כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פרופיל

    עוד טיפ טיפה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    עוד טיפ טיפה

    שלוש הגרציות מתוך תמונת \"אביב\" של סנדרו בוטיצ'לי.
    במיתולוגיה היוונית, שלוש החאריטוֹת היו אלות החן, היופי, הפריון וכישרונות המוזיקה והאמנות. לדברי הומרוס, הן היו בנות לוויתה של אפרודיטה, אלת היופי והאהבה.

    ארכיון

    ארכיון : 5/2011

    6 תגובות   יום ראשון, 29/5/11, 16:42

    אביב, הבת שלי, נשארה איתי בבית הבוקר. היא לא מרגישה טוב ואני כבר ידעתי זאת מראש כששיתפה אותי בעצב שחוותה ביום שישי. הרגשתי שהעצב כלכך עמוק ושזה ישפיע על הגוף בסופו של דבר. כן, לא רק את הדברים הטובים היא לקחה ממני הקטנה הזו. למזלי, היא גם מבינה את זה ובכל שעה שעוברת הרגשתה משתפרת והיא קושרת את זה במילים כלכך יפות ללב ששמח על השעות שלנו יחד. אתה מכיר אותה, נכון? נדמה לי שפגשת אותה פעם או פעמיים אבל מעניין אם פגשת אותה באמת... לפני ארוחת הצהריים היא הכינה שיעורי בית. רשימת שאלות על סיפור: "מי אשם?" שמספר על מריבה בין שתי אחיות, שכבר אי אפשר לדעת מי התחיל ומי אשם בה. היא הקריאה לי את הסיפור והתייעצה איתי לפני שענתה לשאלות. הייתי שם בשבילה, קשובה לה ומתעניינת, אבל לא יכולתי להתעלם מהעובדה שהיו רגעים שקולה נשמע לי רחוק ובי עברו מחשבות עליך. על זה שמוזר שאתה זוכר את המריבות שלנו ואני לא זוכרת אותן בכלל. כאילו שהן היו דרך שלנו לפרוק כאבים שבכלל לא קשורים אחד לשניה והסימנים משמשים לי פשוט זכרון לפנים היפות שלך שכבר שכחתי איך הן מרגישות לכף ידי הקטנה. אולי המריבות אפילו הן מן תחבושת אלסטית ואתה כזה קבוע ואני גמישה כל כך, אז אולי בגלל זה אנחנו זוכרים אותן אחרת? אני עוד צריכה לחשוב על זה.

    אביב החזירה אותי להקשבה כשהרימה פתאום את קולה (אתה חושב שהיא יודעת שאני מרחפת אליך לפעמים?) במיוחד שלשאלה איך אפשר לדעת מי התחיל במריבה ואיך אפשר היה למנוע את המריבה, היא בחרה לענות שזה לא חשוב מי התחיל, כי אם השני ממשיך זה מה שעושה את זה מריבה ושלמנוע אותה פשוט היא בוחרת לא לריב וככה אי אפשר לריב איתה באמת. הילדה הזו גורמת לי לחזור ולחשוב על דברים שמזמן הבנתי ובשיחה המחודשת הזו השחקנית הראשית היא הילדה שבתוכי שהכרתי מחדש כשהפכתי להיות אמא. 

    שעה קלה אחר כך, כשאני שבויה באהבה הגדולה שלי לשלושתיכם הגיע זמן שיעורי בית בהנדסה וחשבון. מדידות, חישובים שלימדתי את אביב להתייחס אליהם כמו אל ממתקים שמרגישים את הטעם הכי מתוק שלהם, כמצליחים לפתור את הסוגיה. ואז... סוגריים! שוב הסוגריים האלה. ראיתי אותם בחוברת המקושקשת שלה בין מלא מלא מספרים וציורים שעושים להם את החיים מעניינים יותר ושוב עפתי אליך ונזכרתי ברצון שלי להכניס אותנו גם לתוך סוגריים ולהניח לכל מה שמבחוץ להכפיל אותנו שוב ושוב, זוכר? אני כבר לא חווה מה צבע הפעימות שלך כשאתה שם בין שני הקווים המעוגלים האלה, כי לאחרונה חוויתי אותך כלכך ישר מחוץ להן. ישר כמו חץ שלוח לניחוח תפוחים שהרבה אדמים נגסו מהן, כשהרבה חוות נפלו שבי בלשונו המתעתעת של הנחש הביצתי של מרכז הארץ. שם אתה חי , לשם לקחת את החושים שיצרנו ביחד והותרת אותי למשימת חיי, ליצור לעצמי חושים חדשים.

    אומרים לי שאני עושה "עבודה טובה". מממ... מעניין אם להריח אפטרשייב חדש, לטעום מזון של מסעדות, למשש מרקם אחר של עור , להתבונן בעיניים אחרות זה נחשב לעבודה טובה? אהה, לא , לא שכחתי את חוש השמיעה, פשוט אותו עוד לא הפקרתי לחיי החדשים, אני עוד מקשיבה למה שאתה מספר לי מאחורי השירים והרי תמיד אמרתי שלא משנה מה קורה צריך לשמור על ערוץ תקשורת פתוח, כי כל זמן שהלב עוד חי, הוא מקשיב. 

    שמת לב שעיניים ופה וידיים ואף אנחנו יכולים להזיז בלי להעזר בשום דבר מבחוץ? רק האזניים הן משהו שאם רוצים להזיז אותו, חייבים עזרה. כך אני מרגישה כשאני מקשיבה לשירים שלך. הם עוזרים לי להתקרב או להתרחק ממך בתוך הסוגריים האלה שרק אנחנו מרגישים.


    ______________________________

    המון פעמים אנחנו מחליפים בין הגוף והרגש באנלוגיות שמעוררות את תאי המח הישנים לחשוב עוד קצת ולפעמים אנימדמיינת איך זה היה אם זה היה הפוך. שהאהבה היתה הידיים המלטפות והכעס היה האף המחרחר והנשימות היו השיער הגולש ואפשר היה לאסוף אותן לקוקו אלגנטי שזור בסרט אדום מבהיק וכך להמשיך להנשים ארוכות את מה שעושה אותנו יפים כלכך.

    דרג את התוכן:
      8 תגובות   יום רביעי, 18/5/11, 22:39

      תמיד אמרת לי שהקצוות שלי כלכך רחוקים אחד מהשני ותמיד התפלאת איך הם חיים בשלום יחד. כמו צוואר הברבור הם מתגמשים בעדינות וכאילו מבדידות הם פשוט רוצים לשבת יחד תחת איזה דקל מול הים , חבוקים , אולי לעודד את עצמם שהם בעצם אף פעם לא לבד. יש להם תמיד אותם להבהיר ולהדגיש עד כמה הם מיוחדים במינם. אם הייתי כותבת לך שתי התחלות של מכתבים , האחד שמח כלכך על חוויות נהדרות שאני חווה והצלחות קטנות שמסעירות את חיי , כמו להצליח שוב לעלות לבד במדרגות, והשני עצוב כלכך על הערב המקסים שחי בבית הזה אך בלעדיך , היית מבין אותו אילולא כתבתי לו סיום? מי בעצם קבע שתמיד יש התחלה אחת ושחייבים לסיים את המכתב? מעניין אם בויקיפדיה אפשר למצא את התשובה לזה. אתה מכיר אותי, אני בטח אנסה. כמו שהתקשרתי להום סנטר כדי להתייעץ לגבי הצבע שלא התייבש על הקיר וביקשתי את דודו. תמיד אמרת שאני תמימה ואני תמיד צחקקתי על זה מאותו מקום של תמימות. פעם אחת, רק פעם אחת חשבתי שאולי אני אמורה להעלב מהאימרה הזו אבל זנחתי את הרעיון מיד, הרי אם אעלב אצטרך שוב לקחת אחריות על משהו ואני כבר מרגישה את כובד האחריות על כתפיי. בא לי פשוט להיות פשוט הערב כשהאחריות היחידה היא לפקוד מידי פעם את חדר הילדים בזכות גדולה ולראות איך הנשימות שלהם משוות לאוויר שבחדר תנועה שחודשים ארוכים לא היתה בו. כמעט כמו הרגל המרוסקת שלי , שלא נעה גם כשהחלטתי להזיז במרץ את שאר חלקי הגוף.

      המחשבה שלי השתתקה לרגע , ביקשה ממני דקת דומיה, היא כנראה רוצה להניח ללב להזכר איך זה שעושים אהבה עם חלק מהגוף ומרגישים שלמים כלכך. 

      אז זהו, שלא אסיים את המכתב הזה. נראה לי שאשלח אותו כך אל דפי הספר שלנו בתקווה שמי שיקרא אותו לא יחשוב לרגע שהפואנטה נגמרה , כי היא בעצם אף פעם לא נגמרת, גם כשהמילה "סוף" באותיות קטנות מתנוססת על דף שלם. שם נדמה לי שההבנה שב-"לא חיים" שמוטבעים במילים שמשייטות במהירות שיא בין גלילי הדיו בבית הדפוס , ב"לא חיים " האלה למדתי את כל מה שאי אפשר ללמוד בחיים באמת. 

      אומרים שמציאות עולה על כל דמיון , אז מה קורה כשהדמיון משמש האדמה שעליה הפירות שלי מבשילים? זה בסדר להאמין שבמקום שדה קוצים שיבשו לעת קיץ, תמיד יהיו שם עצים מוריקים להפרות בי חיים של ממש? 

      אינסוף. אלף יוד נון סמך וו פה-סופית הכי מציאותיות שיש שהזרע שהפרה את הביצית שלהן חרך בדרכו אליה פיסות עור וצרב בהן אושר ועצב שאימן מולידן היא האהבה בכבודה.

      _______________________

      הפעם, השקט הוא גם מתחת לקו

      דרג את התוכן:
        1 תגובות   יום ראשון, 15/5/11, 22:59

        היו לילות שהתבוננתי בך 

        על רקע האור המעומעם מנורת האבן השקופה

        שוחחתי בנעימות עם תווי פניך

        צחקתי למשמע קולה של עווית בקצה שפתיך

        לוטפתי בעיניך העצומות

        וריסיך הרכות

        חלקו כסת לפניי בקצוות שנותרו יתומות

        לשורשיהן שכיסו אותך בתום.

         

        תפרתי חלומות למחצלת

        שתי וערב ארגתי בהם

        עליה אהבנו תחת מצע של שמים

        ורקמתי בה תחרה לתפארת

        עטפתי את גופי בה

        כשאתה התפלשת בעיטורי אימרת הבד

        להשיא לי מילים של אהבה בשתיקה

         

        זכיתי לאהוב

        ומי שזכה כך לעולם לא ירשה לאהבה להרגיש אחרת

        רק כך

         

         

        ____________________________________

        אני יודעת שהכללים והחוקים והתבניות והמציאות וההגדרות וההחלטות מאבדים עצמם לדעת

        עת הלב בוחר לו יקום משלו להתרחב אל הלא נודע הידוע לו לבדו

        ואני מחבקת אותם בחמלה וב-רוך ולוחשת להם, הסו, 

        הניחו לו לחיות את פעימותיו ואולי טיפ טיפה לפעום אתכם אליו.

        אתם חכמים על הדף ועל דחף הכח

        הוא חכם על החיים

         

         

         

        דרג את התוכן:
          5 תגובות   יום רביעי, 11/5/11, 21:03

          זהו, הזמן המטורף שבין פסח לעשן המנגלים שמנסה לטשטש את הצפירה נגמר. אמנם מחר מתחיל סוף שבוע והשעון הביולוגי מאבד עצמו לקצב האירועים, אבל אנחנו כבר מזמן הפסקנו להתחשב בשני המחוגים המקוריים שהדביק לו הייצרן והמצאנו לנו פטמות זקורות לתקתק בהן את הימים כשהקצב הופך שולי ומה שמסתתר מאחוריו מציג עצמו בפרונט , מלא תשוקה והתרגשות. כן, גם כזו שצורבת בגרון ברגעים של זכרון על מה שהיה וגם זו שליטפה אותי כל הלילה בזרועותיך. 

          אני מרחפת כאן, גופי באוויר והמגע היחיד הוא אצבעותיי על האותיות שמספרות לך את מה שאני מרגישה. החלטתי לצרף לך שיר שהקשבתי לו ברגעים של "חיים" שמחוץ לנו ואני תוהה איך תוכל לשמוע אותו כשתפתח את המעטפה שתגיע בדואר. חבל שאי אפשר לצרף לינק למכתביה מקושטת פרחים, כמו זו שאני אוהבת לשלוח לך עם ריח הגוף שלי, בידיעה ברורה שהפרחים שמעטרים אותי חשופה לעיניך הם פרחים שאף פעם לא נובלים. הם אפילו לא דוהים עם הדף במשך השנים, הם תמיד נשארים אדומים יותר מהצהוב שהנייר יהיה.אתה רואה אותם, נכון? גם כשהדבר היחיד מתחת למילים הם קווים דקים שמכוונים את השורות. כן, הם הדברים היחידים שלא אני כתבתי. אני זה מילים ודמעות ופרחים ואהבה. בעולם המודרני הזה התרגלנו להוסיף משהו שהוא לא רק משלנו. זה לא כמו פעם, כמו שנולדנו לפני אלפי שנים וחרטנו את סיפור חיינו על קיר של מערה בתוך ההר, כזה שיום אחד יתגלה על ידי מישהו זר כלכך שינסה לפרש את מה שרק אנחנו בראנו אחד לשניה. שם, שם לא צירפנו לינק של שיר ביוטיוב, שם ציירנו אהבה באצבעות שחבקו בליל אמש בשר אל נשמה שהתפלשו על אדמה חשופה.

          אני מרגישה איך הריחוף הזה מתרחף לעצמו ומפזר את מה שאני רוצה לאמר לך באופן כזה שאולי גם אתה לא מבין. אולי גם אני לא מבינה, הרי ב"לא חיים" האלה שבחרנו השקענו כלכך מעט משאבים בלהבין באמת וכל מה שאנחנו עושים בהם זה לפמפם את הלב שחי כלכך מחוץ לנו, מתריס כנגד כל מה שאנחנו חושבים ועושה שמות בתבניות הכלכך מאורגנות שמכתיבות לנו את החיים.

          נדמה לי שאפרוש את כנפיי ואניח את גופי חזרה אל הספה כדי לחשוב קצת , אולי אמצא לי מערה לאצור בה את זכרונותיי כדי שאוכל באמת באמת להמשיך הלאה בלי לפחד שאף אחד לעולם לא ידע אותי כפי שהייתי. 

          אתה חושב שזה משמעותי או שאפשר גם לוותר על זה ולהאמין שגם אם דפי ההיסטוריה שלנו יהיו ריקים מתוכן עדיין לא יהיה בהם מקום לשנות  דבר ממה שהיה כאן?

           

          __________________________________________

          כשהתחלתי ללמוד קצת על איך לכתוב את הספר שלי, השאלה שעלתה לי היתה

          האם באמת אפשר לשכתב את ההסיטוריה?

          או שמא היא תוותר לעולם כפי שקרתה ורק פרושים תקופתיים יגדירו אותה מחדש למי שיתאווה להתרפק עליה מפעם לפעם.

          יתאימו אותה לתנוחת נפשו השרועה על מצע של תאי זכרון נאספים.

          עדיין שואלת והנשימה לא נעצרת, להיפך, היא זורמת כמו האוויר שאליו אני ארחף ברגע שאניח למכתב הזה.

          נדמה לי שהמצאתי עכשיו את הזמן הרביעי אחרי שהעבר וההווה והעתיד הפכו בנו אחד. 

           

          דרג את התוכן: