כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פרופיל

    עוד טיפ טיפה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    עוד טיפ טיפה

    שלוש הגרציות מתוך תמונת \"אביב\" של סנדרו בוטיצ'לי.
    במיתולוגיה היוונית, שלוש החאריטוֹת היו אלות החן, היופי, הפריון וכישרונות המוזיקה והאמנות. לדברי הומרוס, הן היו בנות לוויתה של אפרודיטה, אלת היופי והאהבה.

    ארכיון

    ארכיון : 1/2011

    12 תגובות   יום ראשון, 30/1/11, 10:27

    אחרי שכתבת לי שאתה יודע כמה אני רוצה לפעמים לספר לך משהו מהחיים שבחוץ , אבל בכל פעם שאני כותבת לך אז כל הדברים שקשורים אלינו נראים לי חשובים ודוחקים יותר, החלטתי שאולי באמת הגיע הזמן שאספר לך איך נראים החיים מחוץ ל"לא חיים" החמים ווהמכורבל והסגור כלכך שלנו.

    לרגע פסק רצף הכתיבה וכשהסתכלתי על החיים שלי כדי לבחור לך סיפור , פתאום ראיתי יותר מעולם אחד, ראיתי כמה עולמות שנעים אחד לעבר השני ומתרחקים כמו שכוכבים משחקים עם עצמם תופסת עכברים בגלקסיה. מה לספר לך? הרי כבר מזמן החלטנו שכל מה שאנחנו כותבים מעיד על המקום שאנחנו נמצאים בו כרגע, אז אני צריכה לבחור את המקום הזה שאני רוצה להיברא אליו מתוך המילים, אבל בוער לי לספר לך דווקא את מה שכואב לי ואני לא רוצה שיכאב. מה עושים? אם אספר לך משהו מצחיק שקרה לי עדיין תוכל לראות שמאחורי החיוך יש לו גם עצב שמסתתר? עדיין תוכל לתת לי להרגיש שגם אם אתה לא יודע כלום אתה מבין אותי הכי טוב בעולם? רגע , אבל יש לי גם מבחן  בקורס לפשיעה והגירה שאני פוחדת ממנו ומלא חוויות עם הילדים וגם כמה מבחנים לא פשוטים שעברתי לאחרונה ולא, אני לא מדברת על מבחנים שיש להם סילבוס מתואם מראש ושהציון נמדד בכמה תשובות נכונות עניתי. ושניה, רגע, יש לי גם חלום שרציתי לשתף אותך , מפחיד , מן כזה שהתעוררתי ממנו דווקא ללילה שלא הצלחתי להעיר חיות בר משנתן כדי שיקשיבו לי עד שארגע. וגם יש לי חלום מסוג אחר, כזה שחולמים עליו בהקיץ וחיוך קטן בקצה השפה מעיד על משהו שאף אחד לא יכול להבין מלבדי. מן תחושה רגעית שהחלום כבר התממש והיקום פשוט עוד לא יודע את זה, רק אני. ואם אמשיך כך בטח אעלה על הכתב עוד המון דברים שיש לי לספר לך אחרי שנתיים של מלאכת רקמת אריגי אהבה וריפוי בעיסוק חלומות של אנשים שלא חיים.

    ובלי לשים לב אני מוצאת שבעצם המקום שבחרתי להיות בו עכשיו איתך זה מקום שיש בו מלא התלבטויות וסימני שאלה ואני מתרוצצת ביניהם כמו ילדה בחנות ממתקים ואלכוהול ולפי מניין המדפים אני מחמיצה או קורנת פנים.

    וכמה נעים לי לדעת שאני יכולה להיות במקום כזה איתך ולהרגיש רוגע ושלווה, כמו בשיר שלי על סימן השאלה כששלחתי רגל קטנה לגעת בנקודה, שהופכת אותו למשהו של ערגה מעונגת.

    אז נשאיר את זה כך בנתיים טוב?. כשאני עדיין כותבת לך על מה שאני חווה איתך וכל מה שבחוץ משמש לנו רקע, שמזכיר לנו שיש שם חוץ והוא לא בורח לשום מקום. מחכה בסבלנות ראויה עד שנשבור שיא בלחיות כך ביחד עוד שנתיים מעבר לאלו שחלפו.

    מי יודע, אולי דווקא הנטיה הזו להתרגל לדברים, תרגיל אותנו לעשות הפרדות ולא נזדקק למדריך טיולים כדי ללמוד איך עושים את זה כמו כולם ונמשיך לגעת בעורק הזהב כמו שרק מי שיודע להמציא חיים חדשים יודע, כמונו.

    .

    ,__________________________________________

    אתה חושב שבספר שאנחנו כותבים נצטרך להסביר לקוראים את מה שנראה לנו כלכך מובן?

    נדמה לי שצריך להתחיל לכתוב את מה שבין המכתבים... או שלא.

    אולי נסתפק בעותק אחד שיונח על מדף הספרים הפרטי שלנו בחדר בינוני, שטיח אדום ,

    שולחן עבה , אגרטל מקושט פרחים סגולים , שתי כורסאות פינתיות בצבע בורדו וקישוטי זהב וזית

    שלידן מנורות אישיות לקריאה וריח קטורת באוויר , שכל אלו יוכלו להכיל בדמותה של תפוצה עולמית פרטית כלכך.

    דרג את התוכן:
      5 תגובות   יום חמישי, 27/1/11, 21:10

      ''

      אספתי טיפת טל מעלה חי

      ביקשתי לטעום ממנה את התום

      וכשהנחתי אותה בעדינות על הלשון

      נבלעתי אל תוכה

      מביטה מבעד לדפנותיה השקופות

      אל עולם צמא ללחותה שם בחוץ,

      תוהה אם אדמיע בה את עצמי

      האם תחצה איתי את הקווים

      ולא תתאדה בחום החיכוך

      כשמסילות הדרך לא חזקות מספיק

      להוביל רכבת עמוסת חיים?

      .

      .

      .

      וטיפת הטל, כמו טיפת טל

      התאדתה בקרני השמש

      ואני נשארתי כאן

      עם המתנה שהעניקה לי ברגע של טעימה

      מסילה חזקה מובילה רכבת עמוסת חיים...ותחושת תודה על כל מעגל שנפתח.

      דרג את התוכן:
        4 תגובות   יום שני, 24/1/11, 22:32

        על ספסל עץ בחצר הקטנה

        ישובה , מחובקת לברכיה

        הסנטר מסמן בהן נקודה

        במקום שהיו בו כלכך הרבה שאלות

        ובנפשה היא מרחפת

        משילה עצמה מ-עבר

        והאדמה סופגת רסיסיה

        אלו שדבקו בה

        כששעון החול נעצר.

        כפות ידיים נעוצות בחמוקיה

        אלו המכונסים אליה בחצר

        ונפרשות הן לצדדיו של העולם

        מרכזו שם, איתה, בנפשה

        מחכֶּה לעיטוף,

        כשכל הגוף

        הוא כף יד קטנה על הלחי הנוטה אל הכתף

        .

        .

        עד למגע שפתיו בשורשי האצבעות

        דרג את התוכן:
          2 תגובות   יום שישי , 21/1/11, 09:36

          כמה שאני אוהבת את הרגעים האלה, שלא צריך לאמץ את מיתרי הקול ומשהו שהוא פחות מלחישה מספיק כדי שנשמע את המילים. בשקט של פעמוני הרוח בחצר ונשימות הילדים בחדר שאלת אותי "אז מה עשית עם עצמך כשלא הייתי כאן יובלות?" ואני שתקתי. דקה של שתיקה מרגישה לפעמים כמו אלף דקות של שאון מכוניות על הכביש והסתכלת עלי כשעל הפנים שלך חרוטה השאלה כמו פתק בכותל , שגם כשהוא נגנז במעמקי האדמה הוא עדיין שואל אל אלוהים את השאלה.

          "זה מה שעשיתי" עניתי לך. "שתקתי, גם כשלא הפסקתי לדבר". לרגע הרחקת את הלחי שלך מעור הכתף שלי והרגשתי איך כמה תאים ממני נמשכו איתך לשם, ממאנים להפרד. כן,תהליך ארוך של שתיקה שהתחילה ברעש עצום של מחשבות וכעסים וחלומות שנמסרו לכיתת אומנות ללימודי קיפולי נייר. הייתי צריכה כלי עבודה כבדים , טרקטורים ושופלים ענקיים כדי לחפור ולהפריד ולבקע בטונדות. פתאום הבנתי שבאמת יש חוסר צדק בזה שמנהלים בכירים שיושבים במשרד הפינתי שלהם בקומה ה-37 במגדלי משהו במרכז תל אביב והשקיעה מעל הים היא הצלצול שמסמן להם שהגיע הזמן להניח את כובד העט וללכת הביתה, מרוויחים עשרות אלפי שקלים כשפועלים שמקדישים את גופם לשריטות ולזיעה ולשרירים תפוסים מסתפקים בארבע ספרות על תלוש המשכורת. אז הנחתי את הכלים הגדולים והתיישבתי מול ציור השקיעה שציירתי בקיץ , זה שתלוי בסלון , לקחתי עט והוספתי כמה אפסים למשכורת החודשית.

          כשאתה לא כאן, אני כותבת לך. זה מרגיש לי כאילו שאתה כאן. בשקט, לא מפריע למחשבות ולרגשות שלי לחיות אותי באמצעות העט המיוחד הזה שבנוי מ103 מקשים (ידעת שעל המקלדת יש 103 מקשים? ספרתי.) 

          ככל שהתקדם התהליך הונחו תלאים תלאים על מסעדת הספה החומה , מגוהצים ומריחים כמו בגד אחרי מייבש כביסה עמוס בדפים הריחניים שאני שולפת מהקופסה הכחולה כשהבגדים עוד רטובים. לאט לאט התחלתי לתפור אותם אחד לשני בטכנולוגיית אוברלוק כי אני הרי כלכך מגוונת ולא אחידה, בדיוק כמו הצבעים המשתנים של החוטים שאוחזים בתלאים. עיתון הבורדה שמעולם לפני כן לא ביקר בביתי מכיל גזרה אחת להעתקה. יש לה גימורים מיוחדים שלא נראו מעולם , בעולם "החיים" יקראו לתוצר שמלת ערב אלגנטית חשופת גב המונחת בטבעיות על הגוף ומשווה לו תזכורת ליצירה (כן, זה הבגד שבחרתי) , לצידו מונח בולרו , כזה שאפשר ללבוש ולפשוט בהתאם לדמויות ולמצבים שסובבים אותי. בעולם "הלא חיים" אני קוראת לו סך כל הדמיונות שלי שיוצרים את מה שאני כשאני שם, איתך.

          הבוקר, כשהתעוררתי, הסתכלתי עליך ומשהו בפנים שלך השתנה. אולי זה רק הדמיון שלי , אולי זה צבע התאים שלי שנדבקו אל הלחי שלך או שאולי באמת משהו חדש קורה כאן , משהו שכתוב בספר שלך , בדף שעוד לא חשפת בפני שרק בבוא הקיץ יזכה לראות אור שמש.

           

          ____________________________

           

          עכשיו, משהחייתי מעט מן הרדום, אתפנה לעיסוקי המציאות. הלקוח שלי כבר מחכה עם תיק מוצר חסר , שזקוק לנחת זרועי כדי להתקרב למשהו שמכון התקנים יסכים לאשר כדי לשחרר את המיכלים הגדולים למעמקי הים, שם הנפט שמסתתר מפני האנושות יוכל להצטבר למשהו שיתן לנו אנרגיה, לפחות אנרגיה כזו שלא זקוקה לרגשות כדי להניע ...

           

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום שלישי, 18/1/11, 09:50

            מקשיבה למוזיקה, מרפרפת בין הדפים , קריאה אחרונה לפני המבחן. משווה בין החוקרים כאילו שזה משנה לי מי אמר מה. תמיד חשבתי שהכי חשוב זו המשמעות של מה שנאמר, לא? אף פעם לא התקשקשנו על הדברים האלה. מעניין איך זה ירגיש להחליט פעם אחת שכל מה שאני אמרתי זה אתה אמרת וכל מה שאתה אמרת זה אני אמרתי. היה אפשר לצפות שארגיש קצת לחץ בגב עכשיו כשאני רק חושבת על זה אבל אולי השיר הזה שברקע, בדיוק כשאני כותבת הוא שר :"עושה אותי מאושר , עושה אותי מאושר" אולי זה מה שמעורר בי דווקא תחושת רננה למחשבה הזו. יאללה, פותחת ידיים וחשיבה ומחליפה איתך בכסאות.  אחר כך אתן לך לשמוע את השיר הזה. עכשיו תתרכז.

            ..........................................................

            ............................

            ....................................

            .......

            לקח לי דקות ארוכות להזיז את האצבעות על המקלדת עכשיו. וואוו. תמיד אמרתי שאנחנו עשויים מאותו הבד ורק הגזרות שונות. ואם הייתי זקוקה לאישור אמפירי זה קרה עכשיו. אם רק הייתי יודעת שכך אתה מרגיש, אולי הייתי בוחרת אחרת את המילים, או מגיבה אחרת. או שלא, אבל לפחות הייתי לוקחת אחריות אחרי שעה ולא אחרי שנתיים. כמה קל לעשות את זה כשנמצאים לבד , לא מחוייבים לכלום ויודעים שאם לא תהיה כאן אמת פנימית אז הניסוי יגנז ואף אדם בעולם לא ידע עליו (חוץ ממני) ועכשיו יותר מתמיד (שהתחיל לפני כמה דקות) אני רוצה להתחלף איתך. רק לצורך משחק ה"לא חיים הזה" הרי אנחנו בשלב של חריטת עיגול בתוך זכוכית , שליפה של החלק העגול והכנסת יד מדודה אל עבר הידית שבצד השני כדי שלא יתנפצו הזכוכיות, לא? מעניין אם יש לנו אומץ לדרוס ברגל גסה ומעודנת את הקרדיט שיש לחוקרים על מה שהם אמרו ולשנות סידרי עולם של כיוון המילים. אבל עלאמת! מרגישה את כיוון משב הרוח ואת הטמפרטורה של הגוף משתנה בצד שלי. ואתה? תדע, לא פשוט להיות המחשבות והרגשות שלי. מבחוץ הם נראים ברורים ועוצמתיים, מבפנים הם מלטפים ואתה יודע, ליטוף הוא שתיקה שכשיש שקט הוא נעים למגע, אך כשיש רעש צורם הוא כלכך בולט לנוכח הפער בין הרך לנוקשה , שצריך סילו ענק להכיל אותו אחרת הכל נשפך והנשמה מרגישה א-מורפית לחלוטין.

            מממ... אולי אני צריכה לעשות הסבה מקרימינולוגיה ללימודי קריסטולוגרפיה. אפשר יהיה לאמר שאת הסטאג' עשיתי לפני איסוף הידע האקדמי.

            .

            .

            ___________________________________________________________________

             

            http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=3774054

             

            ..." ולפעמים קשה אך מה זה משנה

            תודה על כל זריחה , אני זה גם אתה"

             

            .

            עכשיו שקט שגרתי שעושה אותי מאושרת

            סיפקתי לאישה המהורהרת ש-בי את המנה היומית

            ואני מתפנה לעיסוקיי כשחיוך נסוך על פניי

            כשלפחות חלק ממך נרקם אלי , החלק שאני הבאתי אליך

             

            דרג את התוכן:
              3 תגובות   יום ראשון, 16/1/11, 09:34

              אתה יודע, כמה דקות או כמה שעות לפני שאנחנו נולדים, כשעוד הגוף שוחה לו במים חמימים והנפש נמצאת בשתי ידיו העוטפות של אלוהים, הוא שואל אותנו איך אנחנו רוצים לפרש את החיים. אני מדמיינת לעצמי את התינוק הזה פוער זוג עיניים בתוך המים, מתבונן בו באישונים בתוליים שראו עד לאותו הרגע דגים צבעוניים שטים סביבו ושיחק עם לווייתנים במזרקת גלישה , תוהה לפשר השאלה.

              בפקס שמיימי מועברת אליו רשימה ארוכה ארוכה של אפשרויות: קורבן, מקופח, אופטימי, שופט בפוטנציה (ממ... נשמע מכובד שלא נדע מצרות) , מגיע לי, לא מגיע לי, אני מיוחד וטוב שכך או אני גם ככה דפוק אז בסך הכל העולם מזכיר לי את זה....ועוד מלא מלא אפשרויות להתבונן על האנשים שיפגוש בחיים ויקשיב להם מהמקום הזה שיבחר (לרגע שמעתי איוושה של איזה תינוק שעוד דקה יוולד מהדהדת לאלוהים "בחייאת אלוהים , תבחר בשבילי! מה זה המשימות האלה על הבוקר ועוד לא נולדתי??". אני יודעת כבר מה הוא בחר ... והלב מתכווץ  לי ובא לי לצעוק לו, רגע , תחשוב שוב, מעכשיו אתה כבר רוצה שיבחרו בשבילך כל החיים??? אבל אני שותקת כי אני עובדת מאוד קשה לבחר מחדש מהרשימה שהגיש לי אלוהים) זה הסוד הקטן שבינו לבין אלוהים. רוב האנשים שיפגוש בחייו כלל לא יודעים על הסוד הזה, גם אם להם יש את הסוד הקטן שלהם איתו.הרשימה מתעמעמת עד לשקיפות מלאה , כמו מפת סתרים לאוצר אבוד. ואחרי הלידה התינוק רק מבקש את החום והאהבה והמגע והקרבה (והאוכל , מיותר לציין). הוא לא יודע, גם הם לא יודעים , שיש עוד כמה דברים חשובים שהוא צריך כדי לצלוח את החיים ביקום הזמני הזה ולצאת מהם חסר כל להפליא ומלא בעצמו כל כולו.

              לפעמים עוברים המון שנים ולפעמים גם כל החיים חולפים עד שהוא מזהה מה בחר שם ומבין שאת כל סיפור חייו היה יכול לספר אחרת לגמרי אם רק היה בוחר אוקטבה אחרת לרקע ושורה אחת למעלה ברשימה ההיא. אותם פרטים, אותם אנשים, אותן חוויות, אותם מקומות ועלילה בצבעים שמעולם לא הכיר.

              כן, זה קורה. רוצה שאספר לך? טוב, תשמע. היא היתה בת ארבע או שבע היא לא זוכרת בדיוק, התעוררה באמצע הלילה ושמעה בכי נורא ומכות והתכתשויות ונבהלה אז היא קמה מהמיטה , יצאה מחדרה ועמדה שם בפתח... הם היו שם, אמה היתה עירומה ואבא הרביץ לה באגרופים חשופים (נשבעת לך שזה מה שהיא סיפרה לי) , ונשמעו קולות שסיפרו לה שכנראה היא עוד לא למדה איך בוכים באמת , והיא רצתה לצעוק דייייייי תפסיקו!!! אבל נחנקה מדמעות והמח השתתק לה ואז... הם ראו אותה. אמה התקפלה כולה , חבוטה ומבוהלת ובבזיק של רגע היא גם ראתה סימן כחול ליד הכתף שלה. הוא קם, ועף עליה כמו ערפד צמא דם. "מה את עושה כאן?" צרח וכיווץ לכלום את מה שנשאר מהלב שלה. "אני צריכה פיפי" ענתה בקול אנוש כשהוא לפת את זרועה בחוזקה כמו חוסם עורקים לאיבר פצוע ושותת דם וכולה אותו איבר. הוא לקח אותה לשירותים ולא זז משם, כמו סוהר בכלא שלא מאמין לאסיר שהוא באמת רוצה להשתין וחושב שהוא רק רוצה להוציא את הסמים מהחורים המוסתרים , לקחת מנה ולהיות בסוטול. כמובן שפיפי לא יצא לה ונזרקה למיטה חזרה להמשך לילה שנמשך לעוד המון המון שנים. סיפור מצמרר, אהה? כן, אלו הדקות ההם לפני שנולדים (כן, זה יכול לקרות גם בגיל ארבע או שבע) ושם בחרה איך לראות את החיים. ....................... והמלא נקודות זה כל השנים שבאו אחר כך ובאמת שאין לי זמן עכשיו לספר לך את הכל, אבל בוא תשמע את הסוף של הסיפור.

              לפני שנה (ונו, אתה כבר יודע שלוח השנה לא מדוד בכלל) , ערב אחד, הוא הדליק נרות בכל החדר, הוילונות האדומים שיוו לקירות ציורים של חלומות, הם השילו את בגדיהם לאט כמו שיוצרים אומנות והוא חיבק אותה ונישק אותה , את כולה, התמסרה לו והם עשו אהבה והתערבב אל תוכה סקס חושני והיא כידרה את אגרופיה מעונג והקולות שיצאו ממנה נשמעו כמו בכי של תשוקה ופתאום... פתאום הכל חזר אליה משם. היא רעדה כולה והתחננה שלא יפסיק וחוותה באותו הרגע שני לילות שנכנסו למלחמת קיום על הזכות לחיות בה ופעם הלילה ההוא היה החזק והיא ניסתה להדוף וצרחה מבכי  ובעטה והרביצה לו עד שכאבו לה הידיים וגם התחננה שלא יפסיק כי הניצחון חייב להיות מוחלט והוא המשיך והתעקש להשאר שם בשבילה חצוצרן בראש המחנה ופעם הלילה הזה שהיא אישה אהובה ויפה ורכה וסוערת הוא זה שנכח ביניהם, במרווח אפס של עור אל הבשר החשוף שלה. שעה ארוכה זה נמשך והתחלף ונמשך שוב מרגיש כמו נצח בלי שעון.

              וכשנפלו שדודים על הפרקט ששימש אחד מזירות האיגרוף היה שקט. התחפרה אל תוכו , לרגע הרגישה שוב ברחם החמים. הרגישה כמו תינוק שנולד. על כל הפרטים. על הכלום של לפני, על הרוך בנשמה, על העור החלק ספוג בנוזלים מטפטפים של אמא ואז...ראתה הכל.

              בלילה ההוא הם עשו אהבה (ואבא רק רצה לוודא שלא תחזור לחדר שלהם שוב) והיא בחרה להקשיב לעולם כמו צופה בתוך קהל מתלהם שמסביב לחבלים המקיפים את הבמה שעליה אנשים עירומים מתאגרפים ונעה בין שלושה תפקידים: השופט, המפשר וזה שחוטף מכות כשהם מפספסים אחד את השני...

              אם רק אלוהים היה בוחר להשאיר את הרשימה חשופה ותולה לנו אותה מול העיניים ומדבר איתנו עליה בגלוי ולא בסוד סתרים, מי יודע, אולי היה לה קל יותר לבחור פשוט לשאול, כמו ילד תמים , "אבא, למה אתם מרביצים אחד לשני" מממ... אולי הוא היה משיב לה תשובה שמסדרת לה את המשך החיים למשהו אחר, אולי למשהו שעכשיו היא חיה אותו.

               

              .

              .

              .

              "לפעמים עוברים המון שנים ולפעמים גם כל החיים חולפים עד שהוא מזהה מה בחר שם ומבין שאת כל סיפור חייו היה יכול לספר אחרת לגמרי אם רק היה בוחר אוקטבה אחרת לרקע. אותם פרטים, אותם אנשים, אותן חוויות, אותם מקומות ועלילה בצבעים שמעולם לא הכיר"

              (סתם בא לי לצטט מישהו עכשיו,כמו שמגיבים לפוסט).

              .

              _____________________________________________________________

              עוד פרק לספר, אבל נדמה לי שהפעם זה לספר של מישהו אחר...

              אז באיזה גיל נולדת באמת, באותן דקות שבחרת לפרש את החיים...

              אומרים ששבעים פנים לתורה , אז אלף הולדות לראיה אני אומרת.

               

               

              דרג את התוכן:
                0 תגובות   יום שישי , 14/1/11, 09:06

                לך יש יומולדת ואני מקריאה לך סיכומי שיעורים של שוטרים וגנבים. המבחן בעוד שבוע, המרצה הזהיר "מבחן קשה, תתכוננו" ואני הסתכלתי עליו וגיחכתי , אם הוא רק היה יודע כמה מבחנים כבר עברתי בהצלחה שעוד כמה פסקי דין ממש לא מפחידים אותי. בניגוד לחוק ובהתאמה לניגודיות שבטבע , הכרעת הדין נקבעה במעמד צד אחד ופסק הדין הלא רישמי בעליל כבר הוצא לפועל עוד לפני שהספיקו להלביש את הנאשם במדים הדהויים של הכלא.

                לך יש יומולדת ולי נתקעים האיחולים בין השקדים ללשון ושם צפוף כלכך שאני נחנקת עוד רגע. המילים מתפרקות להן עם המגע בחמצן שבאוויר ואני רואה מן מפץ גדול של חלקיקים קטנטנים של אהבה רקומה מושכים איתם לחלל חוטים דקים שמשתלשלים אחריהם בחוסר אחריות משווע או משעשע כמו הזנב המקושט שיש לעפיפון. זוכר את העפיפונים שהפרחנו יחד בשדות בגיל 11 אחרי חליבת הפרה בבוקר? שם היינו דוהרים כקטרים לרכבת קישוטים שעפה באוויר מעלינו, עפיפונים להמונים שחותכים אווירים להזכיר להם שם בין העננים שיש כאן אנשים קטנים שמג'נגלים את כוחות הטבע במיומנות על טבעית וכשהיינו נזרקים על מרבד עשב עשיר, מתנשמים בשביעות רצון, היינו ממלמלים לנו את המילים הראשונות שימלאו את הספרים שנכתוב כשנגדל.

                אני זוכרת איך תמיד ידעת לספר את מה שמישהו אחר מרגיש ותמיד חשבתי שאתה מדבר על עצמך ורק מתבייש או לא רוצה שידעו שזה בעצם משהו שאתה מרגיש אותו. מה חשבת? שאצחק עליך? שאחשוב שאתה משוגע? הרי על המשוגע/ת כבר מזמן ויתרנו, לדעתי זה היה כשהיינו עוד בני שלוש. אבל תמיד היית כזה, בעקשנות שלך לבחור ולהצמד לבחירה עד שאני הופכת לך אותה במאמץ של שקט. יום אחד תספר לי מה אתה מרגיש באמת ואיך יכול להיות שמשהו בעבר שלך ייצר שם תבנית שאני לא מכירה , הרי אנחנו יחד כבר שלושים שנה. 

                יש לך יומולדת ובמקום להרגיש שאתה מרקד בדרך לעבודה, זה מרגיש לי כאילו יום אתמול קרה משהו ובלילה אחד נבנו חומות, שמזכירות לי איך בתקופה שהחלה הבניה מחוץ לחומות ירושלים היו ממהרים לבנות בית וגג כדי שעל פי החוק אי אפשר יהיה להרוס אותו , ואז כל החיים עובדים קשה כדי לשבור את החומות האלה אבל בתעתוע שכמעט מעצבן עד כמעט מאתגר, הן נבנות כמו לגו שיודע את עצמו לבד והכל צריך להתחיל מהתחלה. למה?

                יש לך יומולדת ואני חושבת לעצמי, לו הייתי אלוהים הייתי מולידה אותך מחדש ומשאירה אותך בדיוק כמו שאתה. ילד שכותב לעולם איך לחלום נכון ומוחק חלומות שהעולם לא יודע איך לחיות אותם. מממ... מעניין למי אני צריכה לתת מתנה ביום הולדת שלך, לך , עפרון חלומות בלתי מחיק או לעולם , סדנה באמונה?

                עכשיו, תמשיך לישון, אני אשב על המיטה לצידך ואתכונן למבחן בתורת הענישה, שכל מה שצריך לדעת כדי לעבור אותו כבר כתוב מראש ומאורגן בראשי פרקים ותרשימי זרימה.  תגיד לי, כשנחזור לחיים יש סיכוי לבקש  מדריך כזה גם ליחסים?

                דרג את התוכן:
                  4 תגובות   יום רביעי, 12/1/11, 08:45

                  פעם, כשנשמעה טריקת הדלת , הטלפון היה נכנס לפעולה ותפס כל שניה על הבמה...שיחות נכנסות וממתינות שמשלות אותי כאילו כולם מחכים רק לי ובין לבין, אם נותרה נשימה, האצבעות גם היו מחייגות אליך כדי לא לאפשר לאף דקת אוויר להתבזבז על מחשבות סתמיות על החיים , רחמנא לצלן .

                   

                  עצרתי את הרכב כמעט קרוב מידי למשאבה, פתחתי את מכסה הדלק והושטתי לה את כרטיס האשראי. "95 מלא?" שאלה. הנהנתי בראשי ממאנת לשתף פעולה עם הארציות בשעת בוקר מוקדמת כלכך. חייכתי, אולי כדי שלא יתעוותו פני לנוכח הריח החריף שעלה באפי ואולי כדי שאדי הדלק יוקסמו מחיוכי ולא יחדרו לריאותיי, ירצו להשאר בחוץ ולהתבונן בי. במיומנות חיילית היא הגישה לי את הכרטיס, החשבונית ושלפה מכיסה סוכריה על מקל "תודה שתדלקת פז" דיקלמה אבל נדמה היה לי שהמבט הנעים שלה הוא לא חלק מהתקנון שלהם, היה בו משהו אמיתי וחי כאילו שהיא איתי בעולם שבו אנו  "לא בחיים" , העולם שבו נמצאים אנשים שהלב פועם בהם כשהם משאירים את הגוף בפריז קפאוני כי לא ממש צריך אותו כרגע. "תודה מתוקה" סיננתי כששפתיי עוד קעורות והפעם הייתי איתה ממש, שוקלת אם להשאר לידה עוד טיפ טיפה , לפני שאמשיך במסע היום הזה , להתחבר לעולם "החיים" ולהפרד ממך לשעות שבו מנות הקרב יצרו רעב חדש בעולם הרביעי. כשנשמעה טריקת הדלת הסתכלתי על המושב שלידי , היו מונחים עליו הטלפון המכובה וסוכריה על מקל. פתאום התבהר לי עד כמה אנחנו נעים בין דמיון למציאות כשעוברים בתוך גל של ריח כבד של דלק, שופכים אליו מחיר מופקע של  356 ש"ח על טנק מלא ודוחפים סוכריה מתוקה לפה כדי להזכיר שגם כך מחכים לנו רגעים מתוקים, גם אם הם מאיימים לשבור לנו את השיניים ולהוסיף שומנים מיותרים ומבורכים בתשוקה,  הם רק משחקים איתנו מחבואים מאחורי הפקעת טעויות ומחירים יקרים של אחריות. נדמה לי שלא הייתי חושבת על זה אם הלוגו של פלאפון היה מתנוסס על המסך הקטן במקום השחור הנקי שכיביתי בו , נהנית מהחדש הזה ש-בי.

                   

                  כן, אני אוהבת להיות לא בחיים איתך , שם אני מגלה קווי חיים פועמים בעוצמה שנמצאים שם תמיד וזוכים להתעלמות במרוץ הזה שלא נח לרגע. תוחמת טריאתלונים מחשבתיים לשעות קצובות ומשאירה לעצמי זמן לנשום מחשבות שיתפרו את עצמי לאט ל-עט (אל) היום יום שלך.

                  דרג את התוכן:
                    7 תגובות   יום חמישי, 6/1/11, 07:04

                    עטופים בעור רך

                    מלאים בדם בוער

                    הדופק פועם בהם בעוצמה

                    ואני שומעת בו את שירת חיי 

                    ואפסק אותם לאהבה

                    כל תכולת ירכיי מנוקדת תשוקה

                    אניח להם לפעור בי את השקט

                     

                     

                    ניתוח לב פתוח בלי הרדמה

                    לראות לשמוע להריח ולחוש

                    לבחור לנקד את תכולתם כולה

                    גם את הצלקות המאויירות

                    בזוג ירכיי הלב שלי

                     

                     

                    כמה קל לשלוח יד ללוש בשר ירכיים בשיפולי הגוף

                    כמה לא פשוט לחדור צלעות מגוננות ללטף רוח ירכיים בטבורה של נשמה

                    דרג את התוכן:
                      0 תגובות   יום רביעי, 5/1/11, 18:02

                      התחשק לי להרגיש קצת נוסטלגיה אז לקחתי עיפרון מחודד ומחברת והתחלתי לכתוב ולכתוב ולכתוב , בלי לחשוב. לאפשר למילים לעוף ממני החוצה בלי להציב שומר בשער שמזכיר לי את הסלקטורים במועדונים יפיי הנפש (שמכניסים רק את הכוסיות והגברים המסוקסים ומשאירים בחוץ את מי שלא מרגיש להם שמקדם את הפסיליטיז של המועדון ואני תמיד מרגישה מן קריעה של פיסת עור כשאני נכנסת ומשאירה את אחיותיי הלא מוכרות שם בחוץ), מזכיר לי אותם יותר מאשר את שומר הסף שאני מדמיינת לעצמי כמו מישהו זקן וחכם, עם זקן ארוך ולבן שמזכיר קצת את הסבא מהסדרה היו היה , שמתבונן בעיניים טובות ומכוון באצבע נבונה מה נכון ומה לא אחרי מחשבה מעמיקה איך לשבח את העולם.

                       המשכתי לכתוב ולכתוב את אי-שפיותי באי של השקט שייצרתי לי והרגשתי איך הבונגלוס שתמיד גדל על האמה כשמחזיקים עפרון יותר מידי זמן גדל ואוסף אליו נימי דם שמאימים לנקז את כל הרעש פנימה , כי העור כבר התקשה ולא נותן מקום לנשום. נוסטלגית, תמיד הרגשתי שנולדתי מאוחר מידי, כן, הייתי צריכה להוולד בשנות החמישים או אפילו אלו שאחרי הספירה.אני אפילו מאלו שמתגעגעים למה שעוד לא קרה להם.

                      לא יודעת, לפעמים אני מרגישה כלכך לא שייכת וזה בעיקר כשאני נסחפת עם המחשבות שלי או כשאני עומדת מול המראה עירומה ובוחרת לי בגד מתוך כובע קסמים. תמיד נשלפת משם השמלה השחורה של אנה קרנינה, עם הצווארון הגבוה עטור התחרה. הדמיון שלי כלכך חזק שם שפתאום, מול המראה אני כבר לא רואה את צבע העור שלי ואת הקו הברור שמסביב לפטמות. הכל אחד, שחור כזה , אלגנטי.  יש אנשים ששחור בשבילם זה אבל.

                      מממ... מעניין שאין לי כלכך הרבה בגדים שחורים, אולי אני באמת יותר מידי מתחשבת במה שאנשים חושבים גם במקומות העמוקים שאפילו לא מגיעים לידי מחשבה של ממש. אני עוד צריכה לחשוב על זה, גיחכתי עד כמה כתיבה ללא עצירה מאפשרת לשליפת המילים להתחפש לכדורים שעפים באוויר בידי מוקיון שתמיד הבנתי שהוא בעצם כלכך עצוב שם, מתחת לערימות האיפור. והבונגלוס כבר כואב ממש, והחלטתי ללמד את המקלדת שיעור בפשטות והנחתי את העיפרון קרוב קרוב אליה שתנשום את ריח מה שהיה שם פעם כמו שאני נושמת אלי קרוב קרוב את מה שעתיד להיות. ופתאום המילה "שעתיד" מתפצלת לי מול העיניים , שעת-יד ואולי זו באמת השעה להושיט יד ואולי בתוך כתיבה מטורפת משהו מסימני השאלה הקמורים מתיישר שם בפנים. והתשובות מגיעות. הוא תמיד אומר את זה. אם רק הייתי יכולה לכתוב את התשובות לפני השאלות , תארו לכם איזה עולם נפלא היה כאן. אבל משעמם וסגור וידוע מראש והנה אופס מה שעלי לזכור מכל זה. שהכל פתוח אלי ומחכה שאפתח אליו כדי שיוכל להתממש בי. יחי השאלות המעצבנות ותודה שבאתן. 

                       

                      מניחה לאותיות , מכניסה את קצה העפרון לפי וחוזרת לקרא את מה שכתבתי לי כששטתי 2587 שנים במהירות האור של מסך בחדר קטן וחשוך.תמיד בקריאה שניה אפשר לראות שם משהו חדש...

                      דרג את התוכן: