כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פרופיל

    עוד טיפ טיפה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    עוד טיפ טיפה

    שלוש הגרציות מתוך תמונת \"אביב\" של סנדרו בוטיצ'לי.
    במיתולוגיה היוונית, שלוש החאריטוֹת היו אלות החן, היופי, הפריון וכישרונות המוזיקה והאמנות. לדברי הומרוס, הן היו בנות לוויתה של אפרודיטה, אלת היופי והאהבה.

    ארכיון

    ארכיון : 11/2010

    15 תגובות   יום שני, 29/11/10, 22:44

    גופה ערב לעיניה

    נשמתה שלמה בעולמה

    רוחה חופשיה ליקום

    מרחביה נשאו פרי בשל

    גבולותיה שמורים לרווחה

    אי-אז תמצא מקום לצידה

    להפרות בה את מי שאתה

    את גופך הערב לעיניך

    את נשמתך השלמה בעולמך

    את רוחך החופשיה ליקום

    את גבולותיך השמורים לרווחה

    ונשמרה היא בשלמותה

    .

    שזירת האחד בשניה

    מעשה ידי אומן היא

    ביצירת רקמת אהבה

    בחוטים שנתעברו רק לזאת

    בריאה מחודשת נטולת עבר

    שהסתיים לפני יובלות ודקות ספורות

    מכילת דפי הסטוריה כסיפור מקראי

    לדעת שורשים

    .

     זו היא אהבה בעיני

    ולשם פני

     

    דרג את התוכן:
      8 תגובות   יום ראשון, 28/11/10, 09:11


       

       

       פרולוג

      .

      אמא. מילה שכל אדם בעולם מתמלא מלחשוב אותה בחוטי מחשבותיו.

      אמא שלי מדהימה בעיני , אבל לא תמיד הרגשתי כך.

      ואולי בגלל זה היא ראויה לכל מה שאני חשה כלפיה היום.

      היכולת שלה לעשות את השינוי הזה , לבקע בי אדמה שייבשה , ליצוק אליה

      הפריה מחדש ולעזור לי לשנות את הנרטיב שהיה שקוע עמוק בתוכי

      שאמא זו מילה שאסור לי לממש באמת. כן, זה מה שהייתי.

      ...

      כשאביב נולדה אהבתי אותה מהמבט הראשון, ישבתי איתה בחדר הלידה

      ושרתי לה את "שלום עליכם" לכבוד ערב יום שישי.

      הרגשתי מחוברת אליה ושלמה ,עד לרגע שהאחות נכנסה ואמרה לי: "ערב טוב אמא חדשה". הצטמררתי. חיבקתי את אביב הכי בעדינות שיכולתי והכי קרוב שאפשר , שלא לאבד את התחושה הראשונית שנולדה בי לחיים. לא הבנתי מה קורה לי. לא ידעתי אז שבעצם כל מה שאני מבינה הוא נגזרת של העבר , אלא אם אני רואה את הכאן ועכשיו ומפרשת אותו מבחירה של היכרות הכי עמוקה עם עצמי.

      וכך, הקשבתי לאחרים שהתפעלו ממנה וביטאו בביטויים ארציים ומופלגים את אהבתם. ואני, רק כשהייתי איתה לבד העזתי ללחוש לה "אני אוהבת אותך , אני יודעת שכך, גם אם כל מה שהם אומרים מרגיש לי זר ומנוכר. יודעת שלא השתגעתי, את תראי שאני הכי שפויה שיש". והאמנתי.

      .

      העלילה

      .

      עברה כמעט שנה. בוקר אחד כשאביב מלמלה משהו חדש הרגשתי את הניגון שלו בתדר שמעבר לכל מה שהרגשתי עד לאותו הרגע. הסתכלתי עליה והרגשתי את שבריר השניה שהתאהבתי בבת שלי. בכיתי, כלכך הרבה בכיתי על הרגע הזה כאילו שהייתי תינוקת בעצמי שנולדה ולקח לה כמעט שנה עד שהמכות בכף הרגל עוררו אותה לקחת את הנשימה הראשונה מחוץ לרחם.

      כל מה שנחנק בי נפתח. אספתי אותה אלי, ערסלתי אותה בין ליבי לידי ורקדתי איתה בשקט

      והרגשתי שהיא מרגישה אותי.

      נתתי לרגע הזה משמעות של תחיה. שם למדתי לתת למשמעות להיות ההוויה.

       

      כשעזבנו את הבית ונפרדנו מאבא לתקופות קצובות של פעמיים בשבוע ,עברתי איתה בין החדרים, הסתכלנו מכל חלון וצרבנו בנו את הנוף שניבט ממנו , כדי לזכור לא רק את המבנה שלו, אלא את הרוח היחודית שנכנסה מכל כיוון.

      כשאנחנו יוצאות מהבית בשעת בוקר מוקדמת עם תרמיל על הגב למסלול חדש ומרגש, זה לא מרגיש לי כמו לסמן V שילדיי בוחנים את הארץ ברגליהם , זה לנשום איתם אוויר מגוון שיטביע בהם חותם אחר ויהיה להם עוד טיפ טיפה ממשהו שלא הכירו לפני כן.

       בהליכה לבית הספר , אחרי שזנחנו את הנסיעה באוטו , יש לנו זמן לשיר ולפטפט וסתם להלך מחובקים כשהשעון דוחק ואנחנו מתאמנים בלהניח לו בקצב שלו ללוות אותנו ברגעים מיוחדים שיכלו להיות אחרים , מלאים במשימות וריקים כלכך במשמעות.

      לידתו של זיו היתה סמן סיום להבנה והתחלה של יישום ב-ממש כנגד כל מה ש"נכון" היה לעשות ובעד כל מה שהאמת הפנימית שלי אמרה לי.

      זה השיעור שלי בלהיות אמא ולהכיל את רשמיו לתפקידי חיי האחרים.

      המשמעות שמעבר למה שקורה לי, בונה אותי.

      אפילוג

      .

      מאמינה שכל אמא ממלאת את תפקידה על הצד הטוב ביותר שביכולתה ולכל אחת את הכלים שלה ואת ניסיון החיים שלה והאהבה שלה ואנחנו עושות טעויות ויש כאלו שמתקנות ויש כאלו שלא יספיקו.

      ואני שטועה , מתקנת תוך כדי הליכה. מסרבת להיות כלי למילוי תפקידים. מוצאת משמעות לכל צעד כי היא זו שנצרבת בי. מריחה עם אביב את הגשם הראשון ויוצקת בה את ההבנה שגם דברים מחזוריים יש בהם חידוש כשהם מובעים שוב , מלמדת אותה שיר חדש ומספרת לה איך אני מרגישה כשאני כך איתה , כי הלא מה שאנחנו עושים נראה כלפי חוץ ומשפיע פנימה , אך המשמעות שאנו נותנים לעשיה הזו, מעצב את היקום שאנו.

      .

      ולכן, לעולם אשוחח עם המובן מאליו ואתן בו את היחודיות שבשטנץ שבו. בלי מאמץ, באהבה גדולה , ללא הלקאה עצמית אלא בהבנה עמוקה כי אזורי הנוחות שאנו בונים לתבניות משמשים לנו יציבות, אך לעיתים , באמצעותה אנחנו מונעים מעצמנו צמיחה של ממש והרי לשם מה אנחנו כאן אם כך?

       

      לאחרונה, עשיתי את זה לא מעט והרגשתי שדווקא מהמקום הזה השקט התברך בי ואולי בזכות העובדה שהוא יודע שכשיהיה רעש מסביב רקמתי בו משהו שאי אפשר יהיה לפרום לעולם.

      עכשיו אני יכולה לפנות לי גם זמן להתבטל ולהרגיש שאני מרוויחה גם מזה משהו לעצמי.

      .

      אני אמא,

      כמו שביקשתי לעצמי מאז ומעולם וזה אף פעם לא יהיה מובן מאליו עבורי.

       

       

       

      ''

       

       

       

      דרג את התוכן:
        9 תגובות   יום שבת, 27/11/10, 03:03

        יושבת לי על הדשא , על אותו דשא בדיוק כמו זה שלך

        שמיכה רכה נושאת אותי ועוד מלא מלא חפצים שאף פעם לא הבאתי איתי

        לשום מקום ופעם ראשונה חושפת אותם לאור והם מסתנוורים ממנו

        כמו שתינוק שיוצא מאמא שלו ובצעקה הראשונה פשוט אומר לכולם שם

        "נו, באמת , אתם לא יכולים לעמעם אורות כדי שיהיה לי קל יותר אחרי

        כל המאמץ הזה?" אבל אף אחד לא באמת שומע שם שזה מה שהוא אומר...

        והם מונחים לידי, על הדשא ומצד אחד מדבר עצום ורחב ויבש ומהצד השני ים ויש בו המון מים שביקשת בהתרגשות והרהרת כי הפריה ,תמיד יש בה נוזלים.

        יש גאות עכשיו, אתה תמיד חושב עלי בקולי קולות בלילה וזה מעיר אותי.

        אולי תחשוב קצת יותר בשקט כדי שאוכל לישון ברציפות , אחרת איך אוכל לסיים את מה שהתחלתי ולהגיע עד אליך? כן כן, שומעת את המחשבות שלך בלילה ,אלו שאפילו אתה לא מעז לשמוע בעצמך.

        ואני כבר כאן, אז אני ממשיכה לשבת לידך ולשזור חוטים מדפי ספרים מצהיבים לעמודי עיתונים של היום וכמה זה נעים למשוך את הזמן שלא מזכירים את העבר עד לקצה גבול היכולת... וכמה פעמים בחיים עוד יהיו לנו הזדמנויות כאלה?

        אני עוד כאן. חושבת בקול רם לומדת להעיר חיות בר במחשבות.

        כבר מדמיינת אותן מקשטות את הצד המדברי של הדשא , מטביעות את רגליהן בחולות החמים כמו שאתה עושה כשאתה בים , נרגע מכל העולם.

         

        והשמיכה מתמלאת בעוד חפצים חדשים ואני כמו ילדה בחנות צעצועים מתרגשת מכל אחד מהם ואוספת לי אותם שישעשעו אותנו כשנלך מהשמיכה הביתה, אחרי שנלטף בלי לגעת וננשום בלי צינורות הנשמה שמקשטים את החדר.

        וגם כשנשחק אחרי שיגמרו הימים הרציניים האלה, הצעצועים ישארו על המדף כי לא באמת נצטרך אותם כדי שיהיה לנו מעניין. רק אני, כדי לדעת שהבאתי משהו שהוא רק שלי ואתה תרשה לי לשמור עליו רק בשבילי ותחבק אותי בהסכמה מלאה שכולי איתך חוץ מאשר... ולא תנכס אותם אליך ותרגיש מסופק עד לחוסר נשימה.

        כמו שאתה עכשיו.

        אולי בסוף נכתוב ספר משותף של מכתבים שנכתבים בלילות שבהן המחשבות הן מנות קרב עד לרעב מענג , שאפילו כשאנחנו בתוך הסוגריים והעולם כולו בחוץ מכפיל אותנו בנוסחאות מתמטיות , הכל מתחבר ונשאר ריק נפלא שמאפשר לעולם להמשיך ולהכפיל שוב , עד שהספר הזה יצטרך מדף שלם משל עצמו בסיפריה הפרטית שלנו.

         

        דרג את התוכן: