כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פרופיל

    עוד טיפ טיפה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    עוד טיפ טיפה

    שלוש הגרציות מתוך תמונת \"אביב\" של סנדרו בוטיצ'לי.
    במיתולוגיה היוונית, שלוש החאריטוֹת היו אלות החן, היופי, הפריון וכישרונות המוזיקה והאמנות. לדברי הומרוס, הן היו בנות לוויתה של אפרודיטה, אלת היופי והאהבה.

    ארכיון

    ארכיון : 4/2011

    17 תגובות   יום רביעי, 27/4/11, 04:49

    כן, קראתי את המכתב שלך. הוא הגיע אמש והריח של האפטרשייב שלך עדיין ממלא את כל החלל שבין השורות. אתה יודע, לקח לי זמן לפתוח אותו. המראה של המעטפה הסגורה עם החותמת על הבול וכתב ידך שאומר את הדברים הכי פשוטים שיש :

    שם

    כתובת

    ומלא טביעות אצבעות שלא נראות לעין שמעידות על כלכך הרבה ידיים שנגעו לך בחיים והותירו בהם סימנים שאת חלקם אתה נושא בחום ומחלקם נשרף בך משהו, שליבך מתקשה להחיות שוב. מזכיר לי את המראות השרופים של יערות הכרמל. אני חושבת לעצמי, מעניין כמה מהגזעים החרוכים יסכימו להשתקם וכמה מהם ישארו כך, עד שמישהו מבחוץ יאלץ לעקור אותם מן השורש רק כדי לתת לאמא אדמה לנשום שוב דרך נקבוביות הנשמה שלה, כמעט כמוך , כמעט אולי כמו כל מי שננטעו בו כלכך הרבה שורשים, בדמותם של אצבעות מלטפות שהשאירו חמימות המגע לצד שריטות כואבות. 

    אלו היו המחשבות שלי עם עצמי. אני מכירה אותך כלכך טוב כבר מהרגע שהבטת אלי חודשים ארוכים מעבר למרחקים עצומים, שהשתקפו מחלון האמת אל מגרש המשחקים בחצרה. לא ידעתי עד כמה דייקתי , אלא רק כשפתחתי את המעטפה (נדמה לי שכבר מהמעטפה הראשונה). קודם סיימתי לאכול כדי להזין את היכולת לספוג שוב את חוסר הבטחון המתוק שלך, התקלחתי וכאילו כיוונתי לקלף במים את ההתלבטויות שלי איך להמשיך עם חיי שלי הלאה כדי שהן לא יפריעו לי לקבל אותך כמו שאתה. רק אז הרגשתי נקיה מספיק כדי לקרא את מה שהנשמה שלך ניסתה לתרגם לשפת בני אדם. והרי אנחנו כלכך לא בחיים , זוכר? אפילו לרקוד במסיבה או לחייך למצלמה זה משהו שעלינו ללמוד לעשות כדי להצליח לחיות עם האנשים החיים האלה, במיוחד כשאנחנו לבד. מזמן לא אמרתי לך שאני אוהבת את ה"לא חיים" האלה איתך. הכל קל ופשוט כלכך. שום דבר לא מסובך, חוץ מהסוף של הדף שתמיד מאלץ אותנו לסיים את הכתיבה ולעשות עוד משהו שישכנע את הגוף העילג הזה שלנו שאין לו ברירה ועד שיקברו אותו באדמה הוא חייב לשחק את המשחק. 

    המכתב שלך היה מבולבל כלכך. היה נדמה לי שאתה מבקש ממני רשות לגעת בה. זה נכון? תגיד לי, למה אתה צריך להרגיש מאוהב בשביל זה?  כל פעם מחדש אתה נכנס לקופסה ההיא , לוחץ על כפתור המשאלה ומבקש להתאהב רק כדי שתצליח לזיין מישהי ולחשוב שעשית איתה אהבה. דיייי, זה כלכך מיותר. הן תהיינה שם בכל מקרה ואתה, אתה לפחות תוכל לסגור את זה אחרי חודש או חודשיים בלי יסורי מצפון ש"עבדת" על עוד מישהי שלא מכירה את עוצמות האהבה של ה-"לא חיים". אל תצפה שהן יבינו את זה. אי אפשר. זה שלנו ורק של כאלו שנמצאים איתנו על הכוכב הזה ומגיחים כמונו אל מרחבי היקום, רק כדי לייצר תזכורת נוספת למה שיש לנו כאן.

    אוףףף, שכחתי לשאול את אלוהיי האהבה שביקר בחודש שעבר אם יש איזו תוכנה שבוררת לנו את הזכרון רק לדברים הטובים. מי יודע, אולי אם יש כזו ואפשר לתכנת אותה רטרואקטיבית, היא תשכיח ממך את כל מה שגרם לך לפחד להתעמת עם הקושי ואת כל מה שלימד אותך להמציא סיפורים שנשמעים כלכך אמינים, עד שגם אתה מאמין להם, לכל הפחות כשאתה בסיבוב שם בחוץ. 

    מי יודע, אולי היית זוכר ליטוף של אבא על הלחי של אמא ולא "תפקוד" נטול רגש ששם עליך עול הוכחת עבדות החיים ללב, תוך הפקעת מחירי מבצע ברכישת כלים להתמודדות עם קושי.

    לפחות כשהיית בוחר לעזוב באמת ,לא היה לך הצורך לעשות פיחות לאהבה, רק כדי להצדיק שהשארת שוב חור בגדר כשברחת.

    ____________________________________________________

    לא תקבל ממני אישור לשום דבר מלבד להיות מאושר

    ולבקשתך שאחכה... תשובתי היא שמחשבותיי מדודות

    ליבי שקט ובוטח בעולם האמת וגופי מופקד למשמורת מיוחדת

    שכל יום שעובר בה, היא שומרת עליו יותר למעני ופחות למענך

    מממ... כמה זה כל יום? תמיד היית טוב ממני בחישובים

    דרג את התוכן:
      2 תגובות   יום חמישי, 21/4/11, 13:38

      עוד בטרם יונח עורפי אל שקע זרועך

      חלקיקי תשוקה יֶרָקדו לצלילי אור נרות

      ילוו את הרגע בקסם שנוצר

      על מזבח אהבה טובעת צעקה כבושה

      עד שתיקת השאלה , תבער לנו תשובתנו כך 

      וגופי הקטן משתפל בין ירכיך 

      והן סורג זהב מנביע בריאתי לעיניך

      מרתקות אותו אליך לבל יפוג הרגע

      כששפתיי בוקעות לך שירה בלשונך

      וידך משחררת את עורפי לאותו שקע

      מספרת לי את סודותיה למורד צווארי

      וקערתי אליך לעטוף אותך

      כשכולי עטופה בך מכור מחצבתי הבוער

      עד לשד עצמותי עמוק בחדרי הלב

      ולחשת לי "אישה שלי"

      ודמעתך סימנה לי את דממת התשובה

      זו ששותקת להשאיר אותי שלך

      כי אינה עדיין

      עדיין...

      ומחר ילד יום חדש.

      דרג את התוכן:
        3 תגובות   יום רביעי, 20/4/11, 17:54

        הנייר הלבן שיצא מהמדפסת סיפר לי שהדם שלי נקי, אין זיהום ושבועות של אשפוז מבוטלים. הסתכלתי על המזוודה הארוזה ולא יכולתי שלא לחשוב על העונג בלהחזיר את הבגדים חזרה לארון ונשמתי נשימה עמוקה, כזו שהחזירה אותי לחיים וברגע הזכירה לי שיש לי מזוודה אחרת לארוז למשלוח. עכשיו אני לא יכולה שלא לחשוב על הכאב שכרוך מהוצאת בגדים אחרים מהארון והנשימה שוב כבידה. חושבת על כל מה שעברתי בשבועיים האחרונים , על כל צעד שעשיתי בקושי נוטף זיעה, על כל בדיקה שעברתי, על כאבים שהתגברו ללילות בלי שינה , על התשה של הגוף מתרופות וחורים קטנים של מזרקים, על ציפיה מורטת עצבים לכל תוצאה , על האומץ להשאר בבית על אף החרדה ולחכות עד לאחרונה שבבדיקות לפני שאנטוש אותו שוב לטובת חלוקים לבנים. מרגישה כמו בערב יום העצמאות שהשמחה והעצב כלכך מעורבבים, שלפעמים לא יודעים למה מהם הדמעות שייכות.

        עצרתי לרגע,

        התבוננתי במקלדת שחיה בשבילי את המילים, הרמתי את ידי וליטפתי אותי על הלחי, דמיינתי לעצמי איך היד שלך, זו שבוודאי רוצה לחבוט בי עכשיו, היתה מרגיעה אותי אם רק היית יודע... ואני שתקתי כל העת אולי כדי לשכוח אותך , אולי כדי לאפשר לך לחיות רק את מה שאתה בוחר , הכי ילדי, בלי צורך להתבגר לשלב חדש אחרי 30 שנים של עצירה תוך כדי תנועה. פתאום כשאתה מחבק ,לא חשוב לי מרקם העור לידיך,הדמיון שלי מחלחל אליך את מגע העור שאתה אוהב, שלי.

        מה הייתי עושה בלי הדמיון שלי? יש שאומרים לי שאני קצת משוגעת ואני דווקא חושבת שהדמיון הוא שמחזיר אותי שפויה לחיות את המציאות. 

        לפעמים אני מבקשת להיות קצת פחות עמוקה. משום מה מרגיש לי שמפלס העומק הוא עומק הכאב. מעניין אם לאנשים שטחיים כואב פחות. 

        התעייפתי, נכנסת לנוח כשפני אל הדלת עד שאלמד שוב להפנות את המבט קדימה, כמו בתמונה שמאחורי המילים האלו, והיא צולמה לפני ימים ספורים כלכך. אולי הזמן באמת הוא פונקציה דוממת שרק מאפשרת לנו מצע דילוגים בין החוויות. 

         

        ___________________________________________________

        איבדתי לשעה את אצילות הנפש ולמדתי שיש לי גבולות אדומים שעלולים לפגוע.

        יש בזה משהו שלא יאה לנסיכה עדינה כמו שתמיד תיארת אותי,

        אבל יש בזה גם משהו ראוי לאישה שסוף סוף לומדת לא לפחד שיכעסו עליה

        עכשיו אני רק צריכה ללמוד איך לעשות את זה מבחירה ולא מחוסר אונים

        ולתרגם את זה מהספר שאני כותבת לחיים שלי עצמם

         

        דרג את התוכן:
          3 תגובות   יום שלישי, 19/4/11, 11:42

          כשניחוח התבשיל מתפוגג לעת ליל

          שאריו מתמזגים בריח גופך

          שואפת אלי חלקיקים שקופים 

          בין עורך לפלומת שערי

          המכסה את חלקיך המשוועים לנשיקת שפתיי

          טרם יעסו בין אצבעותיי

          את יגונך לפרוץ אלי שחר.

           

          וזקיקי זיעתנו משמרים סוד פורען

          עת בצעת גופי לחלקי יסודות כפי שתתאווה לך

          מים לשפוך בי תשוקתך

          אדמה לייצב לך בית שחלמת

          אוויר להנשים רוחך בטוהר נשמתי

          ואש לשרוף עלי את פחדיך שלא יכולת להם,

          וגמרת.

           

           

          תמיד פחדתי מאש יותר מכל יסוד אחר

          ותמיד חסתי בצילה לחמם את ידי הקטנות

          בה ההבשלה

          בה הכליון

          לנכשלים היא להבה מכלה שרידי פחד

          ולאמיצי הלב צמאי החיים היא נר התמיד לרוויה

          דרג את התוכן:
            7 תגובות   יום שבת, 16/4/11, 07:55


            ''

             

             

            משחת בשמן עורי למשי

            בראת בבשרי קימורי אלה

            פיסלת בי גאיות של תשוקה

            כחומר ביד היוצר

            ארגת בי פיסות דקיקות של חיים


            כשהצעתי לעצמי מצע רך

            לספר לי אגדה נושמת

            פינית לי קופסא מרופדת בדים לבנים

            להניח ראשי וחמוקיי

            לעטר בהם סימנים של אהבה

            טרם יצר חי

            יקרע בהם פיסות דקיקות עדות למשמורת

            שביקשת לי למענך

             

             


             

            דרג את התוכן:
              6 תגובות   יום רביעי, 13/4/11, 23:29

              ''

              בטבורה של פיסת עורי הרכה

              שוקעת ידי למצולות

              רטט ירכיי שר לה את שירך שהותרת

              שם נשמעים היטב צלילי אהבה

              תחת מדרונות אי-פשר

              משולטים בטעויות כתיב חיים

              ממאנים לשנות את פסגת נקודת האור,

              רק את מסלול נחשולי המים

              ומגוון פרחי הים וסבך אצות

              שיעטרו את הדרך לשם.

                

               

              בנתיבים פסוקי תשוקה

              חבויים נתיכי הכאב

              וכך יהיו לעולם,

              מקור נביעתם אחד

              כי כך.

               

               

              דרג את התוכן:
                2 תגובות   יום שני, 11/4/11, 21:09

                אוד מוצל מאש

                הביתה דרכו מגשש

                אוחזת בו בשתי ידיי

                פועם הוא לעורי

                אחרי שזמן רב,

                פעם במסירות לעורה של יד אחרת

                כשזוגתה ציירה בגופי אהבה

                פיסקה כתובים לנקביי

                 

                 

                שרה לו שיר ערש

                אהבה בת כאב

                יודעת שהפעם לא שילחתי אותו לבדו

                כי אם פסעתי לצידו

                טרם התנוונו שרירי עוצמתי

                יישרתי למרגלותיו יסודות

                חצובות מאמונתי

                ולמד הוא את יסוד האהבה

                זו שנרקמת כשרוחות הריגוש נרגעות

                 

                 

                שיעור אהבה ישאר לעולם

                ונותר זה הלב

                בידיי לפעום בהן

                כשהדרך נמשכת אל המוכר המתחדש

                או אל הלא ידוע הישן והטוב

                 

                דרג את התוכן: