך זה מרגיש ולא תהיה טעות בזיהוי. אז תגיד לי, למה כשאחרים בשלב הזה, לפעמים אני לא כובשת את עצמי ומיד רוצה לזרז אותם משם לשלב הבא? אז מה אם זה לא בגלל חוסר סבלנות? הפרה הרי לא יכולה להניק יותר ממה שהעגל מבקש לינוק. מממ... אני צריכה לבדוק עם עצמי כמה אני סומכת עליהם באמת. עד כמה ערכם נשמר בעיני גם כשהם בשלב הזה. נדמה לי ששם עוד נשאר לי מה לעשות עם עצמי. 

              ואז מגיע שלב המודעות. וואוו, זה השלב הכי מרגש. זה אף פעם לא קורה כי החלטתי שהגעתי, זה תמיד מגיע כשיש מבחן והמורה יוצאת החוצה ואני צריכה לבחור אם להעתיק , כי אפשר לעשות את זה בלי להתפס, או לקחת אחריות על הכבוד ולהתמודד בעצמי. כל פעם שאני מצליחה להתגבר על הפחד לקבל "ציון נמוך" שימדוד את כל השלבים כולם , זה עובד! אז רואים את זה. את האור הזה שכולם כותבים עליו בפייסבוק כשלא ברור לי אם הם מסנוורים מפלורוסנטים או מאורות המסך שלפניהם, או שהם באמת כותבים את עצמם. תדע שאני נמנעת מלהגיב להם (נו, טוב, רוב הזמן) כדי להתגבר על מה שסיפרתי לך 7 שורות מעל... (כבר סגרנו שאתה מכיר אותי , אז גם את שיטות העיקוף שלי :-)

              ההתרגשות הזו מזכירה לי את אותה התרגשות שאני חווה לפני הנשיקה הראשונה איתך. כשהאינטימיות לא זקוקה לתמיכה ואני נושמת את האוויר שאתה מסנן אלי מבפנים והשפתיים מגששות במורד הלחי, מתביישות משהו להפגש והלב מנצח על הקצב והידיים מרפרפות על חלקי עור חשופים בין כתפיות לצוואר. כשהמחשבות משתתקות באנחה רפויה , מרימות ידיים לעוצמה כששפתיך חורזות סוד לפי, נשמתי מתמסרת אליך בענווה שרק מרמזת על געישות הגוף, כשנגיע.

               

              נדמה לי שלזה התכוון אלוהים כשאמר "ויהי אור" , הוא לא באמת ביקש ממישהו לשלוח יד למתג כלשהו בקיר ומזל שכך. אחרת הנשיקה הראשונה איתך היתה פיזית כלכך כשאני בכלל חווה אותה במעמקי האלמותי.

               


                              ''  


              __________________________

              שוב עשיתי את זה, את שלב המלל שלנו

              כתבתי עתיד להווה 

              ואני מחייכת עכשיו

              שוקלת אם ראוי לשלב את המכתב הזה בספר שלי

              הרי את סופו עוד לא בחרתי

              ואולי האהבה הווירטואלית תחיה שם לעד

              מעניין מה העורך יחשוב על זה 

              מעניין מה אתה

              דרג את התוכן:
                5 תגובות   יום שבת, 27/8/11, 18:17

                 

                 

                 

                אביב אמרה שהיא חושבת

                שבעיות של מבוגרים מפריעות לגלעד שליט להיות ילד.
                ב5 שנים ילדתי את זיו,התגרשתי,שילמתי מיסים,הותקפתי ועמדתי על זכויותיי הדמוקרטיות,תמכתי בילדיי בחולי ובשמחה,חזרתי ללמוד באוניברסיטה,נפצעתי ואני משתקמת,הכרתי חברים מדהימים,התאהבתי,נפרדתי,לקחתי אחריות על טעויותיי,כותבת את ספרי הראשון ומחלימה את כאביי.

                5 שנים של זכויות וחובות תוצר של בחירותיי.

                לנו,בכל רגע יש זכות לבחור מחדש.

                5 שנים לגלעד אין אף זכות בחירה אנושית אחת.



                ערב יום ההולדת שלך גלעד,אמא עוד כואבת את ציריה שנים רבות

                אני מאמינה בתמימות באהבה ובטוב

                ושהאמונה בהם מחיה אותם להיות נוכחים בחיינו

                מי יודע,אולי הם ישפיעו לטובה על מקבלי ההחלטות

                או ירחיקו עד לאנשים הרעים שמחזיקים בך

                ואולי אף עמוק יותר למקום מושבך,

                אליך.

                שתתמלא בתקווה,

                שתחזק רוחך,

                שתאמין שאתה אהוב ורצוי וראוי

                זה התפקיד היחיד שיש לך

                וכשתבוא תראה כמה אתה כזה לאמא

                ולעוד המון אמהות שמבקשות טיפת מזל טוב

                שיתיישב עם השכל הישר,

                האנושיות

                והאומץ לעשות את מה שיחזיר אותך הביתה.

                 

                http://cafe.themarker.com/video/2326515/

                 


                דרג את התוכן:
                  2 תגובות   יום שישי , 26/8/11, 15:32

                  הוא הסתכל עלי, הסתכל שוב על הדפים והשיב אלי את מבטו. בחן את פני, חלש בעיניו על גופי, למד אותי.

                  ואני, זקופת גו וסנטר מורם רק סנטימטר מעל קו אמת המים שלו, כייאה לנסיכה, חייכתי אליו בעדינות ואמרתי: אני סומכת על עצמי ~ הוא פלט אנחה משולהבת בלחישה "איך את מצליחה להיות כך?"

                  גם כשמה שניבט מהמילים הכתובות מולך ומה שלמד מבטך המתרגם ידיעות לתחושות מצייר מציאות קשה, אני מלאת אמונה שזה רק חלק מהדרך הטובה.

                  והאיש הזה, שכמעט כולו שכל, פתח לרגע אחד את הלב, הגיש לי את ידו ואמר: אז תעשי!

                  זה כל מה שהייתי זקוקה לו באותו הרגע, גם אם יש עוד המון דברים שאני זקוקה להם ו-אין.

                   

                   

                  כתבתי את סיגוף הגוף

                  שייצר את פריצות הנפש

                  ותשוקה היתה שם לחולל

                  כאחת לצרכי בן אנוש

                  והיום

                  כשסיגוף מכפיה לכל הצרכים כולם

                  התהווה לבחירה מדודה אלמותית

                  הנפש נפרצת פנימה

                  אל שורשיה

                  בלי לתור

                  אין חיפוש

                  יש רק היות האדם מתוכו


                  כתבתי את הדרך

                  תיארתי את נתיביה

                  דמיינתי אותה להיות למציאות

                  נשרטו כפות רגליי היחפות לחצץ

                  נצרב חום השמש לעורי החשוף

                  ייצבתי לב ברוח פרצים

                  והחייאתי תאי מח בערימות מילים כתובות על מדפים

                  והנפש שופעת רוך ועצב מעוטרים להפליא

                  והגוף מסתפק גם לאיבריו המוצנעים

                  והבנתי

                  שאין שם דרך

                  היא לא מחכה לי

                  אני לא יוצרת אותה

                  גם לא מדמיוני

                  הדרך

                  היא פשוט , אני

                   

                  http://cafe.themarker.com/video/2325197/

                   

                  שם הבלוג: יפעת

                  ת.ז: אינסופית

                  גיל: לתבונה

                  מצב משפחתי: שלם

                  גובה: רקיע

                  עומק: ככל שהדמיון מאפשר

                  משקל: נוצה

                  שם הדרך: אמונה

                  משהו על עצמי: יש בי מהכל, גם ממה שלא אוהבים

                  משהו על העולם: העולם הוא אני וכל אחד

                  משפט שחשוב לי: אחר המעשים נמשכים הלבבות

                  ועוד אחד שחשוב לי: כשקשה, זה רק אומר שזה יקח יותר זמן וידרוש יותר מאמץ

                  משפט שחשוב לכם: הקורא הוא הקורה ומה שאתם מרגישים עכשיו זה מכם

                  תעודות: השלווה שהשגתי והתמימות שלא הפסדתי בדרך

                   

                   


                   

                   

                  דרג את התוכן:
                    1 תגובות   יום רביעי, 24/8/11, 16:08

                    כשהבוקר נשאר מאחור

                    סגרירי ואפור

                    אני מלטפת בהבזק מחשבה

                    את הרגע שבו ראיתי,

                    ראיתי מבין כל הבשורות שהוטחו בפניי

                    איך שתי ידיים קטנות ונחושות נצמדות לאחת ונדחפות לאוויר הדחוס

                    בוצעות את היום הזה לשניים , כמו לחם אפוי טרי לפנות בוקר

                    מזכירות לקשה שבחוץ את הלבן והרך של הבפנים

                    וביקשתי חיבוק

                    והרגשתי אותו , הרגשתי ב-ממש

                    המילים המבקשות ייצרו אותו רגיש ותומך

                    אז זה באמת חשוב אם הוא נשלח אם הוא מרגיש חי כלכך?

                    הוא ייצר בי את הכח לשלוח חיבוק אוהב בחזרה

                    אז הוא חי, אין סימן שאלה.

                    והרמתי את הראש אל הדו"חות להתנסח

                    ופתחתי את היומן לתאם את העתיד לקרות

                    ושאלתי קושיות ומצאתי פתרונות

                    והדמעות לא הפריעו לי

                    הן מיסכו את הקושי

                    הותירו בי משי

                    וחייכתי

                    הכל כבר מסתדר, גם אם אני לא רואה את זה במציאות

                    הרי היא מוגבלת כלכך בהגדרות של בני אדם

                    ויש בה עוד המון 

                    ואם אני "עובדת" על עצמי , אז מה?

                    התחושה היא קסם ואיתה אני חיה בארמון

                    רחב ידיים ומלא באהבה , כמו באגדה

                    כמו שאני מרגישה כל יום, כשאני נכנסת לספריה העירונית

                    חשה איך כל מה שמצוי בעולם שנגלה וגם זה שמרמז על מה שעוד לא התגלה

                    נפתח בפני

                    עוטף אותי כמעט כמו הים

                    לשם, רגליי עוד מתקשות לצעוד

                    אך איוושת הגלים ורוח אלוהים

                    נמצאים איתי גם בין המדפים

                    אלו שנערמו ללמד אותי את מה שעלי לכתוב

                    בשעה שאני חיה את החלומות שלי

                    בדיוק כמו שאני מבקשת מהם להתגשם


                    אז מה ידוע על היום הזה?

                    שכלכך רציתי בבוקר שהוא יגמר, ומהר

                    ועכשיו, שעת בין ערביים

                    אני רוצה שישאר לעוד טיפ טיפה

                    כי שם חבוי כל מה שאפשרי שעוד יקרה בו

                    גל קול מלטף

                    או חום המילים השקטות

                    וערך ליכולת שלא מובנת מאיליה


                    ואני

                     

                     

                    http://cafe.themarker.com/video/2322842/

                     

                     

                    לפני שאלחץ על ה"שלח"

                    אני עוצמת עיניים ומדמיינת את כל מה שאקרא שם

                    חוזר איתי לכאן

                    בקשר בלתי נתיק שאינו תלוי במקום או בזמן

                    כמו שאני עם עצמי

                    דרג את התוכן:
                      7 תגובות   יום שלישי, 23/8/11, 17:09

                      ''

                      אני אוהבת לטייל כאן, בשקט שלי. מתבוננת בתמונות של חברים, הן מספרות לי את מה שאני מרגישה לצבעים ולצורות ולמבטים של עיניים (כן, אפילו כשהן מוסתרות). אני גם אוהבת להקשיב לשירים שלהם. בוחרת אותם באקראי ומשתעשעת במחשבה למה בחרתי דווקא את השיר הזה ולא אחר. לפעמים נדמה לי שבכלל לא משנה מתי השיר הועלה, אפילו אם הוא בכלל מתוכנן לעלות בעתיד ורק אני ראיתי את הריבוע הגדול עם המשולש הקטן למטה והקשבתי. כן, פעם אחת אני זוכרת שאפילו הקשבתי כך ורק אז גיליתי שבכלל זה לא שיר של חבר, אלא שאני ביוטיוב ורק דמיינתי אולי שחבר מסויים העלה אותו (אנסה להזכר מי היה החבר הזה ואכנס לכרטיס שלו, לך תדע, אולי אגלה שיום למחרת השיר הועלה אצלו לבקשתי הבלתי מילולית. מאמינה שזה יתכן אחרי כלכך הרבה פעמים שדברים כאלה קרו לי).

                      אין זמן ואין מרחב הם המקומות שאני הכי אוהבת להיות בהם. אני מרגישה איך שם הכל אפשרי גם כשהמציאות מראה לי אחרת. לפעמים אני בוחרת פשוט להתעלם ממנה ולעשות אחרת ופוף, היא משתנה לנגד עיני. מעניין מה יקרה כשאתעלם מהמציאות בישיבת הנהלה... מממ... אני חושבת שפעם הצלחתי להתעלם ממנה במו"מ והעסקה נסגרה בדיוק כמו שרציתי. אז , עוד לא הבנתי שבעצם התמקדתי במה שאני רוצה והאמנתי באמונה שלמה שגם הצד השני רוצה בדיוק את אותו דבר. 

                      אהה, אני זוכרת שבמהלך משפט ארוך שבו הייתי העדה המרכזית , כנגד כל המלצות עורכי הדין והתביעה המחוזית , בחרתי לפרט לפרטי פרטים גם דברים שלכאורה לא היה בהם צורך (זוגות עיניים נשלפו כלפי בתמיהה אם החלטתי לעבור "לצד השני" או שפשוט השתגעתי). אחר כך התברר שהם אלו הדברים שיצרו פסק דין מבוסס אמיתות מדוייקות , רק כי העזתי לצייר אותן גם במקומות שבהם אפשר היה לחשוש שהשופטים יבינו אותם אחרת. סמכתי עליהם, שיבינו אותי בדיוק כפי שביקשתי. אני זוכרת שהסתכלתי להם בעיניים וביקשתי מהם לשאול אותי אם משהו ממה שאני אומרת אינו מובן. עו"ד של הצד השני שאל אותי בסוף המשפט אם אני מוכנה לעבוד אצלו ולהכין עדים למשפט. אמרתי לו שלא, אך אם הוא רוצה לדעת מה עשיתי שם אז שידע שפשוט הקשבתי לקול פנימי שאין לו שם ואין לו דמות וגם לא ריח או צבע או צורה, יש בו רק כלום אמיתי כלכך שמספר את הסיפור בלי לפחד ממה שהאחר יבין ממנו. זו העיצה שלי אליו , היחידה שתנתן לו בחינם כי כל השאר יעלו לו הרבה מאוד כסף. אתה לא מאמין מה הוא עשה באותו רגע, הוא חיבק אותי. זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי במשפט הזה. האיש הגדול הזה, שלכאורה תפקידו היה לרוצץ את גולגלת עמדתי, חיבק אותי בחום כמו שאבא מחבק את ביתו הקטנה ואז הבנתי שאולי בעצם התפקיד שלו בחיים שלי היה לעזור לי לבכות סוף סוף. 

                      בכי תמיד מזכיר לי מפלים של מים. ומים, תמיד מזכירים לי תשוקה. אולי הקשר ביניהם זה הדמעות שלי שיזלגו על הלחי שלך, כשאניח את ראשי בשקע צווארך ואחזיר את נשימתי לקצב אנושי , בזרועותיך.

                       

                      רציתי לכתוב לך עוד כמה דברים אבל אני מתרגשת מידי עכשיו.

                      מעדיפה להניח למילים שמגבילות את מה שאני מרגישה לחוויות צורניות מידי ואני רוצה אותן א-מורפיות כשאני יושבת כאן מולך במרחק לא מוסבר, אחרי יום נדיר בשלוותו וחושבת עליך. 

                       

                      _______________________________________

                      בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות , שם נח חוסר הוודאות שלי

                      אני תמיד מנסה להסביר למה הוא נוח לי ומרגש עד מפתיע עוד לפני שהתבהר

                      החברות שלי חושבות שהשתגעתי, אבל נדמה לי שהוא מכיל בתוכו כלכך הרבה אפשרויות ומאפשר לי לחיות אותן ביחד ,על אף שהן לעיתים סותרות אחת את השניה.

                      אז מה, 

                      בארץ הפיות הכל אפשרי

                      אז גם כאן, כשאני באה לביקור במציאות שלי

                      יש דברים שאני לא מוותרת עליהם

                      גם לא על זה שבכל רגע יש לי זכות לבחור מחדש ושהכל פתוח כלכך

                      כך גם לכולם

                      ועד רגע הבחירה, המעבר בין הבטן המתהפכת לפרפרים המלטפים 

                      מעשירים אותי באלף הזדמנויות חדשות 

                      וכשבוחרים, מוותרים על כמה דברים שאולי זו הדרך היחידה לחיות את הכל בשלמות.

                       

                      אולי השתגעתי אבל הכל מרגיש לי בהישג יד כלכך שאני מאושרת רק מעצם היותו בפוטנציה

                      תגיד לי שאתה מבין

                       

                       

                       

                       

                      http://cafe.themarker.com/video/2321702/

                      דרג את התוכן:
                        2 תגובות   יום שני, 22/8/11, 22:32

                        אז...

                        פרטתי מילים לאותיות

                        ליטפתי את נשמתי

                        שרטתי בה אמת

                        שאפילו אני לא זיהיתי

                        והיא התגוננה כלכך בהתפשטות הזו

                          

                        ובידיים חשופות

                        עטורות משי קטיפתי

                        השלתי חומות בצורות

                        והפער בין הגלוי לנסתר המקודש

                        חולל במילות קודש מותרות

                        קרע גם בי

                        את אותה אמת


                        פעם ביקשתי רגעים שפשוט הייתי רוצה לא לדעת לראות

                        וכאב צרב את הגרון מול מסך מטושטש מדמעות


                        והיום...

                        נפתחה הנשמה לקבל באהבה

                        קישוטי חרוזים בחוט שקוף

                        אליו אני משחילה כל פצע בנפרד

                        אוחזת בו באצבעות חשופות

                        ולרגע אחד הוא עטוף בהן

                        חש כמה נעים כשאוהבים אותו על אף ולמרות הכל


                        פעם ביקשתי רגעים שפשוט הייתי רוצה לא לדעת לראות

                        ואלוהים התריס למולי לקבל בשלמות את חוסר המושלמות שלי

                        וקיבלתי.

                         לוקחת נשימה עמוקת ממשות שממלאת אותי בקסם

                        גם ביום שהתעבר אל הלילה, לאחד

                        ורק בשוליה זכר לאותו כאב

                        אולי כי עכשיו אני חשה בהשתקפות של אהבה

                        את חמימות הלב שהותרתי שם מייחלת לעטוף פסיעות זרות על דרך מוכרת

                         

                        קסם

                        מילה חדשה שלא הכרתי

                        קיבלתי אותה במתנה ממלאך שידע עוד לפָני, שהיום הזה יגיע

                        ואזדקק לה, לעשות בה שימוש ראוי

                        ועשיתי

                        עשיתי את היום הזה לקסם של ממש

                         

                        תודה.


                        http://cafe.themarker.com/video/2320872/

                         

                        דרג את התוכן:
                          3 תגובות   יום שני, 22/8/11, 00:22

                          http://cafe.themarker.com/video/2319677/

                           

                          __________________________________________________________

                          היום,כל הכתוב הוא מתחת לקו.אין חלומות,רק זכות לבחור בכל רגע נתון מי אני רוצה להיות.


                           

                          "טוב וחסד ירדפוני..."
                          אוקסימורון של טוב וחסד חיובי וקונוטציה שלילית של רדיפה
                          דוד המלך מבקש מהקב"ה ללמד אותו בדרכי טוב וחסד ולא במורא ובפחד מפני "המחיר"
                          הוא מבטיח לו להשאר קרוב אליו, כי לא יוכל באמת לרחק לאורך זמן ממקום שעושה לו טוב
                           

                          גם שיעורים שטבועים בנו עמוק, בשלל מילים המתכנסות אל הידע, מתובלות בניסיונות שהצליחו

                          גם אלו לעיתים נשכחים ממני ומזכירים לי את הצורך הבלתי נלאה

                          לזכור מאיפה באתי ולאן אני הולכת


                          לעיתים, טלטלה שקשורה באחד, מושלכת על צווארו של אחר 

                          וגם אם רק ברגע של אחרי ההבנה...

                          אני מאחלת לי להמשיך וללמד את אהוביי להיות קרובים אלי בהשפעת הטוב עליהם

                          ולא מפחד לאבד אותי או את מה שביכולתי להעניק להם.

                          להשפיע בטוב גם בשעת קושי, על אף השותף הנצחי הקרוי אגו,

                          בדיוק כפי שלמדתי בדם יזע ודמעות.


                          פעם חשבתי ששכחה זה דבר טוב שמוחק מילים בחול

                          היום אני מבקשת לוותר עליה , גם במחיר של לזכור דברים שחרטו בי צלקות

                          ולסלוח עליהם דרך הנשמה ללא עזרת השכחה.


                          רק לא לשכוח את משמעות השיעורים שסימנו לי את הדרך להיות מי שאני היום.

                          דרג את התוכן: