כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פרופיל

    עוד טיפ טיפה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    עוד טיפ טיפה

    שלוש הגרציות מתוך תמונת \"אביב\" של סנדרו בוטיצ'לי.
    במיתולוגיה היוונית, שלוש החאריטוֹת היו אלות החן, היופי, הפריון וכישרונות המוזיקה והאמנות. לדברי הומרוס, הן היו בנות לוויתה של אפרודיטה, אלת היופי והאהבה.

    ארכיון

    ארכיון : 2/2011

    7 תגובות   יום ראשון, 27/2/11, 22:06

    עמדתי מול החלונות הגדולים , הבטתי בצגים המדווחים על מצב הבורסה , כאילו היו יצירות אומנות בלובר בפריז. השתהתי קצת, רציתי לבדוק עם עצמי שאני זו כאן שעומדת להכנס דרך הדלת שהשוער פתח לכבודי ולא מי שהייתי אז.  חייכתי אליו בנימוס אומר שלום והרגשתי איך המצפן , זה שנמצא עמוק בפנים, נרגע מעצמו, מסמן את כיוון צפון ביד בוטחת ומחייך אלי מאחורי גבו של השומר , חיוך בטוח ונינוח שמלטף את זרימת הדם בעורקיי.

    השטיח האדום שנפרש לפני הלם בשלמות את שמלת הערב המפוארת שלגופי , בצהרי יום שמשי כלכך. אימרתה ליטפה אותו כשפסעתי ברחבי הלובי ולמרות שכולם סביבי היו עסוקים היה נדמה לי שעצרו לרגע , משתוממים למראי ומהנהנים לי בברכה.

    גב זקוף, יציבה כמו שהמורה לבלט לימדה אותי בגיל חמש, סנטר רק מעט מעל לתשעים מעלות ומבט של כוכבת על. כך הרגשתי. נדמה היה לי ששמעתי מוזיקה קלאסית מלווה את צעדי והרהרתי לעצמי בערב המיוחד שצפוי לי בעוד כמה ימים לכבוד יום ההולדת שלי. כמעט משתוממת מעצמי איך בסיטואציה כזו אני מרתקת את המציאות שמולי לחלקים מהחלום שלי. נפלא , לא?  התיישבתי מולה. הקשבתי לה מחמיאה לי ומתעניינת בשלומי, כרגיל. שוחחנו על המצב ועל האפשרויות שעומדות על הפרק ושמעתי אותה מציעה לי , שוב, 20,000 ש"ח "מתנה". "קחי, סעי לחו"ל, תחליפי סלון, אולי תעברי דירה, הרי מזמן דיברת על זה שהגיע הזמן , לא?" אמרה כמו מישהי שמיומנת היטב בעבודתה אבל קשה לה מאוד שלא לחבב אותי ואולי להרגיש קצת נקיפות מצפון על הצעותיה שלא עולות בקנה אחד עם כל הגיון. יכולתי להרגיש את ידיה משתפשפות אחת בשניה כמעט בסיפוק , כן, אני אלופה בלשמוע את הדקויות שמתחת לשולחן. אחרי רבע שעה של דינמיקה שמאפיינת את השיחות שלנו על כוס קפה בירכתיי הבנק, אחרי השלט האלגנטי של המחלקה העיסקית , תנועת הגוף שלי הספיקה כדי שהיא תבין שיש לי משהו חדש לאמר.

    ואמרתי, אוהוו, איך שאמרתי. "עצרי" ממש לחשתי. "זהו, זה נגמר. לא עוד הלוואות, לא עוד הגדלת מסגרת , לא עוד דאגה לרווחתי הזמנית על חשבון שלוות הנפש שלי, כשאני חיה את החלום שלי מתגשם לכל החיים ורק כאן משהו עוד לא מסתדר לי" היא הסתכלה עלי ולפני שהוציאה הגהה מפיה הצהרתי עד כמה אני אסירת תודה להם על הדאגה ועל הניסיון הבלתי פוסק "לעזור" לי ולאפשר לי לשמור על רמת חיים כלכלית סבירה אבל... זהו. סיפרתי לה שהם מזכירים לי את האמא השתלטנית שמייצרת לידה ילדים חסרי יכולת, כי היא כל הזמן עושה בשבילם את הכל. בסופו של דבר הם משלמים מחירים יקרים כשהם פוגשים "אימהות" אחרות במהלך חייהם , כאלו שדורשות מהם יותר והם עומדים אנמים , בלי שום יכולת לספק את הסחורה. כן, מחירים גבוהים כמו הריביות המטורפות שאני משלמת לבנק מידי חודש. הרגשתי איך הגלגל שינה את גבהיו. כמו בלונה פארק (אני אוהבת לחשוב על לונה פארק כשיש לי הבנה חדשה, זה החלק התמים שתמיד נשאר בי). "אין מצב. אני לא רוצה עוד שקל אחד. אם אתם לא רוצים שאפנה לבית המשפט להצגת יכולת השתכרות גבוהה אל מול בורות ענק שנכרו בדרכי בשנים הללו , שחלקם בעל כורחי אך באחריותי המלאה, ואם אתם לא רוצים לראות את הכספים שלכם מוחזרים לכם במאות שקלים בודדות מידי חודש במקום אלפים רבים שאני משלמת לכם היום, תהיו יצירתיים! תאמיני לי שבשעת קושי היצירתיות פורה ביותר. את מוזמנת להכנס לבלוג שלי ולקרא את הפוסטים היצירתיים שלי, שנבעו בדיוק בנקודות הקושי הכי גדולות ". הרגשתי איך הידיים שלה , שכבר לא היו מתחת לשולחן , התחילו להזיע. כן, היא יכולה לסגור את הברז ולהיות ביצ'ית כדי להראות לי מי "הבוס" אבל משהו אמר לה כנראה שבאמת הבאתי חדש אל השיחה שלנו ושאני מתכוונת לכל מילה שלי.

    והיא צדקה.

    חתמתי על המסמכים. קבענו למחר. היא יודעת שעליה להיות יצירתית במיוחד.

    התרוממתי מהכסא ופסעתי שוב לכיוון השטיח האדום , מישהו טרח להודיע לאב הבית להשאיר אותו שם ושניה לפני שהגעתי אליו הרגשתי את ידה על כתפי , היא באה עד אלי כדי לשאול אותי איך אני מרגישה, כי אני נראית נפלא במיוחד היום.

    "אני נראית נפלא? מממ... כך אני מרגישה" שלפתי משפט שחבר צבעוני לימד אותי לאמר בשעה שכזו והמשכתי ללכת.

    הרגשתי את הדמעה מתקבעת עמוק בין גלגל העין לריסים , מחכה לזלוג רק כשאשב ליד ההגה וחשבתי לעצמי מעניין מה היא רוצה לספר לי כשתצייר על לחיי את שבילה השקוף.

    שעצוב לי על כל הזמן שלא לקחתי אחריות על חיי ולא דרשתי לעצמי את מה שמגיע לי והאדרתי בנקים (ואנשים) למרומים כדי להרגיש שאם מישהו שנמצא כלכך גבוה אוהב אותי, זה אומר שאני שווה? או שאני מאושרת על הרגע שבו העזתי לדרוש גובה עיניים שווה וגם במחיר שמי שעומד מולי לא יאהב אותי יותר ? המצפן שלי ממשיך לחייך את חיוכו הבוטח גם אחרי שהשטיח האדום התגלה כלוט לפחדים סמויים וייצר אצלי אהבה מיוחדת שהשארתי שם , רק מעצם זה שבאמת הייתי שם אני.

    ________________________________________

    מה שמבהיר לי שאנ מאושרת , יותר מכל , אלו דווקא הרגעים הקשים שבהם זולגת לה דמעה

    ובפנים שורש האושר חי ונושם ומוותר לרגע על פסגות של התרגשות, לטובת אחותו השקופה.

    מאפשר לה מקום כי הוא לא זקוק לפסגות כדי לדעת שהוא חי ונכון ושריר וקיים.

    הולכת לפתוח מילון ולבדוק את ההגדרה למילה אהבה.

    יש לי הרגשה שהגדרתי אותה מחדש.

    דרג את התוכן:
      3 תגובות   יום שלישי, 22/2/11, 09:07

      הלילה הילדים ישנו אצל סבתא, למרות שאני מקפידה בתקופה הזו להיות איתם יותר בבית כדי לייצב, ולו במעט, את השינויים המטורפים שעברנו כאן בשנה הזו. כשהם התקשרו אלי אחהצ היא אמרה לי שהיא לא מרגישה טוב. שכואבת לה הבטן ונדמה לה שיש לה חום. ליטפתי אותה במילים שלי כמו שאני יודעת והקטנציק הבטיח שישמור עליה. סגרתי את השיחה והסברתי לעצמי שזה בסדר, לישון אצל סבתא זה לא עונש, זה פשוט משהו שעושים לפעמים ובסופו של דבר הם תמיד חוזרים מרוצים.

      הנסיעה על גלי האתר תמיד מספרת לי את מה שעובר עלי. כאילו שהשדרים ברדיו מבקשים מאלוהים רשימת שירים מוקדמת שישקפו את מצב הרוח שלי (או אולי את מצב הרוח שאני מבקשת לעצמי, הרי לשם כך הם נועדו, לא?).  בכל פעם שאני שולחת את האצבע ללחוץ על הכפתור, אני מרגישה שאני צועדת אל מנהרת רגשות. מקשיבה לא רק לצלילים ולמילים אלא לעצם בחירת השירים והסדר שלהם וזה תמיד עובד. תמיד. אתה יודע כמה פעמים הרהרתי בשיר בדרך לאוטו וכשפתחתי את הרדיו זה בדיוק השיר שהושמע? נו, מלא פעמים סימסתי לך באותו רגע ולמרות שזה קורה המון זה תמיד מפתיע אותי מחדש. מן התרגשות ילדית כזו ממשהו שקורה כאילו בפעם הראשונה גם אם הוא חוזר על עצמו שוב ושוב.  אולי בגלל זה תמיד אמרת לי שקל כלכך להפתיע אותי ושאיזה כיף לחיות עם מישהי שמתרגשת מליטוף על הלחי, כמו שתינוק מרגיש את העור הרך של אמא כשהוא עוד ספוג בתשוקה לחיים שנבעה ממנה כשהתעברה להחיות בו נשימה. משהו עובר במגע הזה בין אמא לתינוק, אבל אני לא הסתפקתי בו. כל בוקר אני מזליפה להם על הלשון טיפה של אושר ומחלחלת אליהם את התובנות שלי כדי שהם ימלאו לעצמם את קופסת הכלים ויוכלו לממש את החיים שלהם כמוני, רק שיעשו זאת מגיל צעיר הרבה יותר.

      תשמע מה קרה לנו בערב. היא התקשרה אלי , שוב, לאחל לי לילה טוב. אמרתי לה שאני מתגעגעת אליה מאוד ושבבוקר אשתחל מתחת לשמיכה שלה, שכשהיא תתעורר תהיה לה תחושה שישנתי איתה כל הלילה וזו תמיד הרגשה שמשמחת אותה (הרי לא באמת חשוב כמה שעות עברו אלא מה רוחב החיוך כשפותחים את העיניים נכון?) ופתאום היה שקט. היא שאלה אותי " אמא, אני רוצה לספר לך משהו. כשאמרתי לך שאני לא מרגישה טוב ושכואבת לי הבטן רק רציתי להגיד לך בעצם שאני מתגעגעת אליך מאוד" עצמתי עיניים ולקחתי נשימה עמוקה, כזו שתכניס את המילים הלללו עמוק פנימה עד למקום שבו שוכן שורש האהבה , שם גם אתה נח לך לעת עתה. "אני יודעת מתוקה שלי" השבתי. "הרגשתי זאת והיה לי חשוב שאת מביעה את מה שאת מרגישה ובחירת המילים מעידות עד כמה את יצירתית ומיוחדת בעיני" וכשכולי מלאה בה היא הוסיפה "את יודעת עוד משהו? אני מתגעגעת אליך גם כשאני איתך" ודי, לא יכולתי כבר והדמעות (מהסוג המתוק) יצאו אליה דרך זמן האוויר שבינינו, אז אמרתי לה שכשנשב יום אחד ונכתוב שיר משותף נשתמש במשפט הזה כי הוא יפה כלכך ומביע את האהבה שאין בה הפסקות, בלי שום קשר למרחקים גאוגרפים. הבטחתי לה שנדבר על געגוע ושאספר לה איך אני למדתי לחיות איתו.

      מה שלא אמרתי לה (בנתיים) זה שכשהיא אמרה לי את זה , מיד אחרי שהרגשתי את כל אהבותיי כולן, גם צלצל לי פעמון ההתבוננות שדרש לבחון, בשקט, בלי לחץ , האם הקלישאה שהכמות לא חשובה אלא רק האיכות, אכן ראויה לקונצנזוס ובחרתי לשים עליו סימן שאלה, כמו שאני נוהגת לעשות לאקסיומות רק כדי לבחור בהן מחדש אם זו תהיה התוצאה.

      את כל זה אני יכולה לספר לך, אתה הרי מבין אותי היטב. במיוחד שאתה אלוף באיכות על פני הכמות ואולי אם תבחר בסימן השאלה כמשהו שממלא ומעצים , אולי גם אתה תתחיל להרגיש אהבה גם כשאתה פוחד. מזמן כבר אמרתי לך שרגשות הן משהו שתמיד נמצא בנו, כל כולו, ובלחיצות צלילים או מילים או חוויות הרגשות עולים ויורדים כמו הסוסים בעיגול הצבעוני שבלונה פארק. והכי כיף לדעת שבעצם, כל הסוסים שם הם שלנו והיד שמפעילה אותם היא אותה יד שמלטפת , שמנגבת את הדמעות , שנושאת את טבעות החיבור ומחבקת כל הלילה, רק כדי להרגיש שהחיים הם כאן ועכשיו. והסדין נעים יותר תחת שמיכת טלאים שתפרנו מנימים של עור נושם של שנינו, אלו שנאספים מבטן האדמה של הלב.

       

      ____________________

      הגעתי מוקדם בבוקר, השתחלתי תחת השמיכה, החיוך קרן לאושר

      והתפילות בתחילת הנסיעה נשמעו באזניי כשירה שמבשרת לי את כל מה שאני הווה שיהיה

      דרג את התוכן:
        7 תגובות   יום ראשון, 20/2/11, 20:39

        לא סיפרתי לך, אבל סוף סוף ניקיתי את המקרר. המון זמן תכננתי את זה ומשהו תקע אותי. לא יודעת, אולי זה הפחד לראות עמוק בפנים את מה שלא רציתי לראות מאחורי הקופסא ואולי כדי להתריס נגד מה שראוי, ולהיות טיפ טיפה לא כלכך "בסדר". אבל סוף סוף עשיתי את זה! אני עכשיו בימים שכשאני רוצה משהו אני פשוט עושה, בלי לחשוב הרבה (מקסימום, אפשר להפסיק באמצע ולבעוט בעבודה העצמית על ההתמדה:))

        וואוו, זו היתה חוויה קוסמית ממש. הרגשתי איך החלקים שלו ניהלו איתי דיאלוג במשך שלוש שעות של עבודת כפיים וכליות. לא עניתי לטלפונים וכיביתי את המוזיקה במחשב כדי שאוכל להיות קשובה באמת לרחשי הגירודים (כן, היה שם הרבה מה לגרד). אתה יודע מה גיליתי במהלך הניקיון? שאני בעצם כן מוסדרת. היה מאוד ברור איפה יש את הכתמים המתוקים ואיפה שובלים של דברי חלב מאובנים שוכנים. גם לפירורי קטניות היה מקום של כבוד משלהם ואף אחד לא התערבב עם השני, למרות שכמו בגבול מצרים עד היום,  לא היה שום סימן לגדר למניעת מסתננים.  אז מה, יש סיכוי שבתוך הבלאגן שלי יש סדר שאולי גם אתה תוכל ללמוד אותו פעם? ולא, זה לא אומר שאני לא ממשיכה לעבוד על הסדר, אותו סדר אוניברסלי שרוב בני האדם היו מגדירים (ושיט, אני כלכך שונה מרוב בני האדם, יש לך מושג כמה זה קשה?) אבל יכול להיות נחמד אם תעשה איזה ג'סטה קטנה לכיוון שלי ותתבלגן קצת בעצמך. מי יודע, אולי יהיה לך כיף להיות טיפ טיפה משהו שדומה לי. אתה תמיד אומר לי כמה שאני מיוחדת אז אולי זה לא יהיה נורא כלכך.אה? תדע שלאחרונה, בתקופה שאני שומעת את עצמי בעיקר וגם קצת את המוצרים פגי התוקף שעפים מהארון לשקית האשפה וכלי בית שמקבלים פתאום גוון חדש בין שתי ידיי הקטנות משוחחים איתי בנועם, אני ממש מאמינה לך שכך אתה מרגיש, שאני מיוחדת.

        חייכתי, ראיתי את מגבת המטבח נופלת לרצפה מהידית של המקרר, שם אני תמיד משחילה אותה שתרגיש קרבה למשהו חובק ובלי לשים לב אמרתי לה בקול "אל תדאגי נשמה, תכף גם לך יהיה תפקיד. את תעזרי לי לנגב את הטיפות שמטפטפות כאן מכל עבר, אבל רק את אלו הקרות, כי החמימות שזולגות על הלחיים שלי רגילות כלכך לעור רך של כפות ידיים אוהבות ואת קצת מידי מחוספספת בשבילי  (ומזל שאף אחד לא שמע אותי מלבדה , כי אחרת היו חושבים ש"מיוחדת" זה אותו מונח שמתארים מישהו שהוא קצת קוקו ולא רוצים להעליב אותו)

        אוחח, היית צריך לראות אותי כמה חדווה עטפה את האוויר במסע הזה. ומיותר לציין שהכל תקתק על פי תוכנית מבצעית בלתי מתוכננת, כי כך אני יודעת לבצע הכי טוב את המשימות שלי. כשסיימתי (במקביל להדחת כלים , מיון שארי מזון, ניגוב אבק וליטוף וילונות שמזכירים לי כמה שינוי קטן יכול לייצר דלתא עצומה) התיישבתי על הספה, הקשבתי לבטהובן, נשמתי את הניקיון והתענגתי על ריחות הבישול וחשבתי לעצמי, אם הכל היה תלוי רק בי בעולם הזה, כנראה שהדמיון היה מציאות והמציאות דמיון. מעניין היה לראות מי בעל מעוף ורוח חופשיה להצמד אל החיים בשחרור ומי היה מתנתק מהם בכבלים עבותים לגפיים.

        אתה חושב שהיית יכול לחיות בחלום אם הוא היה המציאות שלנו?

        ______________________________

        יום אחד אכתוב מתחת לקו הזה משפט חכם

        שגם מי שפוחד לחיות את החלום שלו יוכל להבין,

        אז אני שותקת בנתיים, טוב?

        דרג את התוכן:
          5 תגובות   יום שישי , 18/2/11, 08:40

          אמש שוחחנו בבית על ההבדל בין רוצה לבין בא-לי. החלטנו שאת הדברים החשובים נשאיר ל-רוצה וכל השאר יהיה בא-לי לא בא-לי. חשבתי על זה שכלכך הרבה אנשים מבוגרים ויתרו על ה"בא-לי" המעצבן הזה (מעצבן את ההורים, כן?)  ואיבדו בדרך את הילד הקטן שבהם, זה שמתפרק על רחבת הריקודים בלי לחשוב איך זה נראה. הם קיבלו על עצמם את הדין ומיד אמרו לי "אמא, בא לנו מסיבת ממתקים, אפשרררר????" אמרתי "לא" והקטן ענה לי "טוב, אז בא לי שניצל" ושם יד על הפה , "אופס סליחה, אני רוצה שניצל". ליטפתי את שערו הרך כמו שאתה מלטף את שערי גם כשאתה מעבר לים ואם הוא מרגיש עשירית ממה שאני מרגישה כשאני עוצמת את עיניי ומדמיינת את תנועת ידך העדינה על ראשי, אכן הילד שלי מאושר ברגע הזה.

          אתמול הגיע המכתב שלך בדואר, בדיוק כמו שביקשתי ממך. עם הסמל של הצבי וריח הסבון אחרי המקלחת וכתב ידך שמספר לי את מה שהמילים עצמן לא יודעות לספר וגם הרצף של הכתיבה שמתרגשת ממך אל הדף. כן, את כל זה הרגשתי עוד לפני שקראתי אותך ונרדמתי מוקדם. אני מתרגשת מדברים כאלה, אתה הרי יודע. ורציתי שההתרגשות תהיה נטולת מחשבות אז נפרדתי מהן עוד לפני שפתחתי את המעטפה , הכנתי את המצעים, התארגנתי כמו לטקס הכנסת כלה ובאצבעותיי הפרדתי את הדבק , השתדלתי לא לקרוע את המעטפה כדי לא לשנות את מצב הרוח שלך ו ... נשמתי.

          הלילה באת לבקר אותי בחלום, מה שלא קרה המון זמן. האמת, קצת מביך אותי לספר לך מה היה שם ופתאום נדמה לי שגם אחרי שחיינו יחד 17 שנים אני מרגישה כמו לפני בליינדייט. מתביישת, נבוכה, בטוחה בעצמי אבל ... נבוכה נדמה לי שזו המילה הכי קרובה להרגשה שמימלא לא כתובה באף מילון. טוב, אז אספר לך בכל מקרה. אחרי מלא דברים שקרו בחלום הזה פתאום ראיתי אותך שוכב עירום על המיטה ואני כמו חיה , לא, נדמה לי שהייתי בתולת ים מחוץ למים , הרחתי אותך. כן, פשוט עברתי על כל חלק בך והרחתי אותך אלי (ורק קצוות השערות הרכות שלי נוגעות בך בין נשימה לנשימה) כאילו שבעוד רגע אני שוחה את דרכי חזרה אל הים הגדול והפתוח בלעדיך , או אפילו איתך, אבל אל הים שיש בו כלכך הרבה ריחות שעלולים להשכיח ממני את מה שחשוב לך באמת ואני רוצה להטביע את עצמי בריח שלך, כי אומרים שריח זה משהו שאף פעם לא שוכחים. ואני, אני מאלו שנשארו עם הרבה "בא-לי" וכלכך מעט רצון אמיתי וזה הרי מה שאני לומדת בשנים האלה שאתה לא כאן. לרצות. לעצמי. מבחירה ולא מהשרדות. לא אוותר על ה"בא-לי" כי הוא כלכך מיוחד בי, אבל אני אוספת לעצמי עוד ועוד רצונות חשובים של החיים, כמו הרצון העז הזה להריח אותך כך שכשהריח יגיע לגרעין הכי עמוק של האטום של התאים שלי הוא יתמזג לו עם בא לי חי כלכך,  שיוודא שלעולם התחושה הזו תשאר שלי, בדיוק כמו הילדה הקטנה ש-בי שגיליתי שבעצם אף פעם לא עזבה.

          _____________________________________________

           

          מהרהרת כמה מלא מלא זמן זה היה "לא בא-לי לפחד יותר" וזה לא הצליח וכשרציתי , רציתי באמת, זה בא!

          מלטפת בלשוני את קצה המעטפה, שולחת את המכתב אליך כשהאור הזה כבר כאן בבית

          אולי אם תאהב את סמל הצבי וריח הידיים שלי , תריח את האור גם אתה. 

          מריחה את כפות ידיי הממממ... נהנית לעצמי. כמה נעים זה כך, נכון?

          דרג את התוכן:
            16 תגובות   יום רביעי, 16/2/11, 09:42

            תמיד אמרת לי כמה נקיות המילים שלי, איך שהן יוצאות מהבטן אל האצבעות במרקם חלק ושקוף ואין סימני פירורים כמו אלו שנדבקים לסינר של תינוק, אבל למרות זאת אתה חוזר ואומר לי כמה שאני תמימה כמוהו.

            אתמול ניקיתי את הבית. אבל לא, לא כמו שאתה חושב.לא ניקיתי אבק ולא שטפתי מרצפות במרכז החדר. את הלכלוך הזה אף פעם לא אכפת לי שרואים. אני תמיד אומרת שהרי חיים כאן אז שיהיה בלאגן, זה בסדר.  בחרתי לנקות דווקא את המדפים הנסתרים מאחורי דלתות סגורות. שם, גם אם לא רואים, יש הרגשה עמוק בבטן שמשהו סתום. גיליתי שיש לי 6 חבילות של נייר כסף , 2 חבילות של נייר פרגמנט ומלא תבניות קטנות של עוגיות וזה מצחיק כי אני אפילו לא אופה. שלוש שקיות זבל מלאתי בדברים מיותרים , בחלקי מוצרים, בפגי תוקף , ברגשות אשמה , במניפולציות שאין בהן צורך , בשקרים הקטנים שתמיד הצילו אותי ובסוף החלטתי לזרוק את כל ניירות הפרגמנט ולא בגלל שאני לא אופה אלא כי החלטתי לא לספוג יותר את מה שאני לא רוצה לספוג וזה כלכך קשה כשאדם הוא דק ושקוף וסופג כלכך. הרגשתי שאני לא רוצה להיות יותר התחתית לעוגה , זה שהכל יושב עליה והיא צופה מלמטה על המתוק של החיים. אני רוצה להיות בפנים, עמוק , הכי עמוק שיש, כמו כשאתה חודר אלי ואני מרגישה איך איבר אחד שלך ממלא את כל החלל שבין הראש שלי לקצות האצבעות ברגליים. אני רוצה ליצור את המתוק הזה. לאאאא , אני רוצה להיות המתוק הזה בעצמי. זהו, זה מה שאני. המתוק. אתה חושב שתוכל להתחבר לזה כשאתה יודע שהמצאתי עכשיו מתוק שיש לו גם טעמים אחרים כמו מליחות הדמעות שלי כשאני בוכה? זה לא יקלקל לך את מה שחשבת על מתוק עד היום? לי זה דווקא נשמע טוב. אני אוהבת ערבוב של טעמים. הכי כיף זה שוקולד וחמוציות ושקדים יחד.

            אז עכשיו כשיש לי המון מקום בארונות הנסתרים אסגור כאן ואלך למכולת לקנות לי כמה קילוגרמים של אלו כדי שבכל לילה שאני מניחה ראש אחד על כרית אחת ודמעה אחת מסמנת בה את הלב שלי, אוכל לערבב את הטעמים כדי לזכור שאחרי הכל, סימני הלב שלי הם בטעם שאני בוחרת.

            _______________________________________________________________

            לפני שבועיים קניתי לך את השמפו והסבון שאתה אוהב, אלו עם הריח שמזכיר אפטרשייב

            אם תרצה שאקנה לך במכולת חטיפים מלוחים שעושים לך מתוק לפני השינה

            תכין לי "רשימת דרישות" ותניח למרגלות מסך המחשב, ליד כוס הקפה שלא תפנה אחריך

            כדי שאוכל לזכור שמידי פעם יש כאן מישהו שבגללו אני צריכה לשטוף עוד כוס בכיור

            ושאני צריכה להתחשב ברשימות המכולת שלו ולשנות את הרגלי הצריכה שלי

            ושכך אני מרגישה איך הוא תופר את חייו בחיי שלי לשמיכת טלאים נעימה

            דרג את התוכן:
              6 תגובות   יום שישי , 11/2/11, 07:34

              הנסיעה הזו צפונה יכולה להיות מתישה, במיוחד כשיש תחושה שצריך לחצות נהרות של גשם ומשוטים עגולים עוד יכולים להחליק על הכביש ולסחרר את החיים שמימלא מסוחררים גם ככה. אבל אני אוהבת את הנסיעה הזו איתך, אנחנו יודעים כלכך יפה להתעלם מכוחות הטבע שבחוץ ולהתחבר לטבעי שבפנים. אפילו המוזיקה מתפרקת לרבדים, שרק אלו שהולמים את צלילי הלב ויצר התשוקה נשמעים לחלל השקוף שבינינו. כל שאר הצלילים נשארים להם בחדר הקטן עם מגיש התוכנית, מספרים לו סיפורים על אנשים שחוצים את הארץ לצידה האחר, רק כדי להרגיש כמה המרחק ביניהם לבין העולם המוכר ממשי גיאוגרפית.

              תמיד כשיש ברדיו שיר שמעורר בי אהבה הלב שלי משנה מרקם ומתכרבל עם עצמו גם כשאתה לצידי אוחז בידי על הירך ויחד הן מבשילות מעשה אהבה. הן תופרות לנו שמיכת טלאים קטנה שנצטופף תחתיה כשננמנם מחובקים בערסל מתלטף באוויר המחרמן של הצפון. ידיים וירכיים נאמנות יש לנו, הן תמיד שיתפו פעולה להפליא, אפילו כשהיית רחוק במסעותיך פנימה הן שוחחו ביניהן, רקמו לנו חלומות על לילות קסומים תחת שמים מלאים כוכבים.

              שוב חלמת עלי בקול והערת אותי משנתי. אני שמחה כשאתה עושה את זה כי אז יש לי עוד רגע לשתף את העיניים שלי במראה המלאכי שלך. כן, אתה יפה בעיני. תמיד אמרתי לך את זה ואני הרי אוהבת לשתף. אז בוא תקשיב, אשתף אותך בעוד משהו אחד לפני שתתעורר ותמצא שבזמן שחלמת אני חזרתי את כל הנסיעה הזו לבדי הביתה. תדע שלקחתי בהשאלה את היד שלך לחפון את ירכיי, בשעה ששורשיהן השתוללו לי בידיים. אילולא ידך החסונה הייתי צריכה לעצור בתחנת משטרה ולהשאיל מאיזה שוטר עייף אזיקים, כדי למנוע התפרעות הקהל בשעת נהיגה.

              כל הדרך חזרה חשבתי על מה שמפריע לך באותם ימים שאתה לא יונק אהבה לשד עצמותיך. חשבתי על זה שבעצם אף פעם לא דיברנו על הדברים האלה מסביב לשולחן, אלא תמיד בשעה שמשהו בער והכעיס. והרי כשדברים בוערים אנחנו תמיד פיזיים כלכך (רק אולי חוץ מהזמן שבוערת התשוקה , שם אנחנו יודעים לעשות אהבה במשך שעות בלי לתת לגוף להתערב.  עד שהוא משתלט על הצל שיצרו העיניים והנשימות והמילים שמשתעשעות בתאווה והוא מקנא כלכך והפיזיות מתעוררת לחיים. מממ... אני אוהבת לעשות איתך אהבה וגם להזדיין איתך עד סף עלפון).

              נראה לי שאני הולכת לשנות את הסלון קצת. לקנות שני כסאות בר לשולחן שקבוע בקיר ובכל פעם שנרצה לדבר על דברים חשובים נעשה את זה שם. נכניס בשולחן קצת הבנות שיגרמו לו להפרד מהברגים שבקיר בכל פעם שיקשיב לנו גדלים אחד אל תוך השניה.

              רק תדאג בבקשה שהוא יחזור לשם וגם תכסה אותו במפה לאחר מכן, כי כשתסיר את בגדיי לאט לאט לאור הנרות כמו שאנחנו אוהבים, ואשתרע על שמיכת הטלאים להתמכר לך, אני לא רוצה שהוא יסתכל עלי. אני רוצה להיות רק איתך שם, בלי כל מה שסיפרת לו (ולי) לפני שהבנת , שכל מה שסיפרת , כואב עד לרגע שבו אתה מרגיש שאני מחבקת אותך על המילים הקשות והולכת לקנות כסאות כדי לרכך אותן למשהו שיאפשר לך להיות שקט ורגוע שכאן זה בית, לא עוד כתובת מתחלפת. והבית, זה מקום שתמיד נשאר. נושאים אותו בלב גם לארצות רחוקות או לבתים של זרות , שם מניחים פרח בכוס מים שלוקחים מהאמבטיה בבית המלון ומניחים ליד המיטה רק כדי לחוש טיפ טיפה מאותו בית. והוא שם. איתך.

              _________________________________________

              כבר שאלתי אותך פעם אם הסיפור מייצר לסופר את החיים

              או שמא החיים שלו מעצבים את הספר שלו למה שהוא.

              מעניין אם מה שנכון תופס גם לפרק האחרון או שאותו משאירים לחוסר הוודאות

              אותו חוסר וודאות שכשקשה לנו איתו צריך לזכור שהוא זה ששומר בשבילנו על ההפתעות המרגשות של החיים.

              דרג את התוכן:
                6 תגובות   יום רביעי, 9/2/11, 10:53

                ''

                אני אוהבת שהיד שלך חוצה אותי

                מותירה את גופי להתמכר למגע שלך

                כשתשוקותיי מקשיבות לך לוחש לי

                את המטורף שבתשוקותיך

                 

                 

                ספר לי עוד דמיונות מעוררי תאווה

                כשתרתק בי תנועה בין עור לאוויר

                בשעה שכף ידך נוקדת בצווארי

                סימנים של כיבוש,

                שארך מבתק בי פיסות שייבשו לדום.

                וליבי יהלום בחוזקה על תופיי הקודש

                שבוי לעוצמת כל שכבשת לעצמך

                כשלא הייתי

                דרג את התוכן:
                  2 תגובות   יום שלישי, 8/2/11, 06:25

                  לחש אל חלומה

                  את מילות אהבתו

                  אלו שהשקיט לעת דרך

                  כשדריסת רגליו

                  הרעימה אבני חצץ

                  במורד ההר

                    

                   

                  וקול חיכוך האחת בשניה

                  נשיקת אמרתן החדה

                  שוחחה להן אגדה

                  כשידיהן היו שלובות

                   טרם הרעים הסלע

                  לנתק אותן ליעודן

                  כמצע לעובר אורח

                   

                    

                  פסיעות בשבילים

                  על חלקי אבנים

                  מספרות סיפוריי חיים

                  שאילולא יצא אליהם

                  לא היה מגלה שני פסים כחולים

                   המסמנים בפניות טבעיות

                  טבורן של דרכים ידועות

                  במפה של עובר אורח אחר

                    

                   

                  ימינה או שמאלה

                  אינן בהכרח מילים לפניות

                  אלו ביטויי הלב המכוונים מיטיב לכת

                  אל הישר שהמחר צופה לו

                   

                   

                  __________________________

                  בשביליי הארץ הסימנים מוסכמים

                  בשביליי החיים כל אדם בוחר לראות מה מסמנים לו צבעי הפסים בכל פניה

                  ולכתוב את מילון חייו כך שיוכל לממשם ולהיות מיטיב הלכת שהוא

                   

                  דרג את התוכן:
                    2 תגובות   יום שבת, 5/2/11, 15:43

                    פרופורציות.

                    כלכך הרבה זמן לא שמעתי את המילה הזו. אולי כי אני חיה בה מאז ש... זוכרת איך כל משפט שני שמישהו היה אומר לי כלל בתוכו את המילה המפוצצת הזו ואז, עוד לא יכולתי אפילו באמת להבין.

                    הבוקר יצאנו  לטיול, ככה בגשם. לא ידענו לאן עד שעלינו על כביש מספר אחת לכיוון ירושלים. בדרך שרנו שירי משפחה לכבוד החג וכשהגענו לברבאבא הייתי גאה כלכך בילדים שמכירים את השירים שאמא שלהם אהבה כשהיתה ילדה בגילם. חשבתי לעצמי איזו דמות אמהית זה ברבאבא. עגולה ומערסלת. הסתכלתי על הילדים במראה שתלויה מולי וריצדו לפניי דמויות של היום כמו באקוגן ושמאקוגן. הן כלכך חדות ואפילו התסרוקות שלהן קוצניות כאלה.ופרסומת של סלקום טסה מול עיני והכוכב שלהם הזכיר לי את הלוגו הקודם, עגול עם נקודה שהפך בחיים שלנו ל"תראו אותי, אני שאקל, כוכב עולה" ומחדד את התחושה שחופשי זה לגמרי לבד עם עצמך בפסגה לעומת החופש שאני חשה כשאני מכורבלת איתך מחוייבת עד לשורשי נשמתי ומוגבלת באהבה לשאר העולם.

                    נסחפתי במחשבות על מה שקורה לעולם שלנו ועד כמה שהקידמה משפרת את חיינו ומייצרת לנו במקביל התמודדויות וקשיים מסוג אחר. בבית שלנו אנחנו חיים כמעט כמו בבית קטן בערבה. אני זוכרת שהיא שאלה אותי למה עברנו לבית קטן והשבתי לה שקטן זה חמים וקרוב אם בוחרים להרגיש כך ומאז, כל פעם ששקלנו לעבור, החמים והקרוב הזה השאירו אותנו כאן עוד טיפ טיפה. עכשיו, אנחנו שוקלים שוב. ואחרי שברבאבא נגמר התחלנו לדבר על איך נוכל לשמור על הכיף שלנו יחד גם אם נגור בבית גדול יותר. עפו מלא רעיונות לאוויר וטוב שהחלונות היו סגורים בגלל הגשם כי כך יכולנו להרגיש בהם בחלל הקטן של הרכב.

                    זוכר שאתה אוהב את זה שאני משתעשעת במחשבות על אדם וחווה ועל ההתעלסות הראשונה שלהם ואיך שהם הכירו דרך הטבע? אז אותו חלק שלי מתעורר היום שוב לחיים. מן הרהורים נוסטלגיים על זמנים שלא חייתי בהם וגם על זמנים שעוד לא הגיעו ואני מייצרת בהם תמונות עתיד חמימות וקרובות כדי שכשארדם לבדי בלילה , גם אם תשן לצידי וגם אם לא, העיניים יסגרו מעלי חופה נעימה של שינה ואזכור שאני לא באמת לבד כי יש לי אותי. ככה ליוו אותי המחשבות העמוקות עד שהגענו לדרך בורמה. שם החלטנו לטפס על ההרים ברגל ולחפש רקפות בין הסלעים. מיותר לציין שנרטבנו עד לשד עצמותינו ולא בגלל מה שירד מלמעלה ופסק לכבודנו, אלא בשל מרבדי הירוק העבים והגבוהים שנפרשו אלינו כמו שטיח מבורך. מגלשות בדמויות של אבנים גדולות גירדו לנו היטב את האחוריים וצבעו את הגינסים בחום בוצי ונדמה לי שלראשונה לא היה אכפת לקטנצ'יק הזה שהוא מתלכלך ממש.

                    אם אפשר היה לעבור דירה לשם, הייתי עושה את זה. הייתי מכניסה את כל הפרופורציות שבחיים לחוות אלוהים קטנה ומספרת להם עד כמה העיגוליות שבהן משמשת לי מצע רך להניח את ראשי גם על כר קר ביום חורף ועדיין להרגיש את החום שבלב.

                    החום הזה הוא חיכוך של אהבה וגעגוע וכעס ועצב וניצוץ של אמונה אחד שמבעיר בהם אש ביום סגריר והם כולם אני אחד שלם.

                    ______________________________________________

                     

                    כלכך רוצה להוסיף לך כאן משהו, כמו תמיד, אבל בינינו, התוספת הזו היא העיקר

                    והיום אני מבקשת להשאיר לעיקר את הזכות להבחר בעצמו

                    בדיוק כמו שאני בוחרת בכל רגע את היצירה שאני גם כשהמציאות מגחכת מולי

                    ומתריסה לי את ההיפך. היא כנראה עוד לא פגשה אדם כמוני.

                     

                    דרג את התוכן:
                      5 תגובות   יום שישי , 4/2/11, 11:17

                      נו, טוב, את הכתובת ואת שביל הגישה לבית אני מכירה. גם את מבנה הדירה מבפנים, הרי אני גרה כאן, לא? אבל משהו בכל הסביבה שעוטפת אותי מרגיש לי חדש ולא כלכך מוכר. משום מה אני לא בהיסטריה מזה. מתבוננת על הדברים כמו על הולוגרמה ומרגישה איך לאט לאט חלקים ממנה מקבלים פתאום צבע נוגד שקיפות ומתקבעים. אבל יש עוד. יש עוד מהשקוף הזה שנע במרחב , עוד לא יודע את מקומו.משתעשעת , שולחת יד,מפספסת באוויר מלאת התפעלות.

                      נזכרת איך בעצם בכל מקום חדש כזה אני מרגישה די נח. אפילו בגרמניה, אז, ב2006 כשנסעתי למונדיאל , הסתובבתי בלי תחושת זרות של ממש. ויתרתי על ה-GPS ואפשרתי לסיטרואן 5 ששכרתי לקחת אותי ממקום למקום אחרי שצילמתי מלמעלה את מספרי הכבישים הראשיים. "אי אפשר ללכת לאיבוד במקום שאתה ממילא לא מכיר, הכל איבוד וזה לא בהכרח לא טוב" אמרתי לו בכל פעם שנתקף חרדה כשהגענו לסמטה שהוא לא מכיר (והרי הוא לא הכיר שם כלום, אולי בגלל זה רוב הזמן הוא היה חולה... גוף ונפש , אתה יודע).

                      לוקחת אוויר עכשיו, אם היית לידי היית חושב שאני חסרת סבלנות כשהיית שומע את האוויר יוצא החוצה במהירות האור אבל אל תדאג, זו רק דרך לדמיין איך משהו לבן נכנס פנימה בשאיפה ומשהו חום , מלא חלקיקים מלוכלכים יוצאים החוצה. מיד אחרי זה מרגישים הרבה יותר טוב. כן, זה משהו טוב הוצאת האוויר הנמרצת הזו.

                      בדיוק היתה לי שאלה דומה לזה במבחן במבוא לאנתרופולוגיה. האם המציאות היא מה שאנחנו רואים ושומעים או מה שאנחנו מפרשים אותה? אלו שנוהגים על פי שיטת האתנוצנטריות וחושבים שהם זה הדבר הכי נכון, יראו בנשימה הגסה הזו חוסר סבלנות אם כך הם רגילים ואלו שנוהגים ביחסיות תרבותית יבינו שמהעולם שלי היא משהו שאולי מעניין להקשיב לו ולא להיות שיפוטי. אז אתה מקשיב לי? יופי. תנשום קצת כדי שאדע שאתה כאן. לא שיפוטי.

                      סיפרתי לך השבוע שבעוד חודש אני בת ארבעים ועד אז אני רוצה לצבוע כמה שיותר חלקים מההולוגרמה הפרטית שלי. תדע, שזה לא אומר שלא יהיו להם צבעים אחרים בעוד חודשיים או בעוד שנה. אבל ארגיש הקלה אם בנתיים הם יהיו שם נטולי צורך התלבטותי כזה. למדתי לחיות טוב עם סימני שאלה ואפילו למדתי לחבב אותם ולהשתעשע בהם ולהרגיש איך הדלתות נפתחות כשהם כאן, אבל כשהרבה דלתות פתוחות יש סכנה של רוח פרצים ואני כלכך קטנה ולא מרופדת שרוח פרצים מקררת אותי מהר מידי. אז אני סוגרת כמה כדי להשאיר פתוחות רק את אלו שפונות אל השמש.

                      כותבת ברצף ומרגישה איך הפתחים מקבלים את הזוית הישרה שלהם גם בלי שאצטרך לשלוח יד לידית כדי לפתוח או לסגור. "בלא חיים" הזה אני מתאמנת ומייצרת את תחושת ההצלחה בדמיון כך שכשאני עושה את זה בחיים משהו שם מרגיש הצלחה עוד לפני שעשיתי צעד אחד.

                      עובדת על עצמי? אולי כן ואולי לא, אני רק יודעת שכך אני מרגישה טוב יותר והרי עם ההרגשה שלי אני הולכת לישון בלילה כשאתה רחוק כלכך ב"לא חיים" שלך.

                      מממ... מעניין מה היה קורה אילו היה אפשר לחיות ב"לא חיים" ולממש את הכל... ואז להגיע לחיים כשהכל ערוך ומוכן למסדר המפקד.

                      היה לנו בטח מלא זמן להתרוצץ בשדות ולהעיף עפיפונים ולחיות בגיל של כמה עשרות כמו הילדים.

                      כבר כמה פעמים כתבתי לך שאלוהים היה אמור לעשות איתנו את הדברים קצת יותר בגלוי, כשאגיע אליו אשאל אותו לפשר הקושי הזה. בטוח שיש לו סיבה טובה. יש לפחות אחת שעולה לי בראש עכשיו.

                      מעניין לנו יותר כך, לא?? סיבה טובה, או שלא...

                      אחשוב על זה כשאסיים את תפירת הפתרונות ואניח בכיסים את השאלות שיאלצו לוותר על תשובות לעת עתה.

                      החוט והמחט עכשיו בידי, אז אל תפריע לי עכשיו אני צריכה להתרכז. יש לי חיים צבעוניים למלא בצורות הנדסיות שקופות שדורשות מילוי.

                      ________________________________________

                      יש לך כבר מלא מלא מכתבים ממני, וירטואליים כאלה.

                      נראה לי שבפעם הבאה אשלח לך מכתב בדואר , זה עם התיבה האדומה והסמל של הצבי.

                      יש לי הרגשה שמזמן לא הרחת ריח של מעטפה מהולה בבושם וריח אצבעות

                      וזה הדבר שהכי כיף לעשות לפני שצוללים אל תוך המילים.

                      זה משהו שצובע אחרת את הבועות שעולות מקרקעית יפיפיה של הים אל גובה פני המים.

                      דרג את התוכן: