כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פרופיל

    עוד טיפ טיפה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    עוד טיפ טיפה

    שלוש הגרציות מתוך תמונת \"אביב\" של סנדרו בוטיצ'לי.
    במיתולוגיה היוונית, שלוש החאריטוֹת היו אלות החן, היופי, הפריון וכישרונות המוזיקה והאמנות. לדברי הומרוס, הן היו בנות לוויתה של אפרודיטה, אלת היופי והאהבה.

    ארכיון

    ארכיון : 12/2010

    5 תגובות   יום חמישי, 30/12/10, 16:20

    יש לי עשר דקות בדיוק לצאת לקחת את הילדים מבית הספר ומהגן ואני יושבת כאן, על הספה שלי , זו שמשמשת לי כר אהבה כשאני חופנת אל תוכי את כל השקט שצברתי למשמורת עולם. מקשיבה לרעש שסביבי הנוגש בכל פתחי הנפש שלי, אלו שאתה מבקש לחדור אליהן באיבריך כולם. שואלת את עצמי האם הצלצול שנשמע עכשיו ברקע ומבשר לתלמידים שהפסקה מתחילה עכשיו מסמל לי משהו להפסיק , הרי אין פג תוקף להגשמת החלומות גם כשהם מנסרים אחד לשני את הקצוות, לא? נזכרת איך תמיד המורים אמרו לנו שההפסקה זה בשבילם והיום כשאני כבר בת כמעט שלוש אני מסתכלת עליהם בגיחוך ומגוננת על זכויותיהם של ילדיי בגופי, זה שעורג אליך כשאני חופנת את עצמי בכפות ידיי על הספה הזו כשהחיים נשארים שם בחוץ. והכל מתערבב לי פתאום והפרדת רשויות שאינן על פי חוק אלא על הטבע עצמו היא מושג שאני ממחישה לעצמי אותו כשאני מצליחה להרגיע את התשוקה שבוערת בי ממחשבות על מה שגיל 39 כולו הבשיל בי. ואיך אדע אם התשוקה שלי היא לך או לחוסר העצום שהצטבר בי? איך בכלל יודעים כשהצבעים כלכך שקופים בתוך הקשת שממאנת להגיע בתחרות בלתי פוסקת עם הגשם הנמנע? ואיך לעזאזל הילדים שלי קשורים לכל זה? ואולי הם הדבר היחיד מחוץ אלי שאמור להשאר בתוך מה שהיה פעם , מערך השיקולים שלי כשבחרתי בחירות לחיים. ונותרו להן שתי דקות בדיוק , 120 שניות של הפרדות תת עוריות מהחיים אל אלו שאנחנו משתעשעים בהם בין לבין.

    ומעצבן אותי שהנקודותיים בין ה 16 ל 15 (16:15) מהבהבות לי , מזכירות לי שבעוד כלכך מעט זמן שנמשך כמעט נצח אאלץ לסגור את הדו שיח הזה שבו אני שותקת את מחשבותי ואתה מדבר אלי כלכך הרבה ומאפשר לי לתרגם את דפיקות ליבך למילים משל עצמי , עד שאבחר. אוףףףף, 16:17 הגיע ומניין הדקות עלה על השעות ואני מניחה שאם זה כך בפינה השמאלית של המסך הדומם כלכך חי הזה אולי אפשר גם בחיים האמיתיים , שכשאחזור אליהם בעוד שתי שניות בדיוק לעשות את מה שגדול בפחדים לקטן כפי שהוא באמת.

     

    יוצאת. אולי אשוב. ואז גם הערך המוחלט של המספרים כאן אולי יקבל משמעות אחרת.

    מספרים מספרים לנו מידות שפשוט לא יכולנו להשאר רגועים בלי לדעת אותם בשכל. כשנבין, נגדל.

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום שבת, 25/12/10, 15:55

      ונצרה תשוקתה לעונג

      וסיגוף הגוף לפריצות הנפש

      ודמעות תאווה מזוככות ללשונך

      ממלמלת להן אותיות ערגה

      בטרם כתב חרטומך ינקב בה מעיין פורה

      יזקק מעליה תאים קלופים

      לאנקת כאב המשתרש לקפלייה הנסתרים

      ותלבה אש לביאה משמריה

      ותשרוט בך גחלים

      כשתלחש לאזנייה מילות קודש

      ושארי גופה יתכנס אליך

      לעטוף פיסות עור שנקרעו בשמירת המרחק

      ותפרוץ את כולה פנימה

      במרחב אינסופי עד אפס אוויר

      ושקטה.

      .

      .

      .

      ככה.

       

       

      דרג את התוכן:
      5 תגובות   יום שבת, 25/12/10, 09:35

      כבר סיפרתי לך כמה שהשכל והלב מתואמים אצלי, מחליפים תפקידים ביניהם, מותירים אותי להשתעשע איתך בצד המרגיש של האטימות כשהם מנהלים את העניינים. להמציא אותי במח שלך כל פעם מחדש, שתוכל לצייר אותי בעיניך כמו שמציירים אישה עירומה , מכוסה למחצה ומתעוררים היצרים מזילים ריר לנקבוביות. והרי אנחנו לא בחיים , זוכר? ושם , אפשר להמציא כמה שרוצים ואין מגבלת 5 פריטים במאה במבצע לרגל החגים.

      הבוקר קצת שונה לי , הסערה לידי משתוללת , הנשמה שלי מזכירה לי שזה מסוכן כי אני עלולה לקרוס כמו פעם, האמת הפנימית שתקועה בתוך יהלום מלוטש למשעי משיבה לה במקומי שאין סיכוי, הרי בכל רגע יש אפשרות לבחירה חדשה ובמילון החדש שלנו אין יותר מקום למילה קריסה , היא נמחקה ואותיותיה פוזרו לאלף כיוונים בצו אמת בג"צית, בדיוק לאותם אלף כיוונים שמושכים אותי אליהם , קורעים בי לבוא ואני מתאווה להם כלכך שזה כואב בגוף,

      ואני כבר רוצה שתבוא ותגיד לי משפט חכם שיסדר את הכל או תאסוף את פיסותיי כך שאוכל לגעת בהן מבלי לקבל כוויה ולדעת שכל מה שאבחר יגרום לך להמשיך ולהתבונן בי מסדרת את הכלים השטופים במיתלים מעל האי הקטן שבמטבח ולחוש אותי נושמת ולאהוב אותי, כל מה שאבחר. המבחן נגמר , השיעור התחיל.

      והסערה רועמת מבחוץ ואני עושה איתך אהבה שקטה מבפנים, מתבוננת בה מכורבלת במצעיי מקשים והגוף שלי בוער , מאיים להדוף אותה מעלי לשרוף אותה אש. ואתה חושב עלי בקול רם מידי , שובבבבב ואני רוצה לכבות להבה במים צוננים, אז אולי תשכב לישון ותרדם כבר , במקום להתעורר אלי ולהתפרק אל מילותיי ולסחוף אותי איתך?

      מרגישה איך קונספרציה של שכל ונפש וגוף מגבשים בי משהו בחדר המצב של הפיקוד העליון. תלמידיי חכמים ולא אוכל לסרב להם וארגיש שלמות של ממש, בפעם הראשונה (או שאולי היתה פעם שחשתי כך, כשהשכל יתפנה אשלח אותו לבדוק במגירות הזכרון, זו שמלאה בזכרונות עתיד שילדים קטנים מדמיינים כשהם רצים בין השדות אחרי שחלבו את הפרה עם סבתא והריחו עמוק את ריח החלב הראשון , פאק לאן נעלמה התמימות). וגם אם אומר לך שזו הפעם האחרונה שגמרת איתי ושפכת עלי את בדידותך , תדע שידי שהונחו, נגעו , לא נדרשו לתזוזה , עינו את רצוני לעונג והתפרץ בי כל מה שהמצאנו שם, כשלא היינו בחיים.

      עכשיו, אני שומעת את הנשימות שלך כשאתה ישן ואני יכולה להמשיך כאן ולהמציא גם אותך בתוך ההסתבכויות של איתך וכשתתעורר, כבר לא אהיה כאן, אולי אהיה איתך. ואולי לא.

      הילדים התעוררו עכשיו ואני נפרדת ממך ותוהה אם הדמיון המוחשי הזה מצייר לו את דמותך או שדמותך מציירת את הדמיון שלי -ומה שאני יודעת במח המרוקן שלי עכשיו כשאתה מתמלא באון זה שלכאן או לכאן, אני אבחר. ואתמסר בכולי כמו שלא ידעתי שאפשר להיות איגואיסטית להפליא בנאמנות לעצמי. גם אם אתה זה מישהו שהיה כאן כשישנתי ויודע עלי את מה שעדיין לא גיליתי בעצמי.

      אתה מכיר אותי. נכון. 

      _________________________

      עוד פרק בספר מצהיב,  אני רואה את דפיו בעוד שמונים שנה וילד קטן שדומה נורא למישהו מדפדף בו ולומד איך פעם היו כותבים כשלמילים היו אותיות ולא רק אוויר

      דרג את התוכן:
        9 תגובות   יום ראשון, 19/12/10, 07:13

        המילים שבחרת לאמר

        נשמעו באזניה כציור אבן קיסר

        הקשבתי להן דרך עדשת חיי

        התרפקתי עליהן להווצר בך , שוב

        ואחר כתב לעצמו איגרת

        כשלקח את מילותיך ופרט אותן לקווים

        קימט בהן זוויות חדשות

        שיוכל להבין את עצמו

        .

         

        גם באותה שפה נשמע רעיון

        במקצבים שונים כלכך

        ולא על בהירות המסר

        ולא על אבק מצטבר בחלל עור התוף

        רק על האפשרות שלכל תרכיב אותיות

        יש אלף משמעויות שמישהו שכח לתאר במילון האנושי

        שם נולד הקצר

        זה שלעיתים מצית אש להבה להכעיס

        זה שמפעים בי אינסוף אפשרויות לראות

        ... וראיתי אותי.

         

        דרג את התוכן:
          17 תגובות   יום שישי , 17/12/10, 12:55

           

          ''

           

           

          כמו העפרון המונח על אזנו של הנגר

          זה שבידיו החרוטות קמטי חיים

          בונה ארונות סגורים ודלתות פתוחות

          הייתי מתקרבת אל תנוך ליבך

           ללחוש לך את מה שקווי העופרת מציירים בי עכשיו

          מלטשת בפי את המילים הנכונות

          אלו שמתפרעות להן חסרות שליטה

          כחייט המאגד בלשונו קצוות של חוט

          רגע לפני שהוא מאזק כפתור לדש הבגד

          בתקווה שלעולם ישאר שם

          למנוע צינה הרחק מאור הגוף

          להשאירה מחוץ לעורה של נשמה.

          .

          שתוותר רק חמימות לאור נרות

          כשהגשם מכה בחלון

          מספר בטיפותיו את כל מה ששלנו ונשאיר שם, מחוצה לנו

          הכי עמוק בפנים

          .

          .

          .

          כשנהיה.

          דרג את התוכן:
            6 תגובות   יום ראשון, 12/12/10, 10:49

            המילים שלך חרוטות על גופך

            ואני מלטפת אותן בידיי

            אות אות

            מרגישה איך הן חשקו בי ערגה

             עוררו בי נפלאות תבונתה

            המתהווה לבשר.

            ריקועיי אהבתך נפלו אפיים

            על צווארי החשוף לשפתיך

            וזיעתי מבהיקה אליך

            מבין קווי המילים שלי

            אלו החרוטות על גופי

            סיביי שריר פועם שנקרעו

            ונאגדו לערימה של נפש

             

            .

            עם עצמי

            פעורה לאי שם

            למולל באצבעותיי משב חיים

            לאפשר לתשוקה להרגיש אותי

            חולמת היא לברוא בי מציאות

            ולהתענג עלי בכמיהה משל עצמה

            דרג את התוכן:
              10 תגובות   יום חמישי, 9/12/10, 22:21

              ''

               

               

              להתענג בקימורו המעודן

              להתערסל אליו ב-רוך

              לינוק נוזליו

              להפרות בי שדות שייבשו,

              במרחבי ידע עילג.

              לשלוח כף רגל קטנה

              חשופה למגע

              אל נקודה מיימית למרשותיו

              לנסוך בה מעגלים מתרחבים אין-גבול

              כמו בנשיקת אבן על פני מים זכים

               

               

              סימן שאלה מעוגל

              בתוכו שקט

              קרקע פוריה לנפש ה-יודעת תשובותיה

              מנועה לנקודה חרוטה בסוף משפט

              דרג את התוכן:
                4 תגובות   יום שלישי, 7/12/10, 22:06

                ''

                 

                 

                כששקט

                גם הפרייה שבשתיקה

                מחיה ערגה ל-רוויה

                מדמימה מילים לתשוקות

                וכשנשלח גוף שקוף

                עטוף בנפש

                להרגיש

                אפשר לטבול אצבעות בדשא

                להביט על הירח

                לחוש באוויר מעובָּר ממרחקים...

                ולנשום פעם אחת ביום

                לכולו.

                 

                 

                שלוש נקודות... פוערות סערה

                מפסקות בנו מרווחים

                 

                 

                ונגענו במשובתו של געגוע.

                דרג את התוכן:
                  3 תגובות   יום ראשון, 5/12/10, 06:43

                  ''

                   

                   

                   

                    

                  למרות הכל, החלטנו לקיים מסיבה צנועה ושקטה לכבוד יום הנישואין ה-65 של סבא וסבתא לבית הרשקוביץ. כשאני חושבת על זה אז ככה הם בעצם, שקטים וצנועים. ומגיע להם. הם בנו משפחה לתפארת.

                  הסתכלתי עלינו אמש. מהצד. מכלול קוסמופוליטי שחווה יחד, תחת הכיפה העדינה של סבאל'ה , אחדות אנושית אמיתית.

                  כולם היו שם, שי מכוכב השחר ודרור מהר ברכה. אופיר הגיע ממעלות כמה שעות לפני הטיסה ואיתי ממודיעין ואני מחולון ואמא ויהודית וכל הנשים החדשות שהצטרפו בשנים הללו למשפחה ומלא מלא ילדים קטנים כמעט באותם גילאים.

                  הדלקנו נרות ושרנו "הנרות הללו" וסבתא שלי , שכבר כתבתי פעם שהאלהיימר נזהר לא לגעת במקומות החשובים ש-בה, שרה והחזיקה לי את היד כלכך חזק שנהנתי מהכאב של הטבעת על אצבעי.

                  היא קירבה אותי אליה ואמרה לי "בא לי לבכות" והרגשתי שאני יודעת, אני רואה את הדמעות מבצבצות.

                  "מותר לך" השבתי לה והסתכלתי עמוק אל תוך עיניה הירוקות , לצרוב אותן עמוק בזכרוני. נדמה לי שמעולם לא עשיתי את זה וזה היה לי חשוב כלכך עד שגם אני התחלתי לדמוע.

                   

                  אחרי הארוחה צעקנו "ספיצ' ספיצ'" וסבא , שתמיד היה ביישן יחסית נעתר בשמחה לאור השנים האחרונות שבהם הוא נפתח ונפתח יותר ויותר ומספר ומספר כדי שכלום לא ישכח מאיתנו.

                  והנה סיפור של סבא יצחק הרשקוביץ , על נס חנוכה קטן משלו:

                   

                  באמצע המלחמה , סבא הגיע למחנה ברגן-בלזן. כשהתקרב חג החנוכה הוא הצטער על כך שאין להם יכולת להדליק נרות ולברך כמו שלמדו ונהגו לעשות מיום שנולדו. בערב ראשון של חנוכה , באורח פלא , סבא מצא שקית מוחבאת בביתן שבו הם לנו בין עבודת פרך אחת למשניה , שקית ובה שמן ופתיליות. הוא כלכך שמח והודיע לחבריו לביתן כי הם זכו בנס ויש להם שמן ופתיליות להדליק חנוכיה ולברך כהלכה.

                  עברו עשרות שנים מאז וסבא כבר זכה להדליק עשרות רבות של חנוכיות ומסתבר שאת החנוכיה הזו הוא לא ישכח לעולם. אולי היא מסוג הדברים שמשאירים אותו מתרגש ונפעם ומודה על כל חייו ולא פוסח על אף טפח שבהם.

                  בשנה שעברה , סבא ביקר בבית הכנסת בבני ברק כשהתארח שם בחג ושמע סיפור מאת אחד המארחים.

                  סיפור על הרבי של חסידות סאטמר שכתב באחד מהספרים שלו סיפור על חנוכה.

                  וכך זה קרה: בזמן שהיה במחנה ברגן-בלזן , הוא הצטער על כך שאין להם יכולת להדליק נרות ולברך כמו שלמדו ונהגו לעשות מיום שנולדו. ואז , בדרך לא דרך כנראה השיג שמן ופתיליות והחביא אותן כדי לשיוכלו להדליק חנוכיה כשיגיע החג.

                  בסמוך לחג, הגיעו הנאצים והחליטו להעביר אותו ועוד קבוצת יהודים לשוויץ. הוא השאיר את הפתיליות והשמן במחבוא (בשלב הזה התרגשתי כלכך שלא שמעתי את ההסבר והמחשבות של הרבי מסאטמר)

                  סבא שלי , בהתרגשות גדולה סיפר להם שהוא זה שמצא את הפתיליות ואת השמן שעליהם סיפר הרבי בסיפרו , וזכה בנס חנוכה להדליק חנוכיה כנגד כל הסיכויים. ההתרגשות היתה גדולה ...

                  את זה הרבי לא הספיק לכתוב בספרו , הוא גם לא זכה לדעת דרך בשרו ששמורה לו זכות מצווה , רק דרך נשמתו הצרורה בצרור החיים.

                   

                  עכשיו אביב רוצה לדעת למה הרבי מסאטמר בכלל היה צריך להשאיר את הפתיליות והשמן , ולמה בכלל מישהו לקח אותו לשוויץ בלי לשאול אותו אם הוא מסכים.

                  ואני, אני צריכה לחשוב על דרך יצירתית ונכונה להעביר את המורשת בבחירת מילים שיהפכו אותה למשהו מעצים שורשים ולא חוטב בטחון פנימי בחיים.

                   

                  למרות הכל ואחרי הכל, שיהיה לכולנו חג שמח ומלא אור

                  שנמשיך להאמין שכל מה שקורה מקדם אותנו למקום טוב יותר , גם כשהמציאות נראית כלכך רחוקה מלשתף פעולה עם האמונה הזו. 

                  ש"תעביר את זה הלאה" זה לא סתם משפט וכל דבר שאתה עושה משפיע , כאפקט הפרפר.  גם כשהכנפיים שלו מרגישות לך רק שלך , הן מנצות חיים חדשים במקומות רחוקים אי שם במרחקים או אפילו אצלך הרחק בנבכי הנשמה.

                  אמן.

                  דרג את התוכן: