כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פרופיל

    עוד טיפ טיפה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    עוד טיפ טיפה

    שלוש הגרציות מתוך תמונת \"אביב\" של סנדרו בוטיצ'לי.
    במיתולוגיה היוונית, שלוש החאריטוֹת היו אלות החן, היופי, הפריון וכישרונות המוזיקה והאמנות. לדברי הומרוס, הן היו בנות לוויתה של אפרודיטה, אלת היופי והאהבה.

    ארכיון

    ארכיון : 7/2008

    18 תגובות   יום שלישי, 29/7/08, 13:04

    חזרנו לשכונה.

    אחרי שנים של מגורים בבניין של ארבע משפחות , שכל אחד חי את חייו ולעיתים לא מתראים במשך חודשים , חזרנו לשכונה.

     

    בניין רכבת כמו בתקופות היפות כשלא היינו נועלים את הדלתות (ואני המטורפת עדיין לא נועלת)

     

    חצרות נושקות אחת לשניה כשהאוויר משותף וגם הקפה והסיגריה.


    אני זוכרת כשעברתי לגור כאן לראשונה וילדתי את אביב אחרי כמעט חודשיים , חזרנו הביתה מבית החולים וחיכה לנו סיר עם אוכל של בית , הכביסה היתה מקופלת על המיטה והבית הריח כמו אחרי נקיון של מאמא מרוקאית חמה. ידעתי שרכשתי דירה בדיוק במקום שבו אני אמורה להתחיל מהתחלה.
    כשבא אלי אורח , כל הבלוק (או מי שזמין באותו רגע לכל הפחות) מלווה אותו ברוב עם הדרת מלך - ככה , עד לפתח.


    אני זוכרת שישבתי עם השותפים שלי בפעם הראשונה בחצר וקארן הציצה בכל הזדמנות ושאלה אם אנחנו צריכים משהו , כאילו קיבלה על עצמה את תפקיד הרל"שית באופן טבעי.

    אחרי ששרפתי 4 פינג'נים לאחרונה היא הכינה לנו את הקפה , בדיוק כמו מארח בדואי מיומן.

    חזרתי לכאן עם שני ילדיי המדהימים והם משתלבים כאן יופי.

    כל ערב , בשעה שש וחצי , כל הילדים של השכונה מוזמנים למסיבת קיץ ענקית בסלון ובחצר שלנו.

     

    התפריט:

     

    כל הכריות על הרצפה

    כל חפץ שמפריע זז הצידה לאן שרק אפשר

    הספה משמשת טרמפולינה לעת מוצא

    המראה מגדילה את השמחה

    ואני? אני שופל או מנוף או עגורן , מרימה אחד אחד תוך כדי מוזיקה עצומה , מסובבת אותם באוויר כאילו שאני כבר לא ציפלונה חלשלושה , זורקת אותם על הספה והסבב מתחיל מהתחלה.

    לפחות פעם בשבוע אני ממלאת את הבריכה וכולנו עם בגדי ים מתפרעים , כל הבית והחצר טובעים במים ולא אכפת לי מכלום.  הרצפה זרועה מגבות ושמיכות כדי שלא יחליקו כשהם מתרוצצים מהסלון לחצר ורק המוצץ של זיו שכל הזמן הולך לו לאיבוד מדאיג אותי.  חוץ מזה , התפרעות מוחלטת.

     

    והמוזיקה , אוח המוזיקה.

    פול ווליום (לקח לזיו הקטנטן שלי זמן להתרגל...)

    מזרחית , רוק , שירי ארץ ישראל וגם טיף וטף מידי פעם.

    בלאגן חובה!

     

    אין הגבלות

    פריט שבור הוא חלק מהתפאורה והכל כפרה

    מסיבה מאין כמוה

    כל יום

     

    יום אחד , תוך כדי הריקודים וההשתוללויות אביב צעקה לי :"אמא , נכנסה לי שמחה בלב"

    כן , לימדתי אותה שמוזיקה שמתחברים אליה ורוקדים איתה עם כל הנשמה מכניסה שמחה בלב

    והילדה הזו לוקחת , ראבק לוקחת כל מה שהעולם הזה נותן לה. מדהימה שלי.

    וזה , זה השיר שלה (בימים האלה)
    המלכה שלי , אני יודעת שלנצח את תהיי שלי

    מרגישה את זה בלב ואומרת לך יפתי

    את החיים שלי

    והיא כבר שרה אותו לי.

    איזה אושר

    החיים יפים

     

    איך מתוך העצב והכאב שהיו מנת חלקי בחיים יצרתי לנו חיים חדשים

     

    הרבי נחמן מברסלב אמר: "אחר המעשים נמשכים הלבבות"

    ואני חורטת את המשפט הזה על לוח ליבי וכך גם ילדיי

    לא חשוב איך אנחנו מרגישים , המסיבה תתקיים ותייצר את הרגשת האושר הזה, שוב, לעוד יום אחד.
     

    אז הנה , אביב מתוקה שלי , הבטחתי לך את השיר שלך בבלוג הזה שהוא הבית השני שלי

    והוא כאן

    בשבילך

    וגם בשבילי
    להזכיר לנו תמיד שהאושר נמצא , רק צריך לחיות אותו

    באהבה גדולה , ילדה יפה ונבונה שלי

     

    אמא

    דרג את התוכן:
      31 תגובות   יום חמישי, 3/7/08, 12:19


      דמיינתי לעצמי שקט ממלא

      מחליף באחת את הרעש

      שרוקן אותי מכל ,

      שיחק בי בשלמות אשליה

      והרוגע הזה שב-לבד

      איתי , חלק ממני

       

      דמיינתי לעצמי דרך ברורה

      ולא ידעתי איך היא מרגישה , ובהירות מטושטשת בערפל מתעתע

      ולאט לאט התהוותה למולי

      והיא

      אני

       

      דמיינתי לעצמי בית

      ולא חוויתי דבר מלבד ארבע קירות , קיטון מרובה כתובות להכעיס

      ותודתי להם בפרידה עצובה

      הביאה אותי אל משכן פנימי שעולם ומלואו גבולותיו

       

      דמיינתי לעצמי תשוקה אלוהית

      ולא ראיתי אותה גם כשהיתה לידי , ליטפה בקילשון כהה את נקבובי הסתומים

      ובהסרת כיסויים , בהתרת אסורים

      למדתי אישה מה היא

       

      דמיינתי לעצמי אמא

      ולא אפשרתי לה ואני פחדתי להיות , וילדיי חוו מורה , מחנכת , מלמדת , מנסה

      ופיניתי מקום למגע

      ואמא היא מי שאני

       

       חלפה לה שנה תמימה סוערת בגעשים שידעו פחד ופסגות מרחיבי לב

      ובשקט הזה

      ובדרך הזו

      ובבית הזה

      ובחיבור הזה

      ובאישה ש-בי

      אני עצמי

       

      ועם עצמי אני אחת , עומדת מול כל המבחנים ומעלעלת בדפיהם בהתרגשות

      ויודעת ,

      שאחרי הכל

      ולמרות הכל

      תמיד אני עצמי

       

       

       

      מדמיון , למציאות , להוויה

       

       

      דרג את התוכן: