כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פרופיל

    עוד טיפ טיפה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    עוד טיפ טיפה

    שלוש הגרציות מתוך תמונת \"אביב\" של סנדרו בוטיצ'לי.
    במיתולוגיה היוונית, שלוש החאריטוֹת היו אלות החן, היופי, הפריון וכישרונות המוזיקה והאמנות. לדברי הומרוס, הן היו בנות לוויתה של אפרודיטה, אלת היופי והאהבה.

    ארכיון

    ארכיון : 9/2007

    63 תגובות   יום שבת, 29/9/07, 11:27

     

    לפני כמה שנים , החלטנו משפחתי ואני לארח ילד ש-חי בבית ילדים.

    לא , זה לא אימוץ , אבל זה אישור מהרווחה לשמש לילד משפחה מארחת.

    ו' (שמו שמור) היה ילד בן 9 כשהגיע אלינו. הוריו , אילמים חרשים , שהוגדרו ע"י המערכת כחסרי יכולת הורית.

    אמנם המערכת הגדירה אותם כ- "לא מזיקים" וחילקה את האפוטרופסות על הילד בין הרווחה לבין ההורים , אך האב שיכור (לפרקים) וכשטוב ליבו במשקה החריף , הוא אלים ו... בקיצור , לא נעים.

    ו' גדל במדינה זרה עד גיל 6 והוגדר שם כאילם חירש , משום שאף אחד לא טרח אפילו לבדוק..... ונכנס למוסדות חינוך התואמים את מוגבלויות הללו.

     

    רק לאחר כמה שנים הבחינו כי הוא בעל יכולת ואז התחיל את דרכו כאדם מדבר ושומע ומתקשר כמו אחד האדם.

    כמובן שהפערים שנוצרו גרמו לקשיים ועיכוב בהתפתחות השפתית , אבל מיד עם הגיעו לארץ , המערכת טיפלה בו באופן שעזר לצמצם את הפערים.

    כשהגיע לגיל 10 כבר השתלב בכיתה רגילה בבית הספר , ילד מוכשר.

     

    ו' התחיל להגיע אלינו בסופי שבוע , באמצע השבוע , בחופשות ובחגים.

    ילד מקסים , מופנם , בודד מבפנים , חכם ומשתף פעולה באופן מדהים.

    התאהבנו בו מיד.   ביתי , שהיתה אז בת שנה ראתה בו אח גדול לכל דבר.

    נהיינו ביום אחד משפחה של 4.

    עשינו ככל יכולתנו לבנות ל-ו' אמון בנו , מה שהתברר כתהליך ארוך וקשה מאוד.

     וכי מה הפלא?? העולם אכזב אותו מיד כשנולד.

    יש לו אמא עדינת נפש וחלשה מאוד והוא קשור אליה. טבעי הדבר שיקשר  יותר לבעלי ויראה בו דמות אב חלופית וכך גם היה.

    אין לו אחים , אז ביתי הקטנה נכנסה לתפקיד בהצלחה מרובה.

     

    ואני? אני הרגשתי שאני לא מבצעת את "תפקידי" כראוי , כי לא זכיתי להרגיש את האהבה שלו כמו שהם הרגישו , למרות שאופרטיבית , אני נצחתי על התזמורת הקטנה הזו.

     

    למדתי להניח את ההרגשה הזו בצד , והתמקדתי במה שחשוב - מה ש-ו' מרגיש זה העיקר!

    חשבתי שהצלחנו לרפא את הפצעים ולבנות ל-ו' בטחון אמיתי בבית , במשפחה , בחברות.

    אפילו הזמנתי את אימו אלינו (מאוד לא מקובל) ושמרתי איתה על קשר יחסי (ככל שניתן) כדי להניח את דעתו מהחשד שאני מנסה להיות "תחליף אמא" כי הרי יש לו אמא שהוא מאוד אוהב.

     

    ו' סיגל לעצמו דפוסי השרדות שהקשו מאוד את התמיכה בו כמו שקרים קטנים וגדולים , פחדים וחרדות , היעלמויות וכדו'.

    בשלב מסויים , לאור האלימות בבית , נקבע ע"י הרווחה כי אסור לנו ,לתקופה מסויימת , לאפשר לו לפגוש את הוריו.

    הילד בכה , מרד , "השתולל לי בידיים" כמו שאומרים.

    האבא התדפק על דלתנו עד שהיינו חייבים לקרא למשטרה.

    היה כאוס מוחלט שלא ציפינו לו ואף לא דמיינו שנגיע למצב שנאבד ברגע את כל האמון שנוצר , שכל הבטחון שנסכנו בו יעלם כאילו לא היה.

     הוא שנא אותנו ואת כל העולם.

     

    הייתי מתוסכלת והרגשתי כשלון נחרץ.

    אבל תחושת הכשלון היתה שולית , לעומת הכאב החד בלב , למראה ילד ש"נלחם על הוריו" ולא חשוב אלו הורים אלו , איך המערכת מגדירה אותם וכמה פעמים ספג את המכות שהופנו כלפי אימו , כשהגן עליה בגופו.

     

    ו' דרש מהמערכת לשחרר אותו חזרה לחזקת הוריו כי הוא צריך "לשמור על אמא" ואכן , הוא חזר הביתה ולא היה מעוניין בשום קשר איתנו או עם בית הילדים ,ששייך לעמותה (מדהימה) פרטית. הוא אפילו לא הסכים להפרד.

     

    אביב המשיכה לשאול עליו במשך יותר מחצי שנה ומאז מידי פעם , עלתה השאלה כשנתקלנו בתמונה משותפת.

    שנה וחצי עברו מאז ולא היתה סיטואציה שהזכירה לי את ו' שליבי לא נכמר עליי למראה ילד בגילו , או מישהו שדומה לו.

    רבות תהיתי מה יהיה בגורלו ועצוב היה לי שלא נהיה שותפים לבניית הארמון המופלא שאפשר לבנות מילד כזה מקסים וטוב לב.

    הפסקתי לדבר על זה , כי פשוט לא רציתי להנציח את התחושות הללו.

    נעלבתי , נפגעתי , נכשלתי ורגשות האשמה הציפו אותי בכל הזדמנות.

    רגשות האשמה כללו גם כעס על עצמי על שאין לי את הכח להלחם במערכת המניחה לילד , מדהים ככל שיהיה , לנווט את גורלו בגיל כל כך צעיר , למקום כלכך לא נכון , בעיני.

     

    ואז , לפני יומיים , ערב חג , נשמעו דפיקות בדלת.

    ו' עמד שם , גבוה יותר , יפה יותר , מקסים ואמר "התגעגעתי".

    "אני יכול לבוא אליכם? "

    הלב שלי דפק ואיים להתפוצץ.

    הרגשתי כמה אהבתי אותו וכמה היה חסר לי.

    לא יכולתי להביע למולו כל כך הרבה רגש , כי יש לו אמא שאוהבת אותו ותמיד ייצגתי גורם מאיים על האהבה הזו.

    אז אמרתי כן , התגעגענו גם אליך.

    לקחתי אותו ביד והכרתי לו את בני החדש בן החצי שנה.

    הוא הרים אותו , מבין את החוויה שנמנעה ממנו וביקש להשאר.

    (כמובן , בהסכמת אימו)

    הזמנתי אותו אלינו לסוכה , שיביא חברים , נדאג להם , נפנק אותם והוא שמח כלכך על ההצעה. אף פעם לא היתה לו סוכה , ועכשיו יש לו.

    אז הוא כאן ממש עכשיו , אני שומעת אותו עם החברים שלו למטה בסוכה.

    נשמע כלכך שמח , כלכך משוחרר. כלכך גאה שיש לו לאן להביא חברים.

    ואני , רגשות האשמה שלי התפוגגו בשניה ונוצר חלל גדול של משהו שאני לא מכירה.

    אז אני כותבת.

    דרג את התוכן:
      17 תגובות   יום שלישי, 25/9/07, 01:03

      האיש הראשון המשמעותי בחיי

      שלימד אותי להתבונן באמת בעולם

      ולחוות איך שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים

      ממש ממש

      עצר אותי באמצע הרחוב ,

      ביקש ממני לעצום את עיני הפיזיות

      ולהריח מלא הריאות

      את הריח

      של הגשם הראשון.

      וזה קורה ממש ברגע זה!

      עזבו אתכם מתגובה לפוסט הזה עכשיו

      יותר משמעותי

      שתפתחו את החלון

      תעצמו את העיניים

      ותחוו

      איך שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים

      ממש ממש

      ואיך שהעולם

      נברא בכל שנה ביום הזה

      מחדש.

      (ואם פספסתם , והרגע כבר עבר ,

      אולי תרגישו חלק ממנו גם בגשם השני או השלישי.

      אבל תהיו בטוחים שגם בשנה הבאה ,

      הגשם הראשון יופיע שוב

      ואיתו ההזדמנות לחוויה הזו.)

      דרג את התוכן:
        41 תגובות   יום שבת, 22/9/07, 22:32

        חדר מעוצב ביראת כבוד

        שמלכים ונסיכים לבושים בהוד

        ישבו בו לאכול

        סעודות מכל וכל.

         

        כלים מוזהבים

        סדורים על השולחן

        מאחור ניצב לו איתן

        מזנון כבד מימדים

        עליו בגאון ניצבים

        קערות וכלים

        פמוטים מעוטרים

        ומנורה מקושטת עלים זהובים

        חדר של לפני המאה העשרים

        חדר של מלכים ונסיכים.

         

         

        יושבת לבד בשמלה לבנה

        שערה הגולש מעטר את גבה

        משענת הכסא גבוהה מעל ראשה

        מעוטרת גם היא מייצרת תחושה

        של מסגרת זהב

        כמו הילה של זהב

        מתמזגת נפלא עם עורה השנהב .

         

         

        והאוכל מוגש בעדנה ובשקט

        מלצר מעוצב כמו מתוך איזה סרט

        מוזג לצלחת את מה שחשקה

        ויוצא מן החדר בלאט ביראה.

         

         

        וידיה הרכות

        גם הן צבע שנהב

        עדינות מכוסות

        תכשיטים של זהב

        אט אט מורמות

        לפולחן מוכנות

        ומקום במזלג....

        באוכל ננעצות !

        פיה מתמלא במזון וב-ריר

        זולג על סנטרה

        בגועל מריר

        גוון עורה לא שנהב

        לא זהב

        תבליני הטבח

        מעטרים אותו עכשיו .

        וכאילו רעב שאינו מרוסן

        השתלט על כל נים

        ופתח כל רוכסן

        בשפיות לבבה

        בעדנת מעופה

        והיא שכחה

        שהיא נסיכה

        ואין תרבות

        ואין נימוס

        ואין שום דבר

        שעליו היא תחוס

        להשבעת רעבונה

        כמו באהבה שאין בה כל רסן

         

        -------------------------------------------------

                                                                        ציורך, יגאל , שהציף בי

                                                                        תשוקה לכתיבה ראשונה

                                                                        הקישור לתערוכה שלך

                                                                       ולציור של שולחן , צלחת , עוף ומזלג הזויה 

        http://www.saatchi-gallery.co.uk/yourgallery/artist_profile/Yigal+Shtayim/1323.html

         

         

         

        דרג את התוכן:
          10 תגובות   יום חמישי, 20/9/07, 22:40

          ביום כיפור כולם מבקשים מכולם סליחה.

          גם מעצמם וגם מאחרים.

          חלקם אפילו באמת מתכוונים.

          אבל הסליחה לבדה?

          היא מניפולציה פסיכולוגית חברתית לחוסר לקיחת אחריות.

          היא מניפולציה של העיניים הפתוחות ליום אחד כדי שיהיה אפשר לעצום אותם למשך כל השנה.

          כי מה שווה המילה סליחה אם אין בצידה עשיה?

          עשיה של שינוי דרך ,

          מחוייבות לעצירת מעגל העלבון

          ופתיחה של מעגל אמיתי של סליחה

          שינוי , זו המילה שאמורה לבוא לצידה של הסליחה

          ולא רק כמילה

          אלא כמחוייבות אמיתית שלא לחזור על החטאים שלנו שוב

          כן ,

          חטאים זו לא מילה גסה.

          אנו חוטאים יום יום כלפינו וכלפי הסובבים אותנו

          בין אם במכוון ובין אם בשוגג.

          חטאים שהמחיר שלהם הוא בהרגשה קשה של עלבון , השפלה וכאב

          במקום להפריט את הסליחה

          הלאימו אותה

          לתופעה חברתית כוללת

          שאין בה כוונה אמיתית לשינוי.

          במקום שבו היינו אמורים כחברה

          לעשות שינוי כל אחד עם מצפונו

          כלפי החלשים

          אנו כחברה

          ממשיכים לחטא כלפיהם

          כל אחד בנפרד

           

          ואין בי יומרה לבקש סליחה בשם כל החברה

          אבל יש בי רצון ומחוייבות

          לבצע את השינוי בסליחה

          את החלק שלי בתוך החברה

          ומה איתך?

          דרג את התוכן:
            8 תגובות   יום חמישי, 20/9/07, 22:20

             

            הללויה של לאונרד כהן: לעצום עיניים ולהקשיב.

            http://www.youtube.com/watch?v=rf36v0epfmI

             

            הללויה לאלוהי המוזיקה , הוא שר

            ואני אומרת

            הללויה לאלוהי האהבה

            והללויה לאלוהי העצב

            ולכל אחד יש את ההללויה שלו

            שמחברת אותו

            למי שהוא באמת

            דרג את התוכן:
              6 תגובות   יום חמישי, 13/9/07, 14:16

              כן , זו יכלה להיות הכותרת הראשית בעיתון השבוע , אם היה לעורך את האומץ ...

              אנחנו , זוג הורים לתינוק מקסים וחייכן בן חמישה חודשים , וילדה בת שלוש וחצי מדהימה יפה וכשרונית ששרה לי את השיר "בואי אמא , בואי אמא" תוך כדי נסיעה , היינו יכולים לעטר לכם את את השולחן מעל כותרת העיתון בסוף השבוע הזה.

              תמונות של גופות , דם , איברים חתוכים ו... בובה קטנה מרוסקת ,

              היו אולי מזעזעים יותר מאשר המאמר הזה ותודה לאל שתאלצו להסתפק בו בלבד.

              אני מנסה לזעזע כמה שיותר כדי שלא תאלצו לראות את התמונות באמת בכדי להיווכח שמשהו רע , רע באמת קורה כאן.

               

              ולמי הייתם נותנים את הקרדיט לכך? לאותו נהג מונית , פושע וחסר מעצורים , שחתך אותנו בכביש תל אביב ירושלים וכמעט שזרק אותנו מהכביש לשולי הדרך.

              כבר ראיתי את התמונות המחרידות בעיני רוחי.

              איך שאנחנו מתהפכים עם הרכב ואולי רומסים בדרך עוד כמה אנשים חפים מפשע ומרסקים עוד כמה משפחות לחלקים ולשברון.

              הדמיון שלי הפליג לתמונות של אש בתוך הרכב וכולנו תקועים שם בגלל החגורות וכבר התחלתי לדון עם עצמי אם זה יותר חכם "עם" או "בלי".

              כן , יכולתי לאמר לעצמי , ברוך השם שזה עבר בשלום , אבל אני פשוט לא יכולה להסתפק בזה!!!!!!!  

              מה עוד צריך לקרות כאן כדי שה..ה... (אין לי מילה שתכבד את המאמר הזה לתאר אותם) האלו ירדו מהכביש , או לכל הפחות ילמדו לנהוג כמו שצריך?

              רכב הוא כלי נשק של ממש ונראה לי שזה לא מספיק ברור!

              אולי צריך להקרין בכל ערב לפני , באמצע ובסוף מהדורות החדשות תמונות מזעזעות ללא צנזורה של תאונות הדרכים מאותו היום?

              אולי צריך לחייב במסגרת לימודי הנהיגה התנדבות או לפחות סיור מזעזע במחלקות של נפגעים מתאונות דרכים קשות , כתנאי לקבלת רישיון נהיגה?

              אולי צריך להתקין מצלמות בכל חצי קילומטר , גלויות , לא נסתרות?

              אולי צריך שהשופטים ילמדו לתת את מלא העונש ולא להפחית ממנו רק בגלל שהוא "ביקש סליחה"?

              אולי צריך לחייב מאסר בפועל על כל עבירה שלישית , שנחשבת לחמורה , ולהוציא מידי השופטים את שיקול הדעת הזה?

              אולי

              ואולי

              ואולי

              תנסו לדמיין לכם

              תמונות של גופות , דם , איברים חתוכים

               ו... בובה קטנה מרוסקת...

              על החתום:  

              אמא , אוהבת , צוחקת ,

              בוכה , מחבקת , אהובה ,

              חברה , עצובה , מלטפת , מזועזעת

              ומלאת תודה על החיים שניצלו.

              דרג את התוכן:
                8 תגובות   יום שישי , 7/9/07, 17:04

                בכל פעם מחדש אנשים מצליחים להפתיע אותי

                אנשים שלא מכירים אחד את השני

                פותחים את חייהם וליבם לזרים

                מאפשרים להם ללמוד ולהכיר

                לחוות חוויה ולחוות דעת

                ואנשים?

                אנשים מגיבים , רגישים , מקשיבים

                מתנגדים ומתווכחים באמפתיה

                 

                אני אישה של אנשים...

                כל חיי סובבים סביב אנשים

                אני מתבוננת

                אני מכירה

                אני מתעניינת

                וחשבתי שידעתי (כמעט) הכל

                 

                אבל איזה כיף לגלות

                שאנשים עדיין יכולים להפתיע

                 

                אתם אחל'ה אנשים

                והלוואי שגם אתם כך מרגישים

                ושהציניות לא נכנסה לכם לחיים

                 

                מעניין לדעת מה אתם חושבים ואיך אתם חווים את התקשורת המדהימה הזו.

                דרג את התוכן:
                  8 תגובות   יום שישי , 7/9/07, 15:12

                  מה זה אקס מיתולוגי?

                  לא מספיק שהוא קיים שם !! אלא שבכל פעם שהשם שלו עולה הלב שלנו מתכווץ לגודל של זית?? ולא סתם זית , אלא אחד כזה שניסינו במאמץ לצבוע בצבע דהוי וחיוור ומספיק שהאותיות של השם "שלו" מרצדות מול עינינו הזית הזה מקבל מן ירוק זוהר כזה כמו בצבעי הגואש שהילדה שלי צובעת בגן.

                  מפחיד לאללה להיות בדנס-בר כשזה קורה , עם כל האולטרה סגול הזה ה"לב-זית" הזוהר הזה יכול להסגיר בלבאלות שעבדנו קשה מאוד להסתיר.

                  אז מה אם יש לי בעל מדהים שאפילו שפילברג לא יכול היה לביים אותו יותר טוב? אז מה אם יש לי שני ילדים מקסימים שמחברים אותי לנצח נצחים לבעל המושלם שלי? אז מה אם בניתי לי משפחה לתפארת מדינת ישאל? אפשר להשוואת את זה לאקס המיתולוגי שנעלם לי מהחיים כי מחוייבות זה לא הקטע שלו? (וכל אחד עם סיבותיו הוא) .

                  מה פתאום??? גם אם לדודה של סבתא שלי יש אחיין עם אותו שם , בכל פעם שיזכירו אותו בליל הסדר הם מסכנים את שלמות המשפחה המדהימה שלי.

                  אז מה בכל זאת עושים כדי שאפשר יהיה לחיות בשלום עם עצמי ועם כל השאר תוך שמירה על איכות הסביבה הריגשית והמנטאלית?????

                  אם יש לכם מה לאמר או סתם תרצו לספר על האקס המיתולוגי שלכם , אתם מוזמנים.

                  בכל מקרה , נשים , אולי כדאי לרפד את החזיה (לפחות בצד שמאל) באקסטרה ספוג... (שלא יזל הצבע...)

                  ואם אתה אקס מיתולוגי של מישהו מעניין איך זה מרגיש גם אצלך...  (הפניה לנשים ולגברים כאחד)

                  דרג את התוכן:
                    8 תגובות   יום שישי , 7/9/07, 14:58

                    חברה נשואה + 3 שיתפה אותי בחוויות שלה מבילוי בדנס-בר תל אביבי ואין מצב שלא תשמעו על זה.

                    כן , זה נהייה טרנד כזה שנשים נשואות יוצאות לבלות עם חברות שלהן ולא בהכרח לשבת בבית קפה על כסאות מעץ שמשאירים סימנים מאחורי הירכיים (אם את לבושה במיני עצבני).

                    דווקא בדנס –בר צפוף בבחורות חתיכות , גברים חרמנים ומוזיקה שקורעת את עור התוף תוכלו למצא אותן , מנסות להתחבר לעבר הלא רחוק שלהן.

                    "לא" , הן אומרות , "אנחנו לא "מחפשות" זיון קל או התרגשות מרחיקת לכת. רק להרגיש קצת סקסית (בין לידה ללידה) או לחוות שוב את היכולת לנפנף גברבר אחד או שניים בערב. לא מגיע לנו??"

                    האמת היא שבזמננו לא היו כאלו מועדונים. יצאנו לקולוסאום , שתינו קוקה קולה או מיץ תפוזים ובדקנו אם כאן נוכל להכיר את בחיר ליבנו. היום זה לא כך. בחורה מזמינה בירה או קוקטייל מדליק , מחזיקה סיגריה בפה ומשדרת "בוא אלי ונראה אם אתה שווה משהו..."

                    אחרי פעמיים (בערך) שפיזזה לה ליד בר עמוס בעיניים שנעוצות במחשוף החושף חזה של אישה אחרי לידה... פתאום הרגישה "מה קורה פה?" היא רואה את עצמה כאדם פתוח וליברלי בעלת בטחון וערך עצמי בריא , אבל גם לה (עם המחשוף והרגליים החטובות) יש כח סיבולת מוגבל.

                    בחושך מהול באורות המסנוורים , באופן כזה שאי אפשר לזהות אפילו צלקות אקנה קשות , היא קולטת את תנועת הראש שלו , מסמן לה לכיוון השירותים.

                    כמעט התעלפה במקום.

                    איזו חוצפה. אבל מה היא רוצה? האם הוא יכול לקלוט בחושיי טלפתיה שהיא אישה נשואה , מכובדת , מנהלת מחלקת פיתוח בחברת היי-טק , שמגדלת שלושה זעטוטים בבית ושיצאה לנקות את הראש אחרי שתקתקה ארוחת ערב , מקלחות , שלושה סיפורים שלפני השינה ולטיפות לבעל , שיירגע לפני שהיא יוצאת?

                    המסקנה שלי היא:

                    נראה לי שאם ארצה להתהדר בחזה של אישה אחרי לידה אסתפק בחוף הים או בקאנטרי , עם בעלי והילדים . לפחות שם הפלירט (הקבוע) שלי לא יעלם לי אחרי סקס "מטורף" של  שבת בצהריים.

                    דרג את התוכן:
                      14 תגובות   יום שישי , 7/9/07, 12:53

                      אני מתבונן בביתי הקטנה במשך שעות ארוכות בלילות וחווה את כל האהבה שיש לי אליה בלי הפרעות.

                      כל תנועה שלה , כל מילמול תוך כדי שינה , כל נשימה שלה מפיקים ממני התרוממות נפש נדירה.הרגש הזה כל כך ברור.

                      האהבה הזו נקיה ואין סופית.

                      לא צריך "לעבוד" עליה , לא צריך להחיות אותה , לא צריך לעשות שום דבר כדי להרגיש אותה , רק צריך לנקות את ההפרעות החיצוניות של העולם הזה כדי לחוות אותה במלואה. 

                      כך אני מרגיש כשאני יושב לי בכל ערב , ללא הפרעות , בפינה שלי , כשכל הבית ישן ואני יכול לעצום עיניים ולראות את דמותך בלי להתאמץ. 

                      האהבה שלי אליך נקיה ואין סופית.

                      לא צריך "לעבוד" עליה , לא צריך להחיות אותה , לא צריך לעשות שום דבר כדי שארגיש אותה , רק צריך לנקות את ההפרעות החיצוניות של העולם כדי לחוות אותה במלואה. 

                      זה לא נורא בכלל ואפילו די טוב לחיות "איתה".

                      הייתי יכול להמשיך כך עוד 20 שנה , כי גבר השכל על הרגש...

                      אבל זה לא אנושי לנסות ולשכוח אפילו לרגע את הכאב החד הזה שאני מרגיש כי אני לא איתך.

                      אני חווה קושי שלא יתואר בניסיון להניח בצד את האהבה הנדירה שלי אליך ולתפקד כגבר , כאיש לאישתי. 

                      שליטה עצמית , את כל הזמן חוזרת ואומרת לי... והמוסר הוא מעל לכל.

                      אז מה אני עושה כבר במשך שנים אם לא שליטה עצמית מטורפת שמקבעת אותי לדפוסי התנהגות שמצופים ממני , במקום להיסחף איתך למימוש חסר גבולות של האהבה שלנו??

                      מה זה , אם לא היגיון , שהתחתנתי והקמתי משפחה כמו שאף פעם לא היתה לי , במקום להיות זמין לך בכל רגע שתחפצי , במחיר של אולי להשאר לבד. ההיגיון אמר לי שאני צריך לעשות את זה וילדתי המתוקה היא הברכה שיש לי על "שעשיתי את מה שהיה צריך להיעשות" כנגד כל מה שהגוף והרוח והנשמה שלי יעדו לי.  

                      שאלוהים יסלח לי , אבל  אישתי המקסימה , המבינה , התומכת והתמימה עוררה בי את ריגשותיי  המשפחתיים וביתי עוררה בי את ריגשותיי האבהיים שהיו חסרים לי כל-כך מאז שנולדתי.

                      האם זה מספיק?

                      האם נדונתי לחיות בלי תשוקה אמיתית?

                      האם נגזר עלי לוותר על הגבריות שלי , על העוצמות שאני מסוגל להרגיש כשאני אוהב?

                      אם כן , מי יראה לי את הדרך לחיות כך ולהשאר שפוי?

                      אני כותב והלב שלי נקרע לגזרים מבכי ומכאב.

                      אם רק היית יכולה לראות אותי באמת , לא היית מאפשרת לי להשאר כאן אפילו עוד יום אחד. אפילו לא עוד רגע. 

                      אני יודע שכשתסיימי לקרא את המילים שלי יכול להיות שלא תתקשרי אלי עוד לעולם , אבל אני מרגיש שאני נלחם על החיים שלי.

                      לא החיים הפיזיים , הגשמיים ,  אלא על חיים של אמת פנימית , של שלמות נפשית , של מימוש , של הרגשה אמיתית של "ביחד".

                      אני מתפלל לאלוהים שאת מרגישה בחשיבה האנליטית , העיסקית שלך עשירית ממה שאני מרגיש , כדי שתוכלי להכיל אותי.

                      נסחפתי אחרי החשיבה ועשיתי את מה שצריך. למה אלוהים לא נתן לכם , "הרובוטים" , את היכולת והאומץ להסחף לפעמים קצת עם הרגש כי זה מה שנכון?!

                      הרי לעולם לא תאבדי לגמרי את הראש... רק תניחי אותו על כתפי נטול מחשבות , לפעמים.

                       הציפיות כל כך פשוטות כמו להתבונן בך ישנה , לחוש את הנשימות שלך קרוב אלי... ולהתמלא.  לקחתי נשימה עמוקה עכשיו ואני כמעט יכול להרגיש אותך.  

                      אני לעולם לא אתנצל על כך ולא אצטער על מה שאני חווה עכשיו , גם אם לעולם לא תאזרי אומץ "להרים את הכפפה" , בגלל שהשכל גבר על הרגש אי פעם לפני אי אלו שנים...

                      דרג את התוכן:
                        4 תגובות   יום שישי , 7/9/07, 10:21

                         האמת? די נמאס לשמוע על הנושא הזה , אבל אין ברירה! אסור לנו להניח לו ליפול בין הכסאות כאבן שאין לה הופכין.

                        בתאריך 06.09.07 פרסם אמיר זיו-אב כתבה באתר על הצורך במהפך בחינוך , ועכשיו!  אבל כמה זמן עוד נסתפק בכתבות משכילות , וזהו?

                         

                        כל מי שקצת מבין יודע שאם הקריסה במערכת החינוך תמשך , בסופו של דבר , נאבד את היתרון היחסי העצום שלנו.

                        אני לא בטוחה שאנשים מבינים באמת את המשמעות האמיתית של הנזק ואת שרשרת ההשפעות ההרסניות של התופעה על המדינה , החברה והפרט.

                         

                         הסוגיה הזו מטופלת בידי פוליטיקאים אינטרסנטיים וזמניים , אנשי חינוך מתוסכלים ועייפים ויועצים שעניינם (כנראה) לזכות בנקודות על ביטול שביתה ביום הראשון בשנה - פעם בשנה ולחשוב ש"הם עשו את זה".

                        גם אם נצא מתוך הנחה שאכן אכפת להם וכי הם מחוייבים באמת , האם יש להם עוד מוטיבציה לעשות את השינוי הגדול?? האם יש להם בכלל את היכולת , הידע , הכלים והמעוף לחולל את השינוי?

                        האם אתם מוכנים להמשיך ולקחת את הסיכון שאלו יקבעו את גורלנו? ואכן , לטווח הבינוני והארוך , מדובר בסוגיה גורלית ובצורך קיומי.

                         

                        כשהחלוצים הראשונים באו לכאן לבנות את המדינה הם חצבו בסלע , סללו כבישים , שתלו ובנו - היה להם חזון.

                        אבל כדי שהחזון יתקיים באמת , תפקידנו היה ועדיין לחיות אותו ולהחיות אותו כל פעם מחדש.

                         

                        כבר שנים אני שומעת על המהפך שנדרש במערכת החינוך , אבל במבחן התוצאה עדיין תהליך ההדרדרות לא נעצר ואף החמיר , הנוער פורק עול , המורים עדיין עניים ומתוסכלים (ואין בזה לשקף את דעתי האישית בנושא) , הממשלות פועלות באזלת יד פושעת ובזלזול משווע (אולי כי הם יודעים שלא בטוח שהם יהיו כאן לשלם את המחיר?!) ורק מידי פעם אני נתקלת ביחיד סגולה שמנסה בכנפי ציפור להזיז צוק , ללא הועיל .

                         

                        האם לא הגיע הזמן שקהילת העסקים בישראל תקדיש את האנרגיה הדרושה כדי לוודא שיהיה מי שיחיה את הנכס המניב עליו הם שוקדים יומם וליל?

                        היה מי שאמר שמימלא מי שיש לו כסף ידאג שילדיו יקבלו את החינוך הטוב ביותר שניתן , אבל השאלה החשובה היא לצד מי הם יחיו עם החינוך היוקרתי שהם יקבלו? איך תראה החברה בכללה , חשובה כדי להחליט האם לטפל בחלקת האלוהים הקטנה שלי או לחשוב על עתיד המדינה כמו שהחלוצים האדירים חשבו.

                        אני יודעת שהנושא הרבה פחות סקסי מלדון בקריירה , בזוגיות או במגמות הבורסה , אבל יש כאן הזדמנות לאתגר , ליצירה ולהשקעה של ממש.

                        ותזכרו , שכולנו נשלם את המחיר ושום ערך כספי לא יוכל לו.

                         

                        אם יש לכם רעיונות אופרטיביים או דוגמאות לאישוש או הפרכה של מה שכתבתי , מורת רוח או חוויה שחוויתם אתם מוזמנים להעלות אותם.

                        אבל העיקר? תאכל'ס , מה צריך לעשות ?

                        אולי בכל זאת , מכאן תצא תורה ויבוא לציון גואל.

                         

                        דרג את התוכן: