כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פרופיל

    עוד טיפ טיפה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    עוד טיפ טיפה

    שלוש הגרציות מתוך תמונת \"אביב\" של סנדרו בוטיצ'לי.
    במיתולוגיה היוונית, שלוש החאריטוֹת היו אלות החן, היופי, הפריון וכישרונות המוזיקה והאמנות. לדברי הומרוס, הן היו בנות לוויתה של אפרודיטה, אלת היופי והאהבה.

    ארכיון

    ארכיון : 1/2008

    70 תגובות   יום שלישי, 29/1/08, 09:20

     

     

    לאחרונה למדתי שכל מה שקורה לי

    שכל מה שאני מרגישה וחווה

    שכל מה שאני פוגשת בחיים שלי

    שכל מה שאני חושבת

    הן יצירות שלי

    גם כשזה הכי הכי נראה לא הגיוני

    גם כשברור לעין אנושית ש-לא , לא אני יצרתי את הסיטואציה

    לא אני בניתי לבנה לבנה וטיח ביניהן את התחושה

    (מה , הרי לא יתכן שיצרתי סבל גדול כלכך?! אני מפלצת מחפשת לטרף)

    גם שם , זו היצירה שלי

    וואוו............. כמה אחריות , הראש מתפוצץ!

    אז קשה לי בימים האחרונים וזו כנראה גם יצירה שלי

    וקשה לי לצאת מזה וזו גם היצירה שלי

    ואין סיכוי שאצא מזה לבד וגם זו היצירה שלי

    וזהו , הפעם זה הכי כואב שאפשר וגם זו היצירה שלי

    והתינוק שלי בוכה ואזניי סתומות , והבת שלי מבקשת קרבה ואני במרחק הגלות , וחבריי מתקשרים וצליל המענה טוווווו אחד ארוך והעבודה מוזנחת לאנחות והאוכל נשרף על הכיריים והבכי מחריש אזניים 

    הגוף דואב , נימי הדם קפאו , ראותיי מלאו מים ואין אוויר , עיני צורבות מדמעות , הכבד שומר את הרעלים להכאיב , כדוריות הדם משתפות פעולה עם האוייב ש-בי.

    מה עוד צריך לקרות , מה??????????

    ו.......... הוא סיפר לי שהלילה ילדה בת חמש נפטרה - זהו , זעזוע שכבר אי אפשר להתעלם ממנו!!!!

    "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" חזרתי ושיננתי לחזק את ידי ההורים , לחזק אותו בשליחותו הקדושה , לחזק את עצמי

    די!

    הצעקה הקפיאה הכל. נחרדתי מעצמי .

    אפילו הכאב נבהל ועצר מלכת לרגע. 

    זה כנראה מה שהיה צריך לקרות , זה.

    אז אם הכל יצירה שלי החלטתי "לשחק" את המושיע

    וליצור יצירה אחרת כי אין ברירה.

    בא נראה אותך מאמן יקר שלי , נראה כמה זה קל הדבר הזה שאתה מספר לי בו ומבטיח שגם אני מסוגלת.....

    הבמאי נכנס לתפקוד , יושב לו במרומי כסאו ובונה את הסצינות על פי ראות עיניו.

    השחקן מבצע את הוראות הבמאי ומביא מעצמו את מה שבתוכו להנשמת הסצינה.

    אז הבמאי שבי התחיל בחיפוש אחרי שיר שבאמצעותו אוכל להתחבר לעצב שמציף אותי , לא לברוח ממנו אלא לחוות אותו במלואו.

    לבכות עד שהדמעות יצרו שכבה שתטשטש את תוויי פניי שלא אכירם כלל, שלא אצרוב בזכרון עיני את מבט הסבל הזה ועוויתות הכאב , רק בנשמה שזוכרת.

    ביקשתי לי שיר שבסופו יזלגו הדמעות לצוואר , ירטיבו את החולצה ויספגו בה ליובש פניי , לראותם שוב , אחרת.

    השיר הזה , שנוגע בנימי נשמתי ומחבר אותי לאהבת אלוקים ש-בי , מעורר בי את העצב והכאב ומסירם בעדינות בהתפתחות המקצב ובחזרה על המילים

    "ישמור את נפשך"

    והבמאי משמיע את השיר שוב ושוב ושוב ושוב והווליום גובר ופעימות הלב שמוות קליני אחז בו עד לא מכבר נשמעים למרחק

    הכאב ,

    חוויתי אותו במלואו דמיינתי את צבעיו העזים כאש , טעמתי את טעמו המר כלענה , הרחתי את ריחו החריף בנחיריי ושמעתי את קול תחינתי לכאוב אותו עד כלות.

    חזיתי באותם דברים שגורמים לכאב הזה לחיות כמו בסרט מצמרר עשוי היטב לריתוק הצופים ללא ניע.

    לא זזתי.

    והייתי לשחקנית בדמותה של הסובלת ושחקתי את משחק החיים הזה לכאב ממשי של הגוף , עד לצריבת כפות הידיים ברצון לאחוז בו ולחנוק............ וצווארי חשוף לסכנה אל מול ערפד צמא דם .....

    והשחקנית ש-בי שמה מבטחה ורואה כי טוב.

    ולאט לאט נסוך חיוך על שפתיי וניצני אמונה שזורים בבכי הגדול

    והוא כתחינה למשהו אחר.

    בכי של תודה על מה שיש לי , רגע , מאיפה באה לי פתאום ה-תודה הזו?

    תודה על הקושי בחיי , שלא יהיו בהם קשיים של אחרים

    תודה על הילדים המקסימים שלי

    תודה על החברים הנהדרים שלי

    תודה על שאני בריאה

    תודה על שאני שפויה

    תודה על זכות הבחירה להתגבר

    תודה על זכות הבחירה להשבר

    תודה על האמונה הגדולה שמאפשרת לחלוק עצמי עם משהו גדול ממני

    תודה על האפשרות ליצור מחדש

    תודה על היכולת ליצור מחדש

    תודה על מי שאני

    בכל רגע התפוגג לו הכאב יותר ויותר וכל מה שעשיתי זה הנחתי לו להיות. לקח לי כמה שעות להבחין כי הוא כבר לא כאן.

    אני מחפשת אותו ולא מרגישה ממנו דבר , למעט זכרון מחשבתי על שהיה דייר בחיי בימים האחרונים האלו.

    ואני מחייכת עכשיו.

    אשליה? לא , אני לא רוצה יצירה כזו!

    מציאות. אשמור עליה ככל יכולתי.

    עכשיו אני מחכה לפגישה הבאה שכמעט וביטלתי...

     


    חשבתי על מה שכתבת לי ... לא כתבתי פוסט ברגע של כאב

    רציתי לשמור את הכאב הזה לעצמי , כי ברגע שהייתי חולקת אותו עם כל העולם הוא כבר לא היה רק שלי ואיך אצור אחרת?

    כן , כנראה שזו הסיבה.

    עכשיו , כשהכאב הוא סיפור שהיה - הוא נכתב לא כגל עד להנצחת העבר וגם לא מראה שמפלה בין עבר להווה , כי אם שלב הבשלה שהזמן הנכה קושר עם הריפוי , אחיו ליעוד.

    דרג את התוכן:
      68 תגובות   יום שלישי, 15/1/08, 11:52

      http://cafe.themarker.com/video/2428356/

      הייתי תינוקת מקסימה ויפה , מושלמת בעיני אלוקים ואדם. שלמה למרות הגיהוקים , פליטת האוכל על הבגדים , הקקי בחיתולים והצרחות בבקיעת שיניים ראשונות. לא היתה סביבי ביקורת ולא היתה בי כל שיפוטיות לעולם ולעצמי. קיבלתי וקיבלתי וכמעט כתבתי שרק קיבלתי , אבל גם נתתי.

      אותה תחושה של אמא שחובקת בחיקה את התינוקת המושלמת שלה , זה אני נתתי לה. את רגש הגאווה הפנימי של אבא שמביט בילדתו הקטנה אוחזת בצ'לו שמכסה את כולה ומובילה את התזמורת בצלילי נשמה , גם את זה אני נתתי לו.

      ועם השנים , כשכל אחד מטפח את האגו שלו בכפפות של ברזל והן רועמות באבריי הגוף כמו על דלת פלדה משוריינת , לא ניתן לשמוע דבר מלבד הלמות האגרופים על שק אגרוף אדום מדם בדמותם של אנשים.

      שם , בנקודת הזמן הזו החלה הפרידה בצער לא מודע מהשלמות ש-בי ומחברי לחיים ארוכים , תלתן , הדימויי העצמי שלי.

       

      וקופסת הכלים שהתכוון אלוקים למלא בכלי הגשה יפים , מעוטרים בזהב לאכול ולגמוע את החיים בשקיקה נותרה יתומה כמעט ריקה , למעט הסכינים שנאותו להשאר בה כדי לעזור לי לשרוד בעולם הזה וגם להן , לא היו שיניים כלל.

      וכל מורה שחשבה שאסור לחשוב אחרת ממנה מעכה בעוד 2 ס"מ את תלתן שלי , וכל ילד שלא רצה לשחק איתי ולא ידעתי איך לשתף אותו כי אפילו כלי משחק צעצוע לא נותרו בקופסה , התכווץ ערכי ואני חבויה בתוכו.

       והבחור ההוא שאמר לי שהוא אוהב כי בעצם נורא לחצתי וטראח.. פגיעה למדחס , ועוד בחור אחד שהיה בכאילו ובעצם היה במקום אחר ו-בום פצצה לקופסת הכלים שעומדת להתפרק ממילא כי אין בה כמעט דבר.

      והבוס שצורח עלי כאילו הייתי ים פתוח וגדול שניתן בו לזרוק בטקס תשליך יום יומי כל פסולת כימית והמים מתאדים בשניות ואני איתם ותלתן שנהיה כבר ממש ממש קטן.

      וכל אחד עסוק בחיים שלו , בתסכולים שלו , בהשרדות שלו ואותה ילדה ניצבת שם וסופגת את הריקושטים בפגיעות ישירות לערך העצמי.

      ותלתן כבר דואב נורא והוא מנסה לחתוך חזרה וכואב לו כי הוא נחתך בעצמו ואפילו פלסטר אין לו. כמעט לא נשאר לו סיכוי לשרוד.

      ואין זה חלילה וחס פוסט של האשמה או הטלת רפש בקרוביי , מגדליי וחבריי , אלא הגדרת האחריות של העולם וגבולותיו , שם מתחילה האחריות שלי ומסגרת הגבולות של חיי.

       

      יום אחד , כשתלתן ואני נמחקנו כמעט לחלוטין בזעקות חסרות פרופורציה בהיסטריה של ממש , אל מול אדם שלא הלך כסומא אחר ההתמד הזה של העולם וכל שהואיל לעשות הוא לחבק עד שכבר לא יכולנו (תלתן ואני) לדעת אם כואב לנו או שוקט בנו לרגע שקט של פחד ואופס ... משהו שראינו כלכך במעומעם עד עתה... אהבה ,

      שם החל המסע הארוך ביותר של חיי - חיים.

      זיו שמו.

      והוא לא נרתע מזעקות החרדה , והוא לא שם עינו בכלי זהב חסרים , והוא לא חיפש לשמור על עצמו כי חזק ואיתן בנשמתו היה.

      והוא הקריא לי שירים , לפתוח את האומץ לקרא.

      והוא לקח אותי למקומות שביקרתי בעבר והכנסנו בהם יחד משמעות אחרת.

      והוא הכיר לי את עצמי כפי שחזה בי בעיניו הטובות , עיני נפשו האצילה.

      והוא שחרר אותי לאט לאט לנשום בכוחות עצמי ובעדינות הסיר את מסיכת החמצן ומשך את מכונת ההנשמה בחדר טיפול נמרץ שבו חייתי.

      וכל זאת עשה מבלי לדעת את משמעות המסע כי כל משמעותו היתה להיות.

      וזה בעצם היה השיעור הראשון שלי , להיות.

      תארו לכם נמלה משוטטת בשדרת הכוכבים של הוליווד , מתבוננת למעלה והכי קרוב שהיא רואה זה את סוליות הנעלים המצוחצחות של סלבריטאיי העולם , ועוד שניה מישהו מוחץ אותה. כמה אומץ היתה צריכה אותה נמלמלה להרים את הראש במקום לברוח במהירות צב לכוך חריצי בין שתי מרצפות בעומק של 4 מ"מ , להשמר.

      כן , את האומץ הזה שהיה בי בפנים גיליתי מחדש באמצעות זיו , ראשון מבין רבים , שכבר לא אמר "יש לך פוטנציאל" וברח אלא מימש איתי יחד את אותה יכולת באמונה ובנתינה אדירה.

      כך גם גיליתי איך לזהות את אותם אנשים , כמוהו , ומשכתי אותם אלי אחד אחד בחושניות ביישנית שמעוררת בכאלו שכמותם עניין ופתיחות הלב.

      שם החל תהליך אימוץ חוקי של ילדה נטושה בבית יתומים של החיים , וההורים המאמצים היו אני ותלתן (שכבר לא היה כלכך קטן)

      והדרך קשה ומפותלת והמלחמות באגו שלקח לעצמו את מורשת גדולי האיגואיסטיים והוא חכם כלכך ומפולפל , וכמעט משכנע בכל פעם מחדש שהוא צודק ואי אפשר להשמיד אותו , אפילו אסור כי בלעדיו ממש קשה לחיות.

      אז איך מניעים אותו לבגוד במורשתו ולעבור לצד השני , אלי?

      זו גם בעצם היכולת שלי (ושל תלתן הענק ש-בי)

      ועוד לא אבדה תקוותנו , למרות שמורות הטבע שבתוכנו... לחזור לאותה ילדות נשכחת.

      בלי ביקורת , רק בהתבוננות וחוויה.

      והשיר הזה , בעוצמת צליליו , מסמן את ההמשך מכאן.

      כי כל מה שנאמר הינו הקדמה ארוכה ומתומצתת של מה שהוביל אותי להיות מי שאני. וזה מה שעשיתי מחיי בשבילי.

      וברבות הימים , כשנולד בני , קראתי לו בשמו , זיו

      ושפע של תזכורת ליכולת שלי צרוב בו עבורי.

      וחיה ב"כאן ועכשיו" ורק מידי פעם עוצרת , לרגע.

      לזכור מאין באתי ולאן אני הולכת

      הרגע הזה הסתיים , אני כבר ברגע הבא , חיה.

      דרג את התוכן:
        20 תגובות   יום שני, 14/1/08, 02:51

         

         

         

        רבות כתבתי על "המלאכים ששומרים עלי"

        ואתם שאלתם ותהיתם

        ואלו מלאכָיי בדמותם של חברָיי , אהובֶיי נפשי היקרים לי

        וקראתי אליי אל חיי

        את אותם מלאכים בשר ודם

        וכל אחד מהם קיבל את תפקידו

        באהבה ובהתמסרות נדירה

        בין אם בעוררוּת הנשמה שאחד עורר

        בין אם ביצירת השראה שאחד יצר

        בין אם בפעירת עיניי לראות שאחד פער

        בין אם בנגיעה בתשוקתי שאחד נגע

        בין אם בהרחבת ידיעותָיי שאחד הוסיף

        בין אם בשיקוף שלי את עצמי באישיותו של אחד

        ולא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב

        ומקדמת דנה היה בי את שראיתי בי דרכָּם

        ודבקה נפשי בָּם

        ומשמתחזקת נשמתי החלשה ש-בי

        ומתאווה לנפשי לבדי במחולת פחדָיי מן ה-לבד הזה

        ולאט לאט , מתפוגגת לפניי דמותם כמלאכים

        ותופסים הם מקומם של אנשים , אנשים

        חבְרֶיי נפש אהובים

        להקשבה, לתמיכה, לנתינה, לקבלה, להתחלקות , לבכי ,

        לצחוק , לשיחה , לשירה , לכתיבה, ליצירה , לחוויה , לאהבה ולאהבה

        והילת מלאכֶי עליון נרקמת סביבי כ-עת

        אלו שליווני במסע אל רחם אימי

        לנשימתי הראשונה

        וכל זאת לא ישָנֶה כשאראה עצמי, אי שם במעלה חיי

        כאותו רסיס אלוקים , אחד מיני רבים , שפיזר הוא לעולם

        להאיר אותו בצלמו

        וכל מלאכֶיי עליון , וכל חברָיי מלאכֶיי תחתון

        יהיו כמלווֶי חיים לי

        לא עוד חלק ממי שאני

        מלווֶי חיים לי ותו לא , והכל

         

        ואהיה אני - אני


        הבנות נחמה / אין זה משנה 

        "בשם ה' אלוהיי ישראל

        מימיני מיכאל

        משמאלי גבריאל

        מלפני אוריאל

        מאחורי רפאל

        ומעל ראשי

        שכינת אל                                       (מתוך קריאת שמע שעל המיטה)

         

        אין זה משנה , כל עוד עצמינו נאהב

        כל עוד , אין זה משנה "


         

         

        דרג את התוכן:
          16 תגובות   יום ראשון, 13/1/08, 00:10

          מפליאה ומאיירת חיי בכל עת , מנשימה את נשמתי משמיעה הגיגי

          יש בי אהבה בלי די , יש בי אהבה בלי די

          ימים כלילות רק רוצה לא להיות , והמתנה המתנה מותנית באהבה

          הנשמה חשוכה

          תן לי אותך ולא רק אם , תן אהבה בלי תן אם בלי תנאים

           

          so far you see the sky

          you cry , you don't know why

          it's joy it's happiness

          the rainbow makes you feel high

          so far you see the sky

           

          אולי אלבש גלימה זוהרת , אגדיל עקבי ארחיב מימדיי -

          גם זה לא ישמיע אותי וודאי

          ואם אקפוץ לגובה מעבר לאופק , אולי גם זה לא יזיז להם את הדופק

          מה עוד אעשה כדי לעלות , הדרך שלי לעבוד לעבוד לעבד לעיבוד

          כל שביקשתי לתת הלך לאיבוד , האם אתרסק ואתפזר לאנחות ,

          או כך ביקום אמשיך להיות

          בדרך ארוכה מתישה וקסומה לאן? אינני מקבלת אותה

          אולי חשבתי קצת יותר מידי , עלי לעשות את דרכי , שכחתי קמעה

          אני סתם סתם מהלכת על פני האדמה , לא חזקה בעוצמה מתבזבזת

          על עוד קפה בבוקר או ללכת לסרט , הבריחה מאהבה עצמית גורלית

          כל שאבקש לקבל יתפזר באוויר המביא לא מביא לנשמה זה...

           

          so far ...

           

          מפליאה ומאיירת ...


           

          היתכן כי בין אדם לאדם אין אהבה ללא תנאים

          ורק רוח עליונה יכולה כך לאהוב?

          ואולי הנשמה לנשמה יכולה גם?

          אם כך ,

          אפקיר גופי בלילה זה שעובר עלי

          בו אשחרר נשמתי לליטופה של הרוח העליונה

          ואשאר נשמה

          ותשאר גם אתה

          ותיכון בנו אהבה ללא תנאים

          דרג את התוכן:
            42 תגובות   יום שבת, 5/1/08, 09:32

            (מה-נט)

             

            ומקבץ איבריי

            בהדר עולם ומלואו

            פרושים למולו

            משוועים למגע ידו

            וכל ניע בהם מעורטלים בתוך זרימת הדם

            והוא נוגע מלטף

            ואיוושה בי מתעוררת לחיים

            לחוש את בריאתי המחודשת בי

            תחת כיפת השמיים

            מסתחררים מעוצמת הרגע ומן החשיפה לעיני כל

             

            ומתרחק קמעה

            מתבונן בגופי המונח לו על מיטת אפריון

            בגו טבע אדיר

            מגווני הכחול מפותלים בו

            מביט ועיניים אין לו אלא חמימוּת רְאוּת

            ובמרכזיי הכחולים האלו , אני

            מוארת בתוכם מקרני שמש הפורצת מחסומי עננים

             

            ובעוד רגע אחד

            לעת ערביים

            תכבה מן השמיים את האור הזה שבי , שוב

            ואחכה לזריחתה

            לנץ שוב בשמי העולם

            והלא מקבץ איבריי הוא

            ושוב נקודת אור תפרע בי בּאֶר לספוג

            ולאפשר לו ללטף אותי עוד

             

            ותשוקתי גואה בי ומִּתרגמת לערגת הגוף

            ונוזליי התאווה

            בבחינת דמעות שקופות של כמיהה הן

            ושפתי לא אחת היא

            כי גופי המשוח בשמן טהור

            מתנה אהבים ברחבי הפרוץ כאפריון מלכים

            כי גופי המבריק משמני עוררוּת

            הוא נשמתי המשוחה ברגעים של צריבת האמת בי

             

            -----------------------------------------------------------

             

            לעיתים בצמתים גורליים של החיים , דנים אנו בינינו לבין עצמנו ולבין העולם בשפת מונחים המוגבלים בנו.

            ולעיתים מתחלפות המילים ביניהם וכל הבנתם המוקדמת מקבלת פרשנות אחרת פתאום.

            והגוף פתאום הוא הנשמה

            והרוח הפכה היא לחשיבה

            והידיים מובילות לצעידה

            והלב כותב בחריטה

            אוקסימורונים או דימויים סתם

            תמונת חיי

             

             

            דרג את התוכן: