כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פרופיל

    עוד טיפ טיפה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    עוד טיפ טיפה

    שלוש הגרציות מתוך תמונת \"אביב\" של סנדרו בוטיצ'לי.
    במיתולוגיה היוונית, שלוש החאריטוֹת היו אלות החן, היופי, הפריון וכישרונות המוזיקה והאמנות. לדברי הומרוס, הן היו בנות לוויתה של אפרודיטה, אלת היופי והאהבה.

    ארכיון

    ארכיון : 3/2011

    8 תגובות   יום רביעי, 30/3/11, 19:54

    אתה יודע, פעם פעם , לפני שאנחנו נולדנו וגם לפני שההורים שלנו נולדו, לבני אדם היו הרבה יותר איברים בגוף להשתמש בהם. למשל , לאדם היו גם רגליים ללכת על האדמה, גם כנפיים לעוף בין העצים ובמעלה העננים וגם סנפירים כדי לצלול למעמקי הים ולשחק במשחקים שאי אפשר לשחק בהם באוויר הפתוח.כן, כן באמת, ככה זה היה פעם.

    נדמה לי שכשאנשים השתמשו בסנפירים והפליגו איתם למרכזי ימים מול איים אקזוטיים, זה היה הנופש השנתי שלהם. תחשוב על זה נשמה שלי , כמה קסום זה לצעוד בין אדוות הגלים אל תוך הים בלי מזוודות, בלי צ'אק-אווט וצ'אק-אין ובלי ויזה או דרכון ופשוט לשחות בין השוניות לכל מקום שרק נבחר, כשאתה אוחז בידי ומוביל אותי לחופשה חלומית עוטפת חושים.   בדרך גם אפשר היה לבקר באתרים היסטוריים ולשוטט בין אוניות אבודות. שם בוודאי האוצרות הן משהו שאי אפשר למצא באף דיוטי פרי. וכשהיינו מגיעים לאיזה אי שהים מולו כחול כמו הכי שקוף שיש, היינו מייבשים את הסנפירים על החוף בשמש החמה ואוכלים ארוחת בוקר ישר מן העץ. אם היינו נשארים עד הצהריים על החוף, בוודאי היינו עושים אהבה בין העצים והייתי משקה אותך באהבתי כשהיית מרווה את צמאוני מגרעין של קוקוס, צהריים זה הזמן הכי נעים שיש לאהבה. נכון? שום מינוס בבנק לא היה מפריד ביננו לבין הימים הקסומים האלה. מממ... אתה איתי? מרגיש את זרימת הדם שכותבת לך את החלומות שלי?

    והכנפיים? אהה, האנשים אז השתמשו בכנפיים בסופי שבוע, הרי אלוהים אמר ששבת זה מנוחה אז לשוט על האוויר זה בטח דרש הרבה פחות מאמץ. תאר לך איזה כיף להתהלך כל השבוע, לתקתק את המשימות ובשבת לפרוש כנפיים ולעוף ממקום למקום , היית מחבק את מותניי כמו שסופרמן חיבק את ההיא, העיתונאית ההיא כשהוא לקח אותה לטיול בשמים, זוכר? היינו מרחפים ממסיבה לאפטר רומנטי , מטיילים עם הילדים מעל לעננים בלי להתקע בפקקים במוצא"ש בכביש החוף. עכשיו, כשאני חושבת על זה ולרגע עצרתי את הכתיבה ועצמתי עיניים, ראיתי אותנו בגלגול ההוא מצפים ליום שישי אחהצ והנה אני מפקידה בידך את רגליי לעונג שבת והן מתמסרות לעטוף אותך וזהו יעודן היחידי בשבת, כשהעולם נח לאהבה. מאפשר לכנפיים את תפקידן המקודש ולגוף את מנוחת סוף השבוע.

    עכשיו תחשוב על זה שיש לנו רק רגליים. אנחנו לא באמת יכולים לעוף בלי להיות תלויים בחברות תעופה, בכרטיס אשראי רב שנתי ובבירוקרטיה שמאלצת אותנו לבזבז חצי יום על כל יום של חופשה. וגם אלו שיודעים לצלול , לא באמת עוברים ממדינה למדינה או מייבשת לאי בודד ומרהיב בלי אישורים ובלי טונות של חמצן בבלונים, במקום כמו אז שכל מה שהיה נדרש היה רק חלומות וידיים שלובות.

    כמה מוגבלים אנחנו נראים פתאום , אהה?

    ועכשיו תחשוב איך אחרי "שויתרתי" על הכנפיים והסנפירים והסתפקתי ברגליים, איך אני מרגישה שאפילו הרגליים מוטלות כמעט ללא שליטה כשאתה מלטף אותי ומנסה בחום היקר שבך לרכך את הכאב ולהנשים אותי באהבה.

    כשאני בוכה עכשיו אני שואלת את עצמי אם כך, על מה יש לי להודות? הרי חייבת להיות סיבה להודות על משהו.

    אולי על זה שזה זמני? או על זה שאלוהים מאפשר לי להיות שבויה במקום שבו אתה יכול להשתרע לצידי, לאמץ את פני אל פניך ולהזכיר לי שאני אישה גם ברגעים שהגוף נחלש כלכך? אלו סיבות טובות לתודה , נכון?

    ___________________________________________________________

    אני פשוט לא יכולה שלא לחשוב על זה שיש אנשים שנמצאים במקום שבו

    אף אחד לא קוצב להם את זמן הכאב ולא מלטף את עורם הרך 

    ולא מנשק את הדמעות שמציפות את הצוואר..........

     

    ופתאום אני מרגישה תודה , אחרי הכל ולמרות הכל, המון תודה, תודה תודה תודה תודה שאלו הם חיי.

     

     

     

    דרג את התוכן:
      8 תגובות   יום שני, 7/3/11, 20:48

      מזמן לא כתבתי לך. הזמן עף לי בין כל חגיגות יום ההולדת שלי. זהו, החלפתי קידומת ואפשרתי לכל תחום בחיים להיות שותף לטקס המעבר הזה שארך שבועיים. שבוע אחד עם עצמי, לעכל, לבחון מה אני רוצה, פנינו לאן, איך אני רוצה לחגוג מבין האפשרויות המוגבלות שעמדו בפני. מוגבלות, כן. הרי לא אוכל לטוס לירח בתוך שלושה ימים, נכון? ושבוע אחד שבו חייתי את החלומות שלי. והזמן שעף לי בשבועיים האלה מזכיר לי את השיעור האחרון באנתרופולוגיה. למדנו על "טראנס" ועל התפקיד התרבותי שלו. ידעת שבעצם טראנס הוא לא רק תרבות של מוזיקה בגואה, אלא אפילו הברסלבים שמקפצים ברחובות חווים סוג של טראנס? מעניין היה לפתוח את הרעיון הזה לכלכך הרבה כיוונים ולהבין אותו מהצד העמוק שלו. עם כל התפתחות של ההבנה בשיעור הרגשתי איך היו פעמים שהייתי בטראנס ועד כמה שזה ישמע לך מוזר, טראנס הוא מענה לצורך שקשור בקושי או בכאב כלשהו. את זה גם אני לא ידעתי. וכשהצבעתי וסיפרתי למרצה על ה"טראנס" שאני חווה בתקופה הזו , על הריקודים המטורפים עם הילדים, על תחושות של התרגשות עצומה כשאנחנו כובשים יעד בטיולים של שבת ,השכרון שחשתי במסיבות יום ההולדת הרבות שחגגתי עם חבריי ואפילו הבכי ששטף אותי כשסיימתי לכתוב את הסדנא החדשה לנשים, היא ענתה לי: "ייקירתי, זה אולי מרגיש כמו טראנס אבל אם לא לקחת סמים ולא שתית אלכוהול בכמויות שנחשבות לעבירה על חוקי הטבע, מה שאת חווה הוא פשוט אושר" ואז כל הכיתה וגם אני הרווחנו הסבר מעמיק על השימוש הלגיטימי בטראנס לצורך הנאה ולא כדי לברוח ממשהו כואב.

      כשחזרתי הביתה וראיתי את הנרות שכבו מעצמם אמש וכוס היין שאירחה במשך היום את שאריות האדום הזה ,שהוזנח כשנרדמתי מוקדם, חשבתי לעצמי. מממ... מעניין עד כמה היה חשוב לי לשים בצד (מונח רך יותר לבריחה) את מה שעצוב לי או שאולי באמת ביקשתי לממש את השמחה שמאפיינת את התקופה הזו?

      הזדרזתי לכתוב לך כי כבר הזנחתי אותך לתקופה ארוכה מידי, אז עדיין אין לי תשובה לזה. אבל אתה כבר יודע שלמדתי לחיות עם סימני השאלה בשלום ואפילו במידה של הנאה. הרי הכל פתוח כשהקימור הזה מלטף אותי עד שמגיע סימן הקריאה.

      היית גאה בי אם היית רואה את השעה שבה כל סימני השאלה לגבי האופן שבו אבלה את יום ההולדת שלי הזדקפו לסימני קריאה או נעלמו והשאירו את הנקודה שמתחתיהם לשמש לי נקודות בקצה הבחירות.

      ונהנתי. כלכך נהנתי. הרגשתי איך בכל פעילות שעשיתי, גם עם הילדים, גם עם החברים ובעיקר עם עצמי ועם היצירה שלי זו אני. זה בא ממני ושיקף לי את מי שהגדלתי להיות.

       

      הערב הדלקתי שוב את הנרות לאורך המזנון. מזכירה לעצמי בחוויה של עכשיו איך לימדת אותי לצייר אווירה כשעושים אהבה ואז , אותן פעולות ואותן תחושות ואותן אנחות מרגישות אחרת במקום הכי מרכזי של הגוף. בלב.

      שמעתי תיאוריה (שאין לי מושג עד כמה היא מבוססת אבל היא מצאה חן בעיני והחיוך שלי הספיק כדי שאספר לך עליה) שכשאני ברגעים של רוח ונשמה, הלב גדל ונפתח וככל שהוא כך, הרוח והנשמה מרשות לעצמן לרקום אותי לתחושות של אושר.

      אז אשלח לך את המכתב הזה ואפנה מקום ללב להתרחב, אולי השקט הזה שמאפיין את "אחרי הסערה" הנהדרת של השבוע האחרון יחזור למקומו בקופסת ה-שקט-ים שבניתי בחודשים שהייתי עם עצמי.

      אפסיק סוף סוף לחשוש מירידת מתח אשלייתית ואסיים את השיעור הזה שלימד אותי שכשהשקט קיים בפנים באמת, אז גם הרעש הגדול ביותר מבחוץ לא משנה לשקט את צבעיו הטבעיים.

       

      _________________________________________________________________

      נדמה לי שאדפיס את המכתב הזה ואתלה על המקרר או שאולי אצטט אותו בגב הספר כדי לזכור שכשאתה מרעיש לי כלכך , זה לא באמת מאיים על השקט שלי כי הוא כבר שלי ממש.

       

      דרג את התוכן: