כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פרופיל

    עוד טיפ טיפה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    עוד טיפ טיפה

    שלוש הגרציות מתוך תמונת \"אביב\" של סנדרו בוטיצ'לי.
    במיתולוגיה היוונית, שלוש החאריטוֹת היו אלות החן, היופי, הפריון וכישרונות המוזיקה והאמנות. לדברי הומרוס, הן היו בנות לוויתה של אפרודיטה, אלת היופי והאהבה.

    ארכיון

    ארכיון : 6/2011

    3 תגובות   יום ראשון, 26/6/11, 01:40

    שתי נשים מול הים, כובעים עם שוליים מגלים רק חלקי פנים, ספר ביד ושקט של הגלים כמו מוזיקת רקע מלטפת את האוויר. את יודעת? אני באמת לא מבינה למה לא עשיתי את זה עד היום? היא הסתכלה עלי בשאלה. כן, אמרתי. ככה. לשבת עם חברה בים, או לצאת עם חברות לבית קפה או אפילו לבר מעניין. אף פעם לא עשיתי את זה לפני כן. תמיד יצאתי עם בן הזוג שלי או במקרה הטוב עם ידיד. אנחנו חברות כבר כלכך הרבה שנים ולדעתי בזק הקפיצה את המניות שלה על שיחות הטלפון שלנו. במקסימום , התפאורה הכי מעניינת היה הסלון בבית שלך. היא חייכה אלי וחסכה ממני את התזכורת כמה פעמים הוא שאל אותי למה אני לא נפגשת עם החברות שלי.

    אחרי סימפוניה נוספת של הגלים החלטתי לשתף אותה בעוד משהו. את יודעת, יש לי עוד משהו שאני רוצה להגיד אבל בבקשה אל תתחילי לשכנע אותי שהשתגעתי ותדפקי לי כאן מונולוג על איזו אישה מדהימה הייתי שם. מבטיחה? היא הנהנה בשקט ואני סיפרתי לה כמה מציק לי שאפילו פעם אחת לא חשבתי על אפשרות להפשיר בשר מהפריזר ולבשל לו סיר של אוכל שיהיה לו למשך השבוע , עד שאגיע שוב. כשאני חושבת על כל מה שעשיתי שם, בסך הכל הייתי די פרינססה. היא כמעט נחנקה. אני יודעת שלקום מוקדם בבוקר ולהכין לו כריכים מעניינים ותמיד לצרף ממתק ופתק עם מילים של אהבה זה הרבה מעבר למה שחוקי הביצ'יות מאפשרים וזה משהו שהוא תמיד אהב והתרגש ממנו , אבל אני , שתמיד דיברתי על "בית" לא ידעתי לעשות את הדברים ש"בית" זקוק לו כדי להיות כזה. אני אוהבת ותומכת ומסורה, אני יודעת (דיברתי מהר כלכך כדי שהיא לא תעז להפסיק אותי) אבל ... את זוכרת את הפוסט שלי על "גם פרח בכוס מים זה בית"? שאלתי. היא הפתיעה אותי ואמרה לי, את צודקת. זה לא אומר שאת לא בסדר, אל תשכחי שאף פעם לא היתה לך דוגמא , אבל אני מבינה אותך כלכך. היית מרוכזת בעצמך בשנים האלה וזה שאי אפשר לקרא לך ממש אגואיסטית זה, כי בדם שלך יש את הגן הזה של נתינה ומסירות שמכפה על הכל. 

    הסתכלתי עליה, חשבתי לעצמי שבטח חששתי ממשהו אם לא בישלתי לו. לפני שעברתי את החוויות של החודשים האחרונים והפסקתי לפחד כלכך, חשש היה המניע הכי גדול שלי לעשות או לא לעשות דברים. אז מעניין ממה חששתי. אולי מזה שהוא מבשל יותר טוב ממני? או שאולי כי בשנים האחרונות אני מבשלת רק "אוכל לילדים" והוא כלכך גבר. ואולי כי היה לי נדמה שהוא לא זקוק לזה ואני כלכך צריכה שיזדקקו לי. 

    חזרתי לספר שלי, השורות נמחקו מולי. כאילו שלא בא לו שיקראו אותו עכשיו או שאלו היו אלה הדמעות שלי שהסתירו לי דברים שעלולים להסית את המחשבות שלי מהבנה חשובה כלכך. 

    לא האוכל זו ההבנה, אלא הצורך הכלכך חזק שלי להרגיש שאוהבים אותי ושאני אוהבת חזרה שסימא את עיני וכל מה שראיתי אלו מחוות ומילים יפות ומתנות קטנות ושירים מרטיטי לב (שזה אולי יותר ממה שיש להרבה אנשים) , אך שכחתי שהצד הזה של האהבה הוא הגג שאינו יכול להחזיק עצמו באוויר אם אין לו קירות של כל מה שבית צריך.

    תמיד ריח הגוף שלי היה מחבק אותו כשלא הייתי וגופו התעורר אלי גם ממרחק, מעניין מה היה עושה לו ריח התבשיל שלי שהיה מתחמם על הגז. אולי כשהיה מתיישב בגפו ליד שולחן האוכל, הוא לא היה מרגיש לבד.

    נדמה לי שזו מחווה אחת שייחלתי לה ולא ידעתי לתת. בית.

    ______________________________________


    מתחת לקו הזה אני תמיד לומדת את מה שעלי לעשות כשפניי קדימה וליבי פועם לעצמו את העכשיו. 

    איך לפעמים אנחנו צריכים את הזמן הנכה והמרחק הבלתי מנוצח כדי לראות.

    נדמה לי שאקנה לי שעון שהולך לאחור ואמציא לוח שנה שיסמן את הימים הפוך. 

    יש סיכוי שאלמד כמה דברים עוד לפני שאזדקק להם?

    רבות מחשבות בלב אישה ועצת ה' תשב לידה בנחת, להראות לה את מה שיש בה מעכשיו.

    ובים? ה' הכי קרוב.

    בכל רגע יש לי זכות לבחירה חדשה. 

    טוב שכך.

      

     

    דרג את התוכן:
      2 תגובות   יום שבת, 18/6/11, 22:10

       

      בעור שנהב תעטוף את גופו

      ויאוֹרוּ בו דמדומי המרחק,

      ובגימור פנינת אצבעותיה תלטף ירכיו,

      ויגברו תשוקותיו עליו


      חלציו בעמק האלה דום

      וירח הלילה לחמוקיה, הדום

      ושדיה יקיצו לידיו,

      שושן עיטוריהן יישקו לשפתיו


      ונשימותיה, שיתפרו לליבו כסוּת 

      יפרמו לשוב מערומיו

      ויעמעמו את פחדיו אל שרידי הנר

      להיסך דעתו שתבער, 

      עת רעשי גאות זיעתם

      יספרו להם שקט המִתְפָקד לחיים






       

      דרג את התוכן:
        8 תגובות   יום רביעי, 1/6/11, 19:21

        כבר שנתיים אני מתכננת שיפוץ בבית. כל פעם דחיתי אותו בטענה שאני רוצה לעבור דירה. תמיד הקפדתי לשמור על מצב אירעי, כדי שאוכל לשכוח שיש לי עמוד שדרה ולהתגמש אם אפגוש מישהו ונרצה לגור יחד. סימנתי לי את זה כתכונה חיובית כלכך , היכולת להתאים את עצמי כמו זיקית לכל מצב. כן, פעם זה היה ביטול עצמי. היום אני יודעת שלתכונה הזו יש גבולות ברורים ואני לומדת להניח אותם על השולחן בלי לפחד ועדיין להרגיש שיכולת ההכלה שלי לא נפגעה ושאני לא פחות טובה.

        **

        סוף סוף אני משפצת את הבית. אולי החודשים הארוכים שאני שוכבת בנקודת תצפית שחולשת על כמעט כולו הבהירו לי כמה דברים שלא העזתי להבין קודם. היום, כשהאיש של הגבס עזב, עמדתי מול הקיר החדש שבנינו לחדר הילדים. הקווים כלכך ישרים בו והצבע מלטף אותו ברכות, שלא כמו בקירות הישנים בשאר חלקי הבית.  

        נגעתי בו. כן, אתה יכול לקנא, אני מרשה לך. זו היתה נגיעה אינטימית כלכך. ליטפתי אותו בעדינות , ריפרפתי באצבעותי מנסה להרגיש אם הוא נושם אלי כמו שהבטן שלך הגיבה כשידי הקטנה התמסרה לה. הוא דמם, אבל לא כמו שאתה חושב. פשוט לא היו שם עליות וירידות בקצב נשימות (וגם לא עליות וירידות של אהבה כמו שהלב המסוחרר שלך חווה) , אבל הוא חי לי הקיר הזה.

        הרגשתי איך הוא סופג אליו ברגעים האלה את כל אהבתי , סופח אותה אליו כמו גיר את המים והיתה שם תשוקה, כי הרי תמיד אמרנו שנוזלים זה סימן לתשוקה, לא?

        פתאום לא חשתי דבר כשחשבתי עליך. כל ערגתי חלחלה לה פנימה אל בין כדוריות הצבע הדקיקות וגם כשקראתי לה לצאת היא בחרה להצטנף שם כמו פנינה בקונכיה, כזו שמרגישה שהגיעה הביתה. 

        מרוב נוזלים בתוך הקיר הוא בטח יתמוסס יום אחד. אתה חושב שכשזה יקרה גם האהבה שלי תתמוסס יחד איתו , או שארכיאולוגים בשנת 3268 יגלו את שרידיה כמעט שלמים, כמו שמצאו חפצים ברובע ההרודיאני בירושלים? תאר לך. אהבה שלמה מפמפמת בידו של דר' ארכיאולוגוס? נראה לך שהוא יוכל באמת למצא את המילים לתאר את הנכס שגילה בעמל רב, כשישב על בירכיו וסירק את רסיסי קיר חדר הילדים שלי במברשת עם שערות זנב סוס עדינה? אולי עדיף לקוות שהאהבה תתפורר לה בין חלקי הגבס ושרידי הצבע, כדי שאף אחד לא יתרגם לנו אותה למשהו שהוא לא,  נכון?

        **

        מסתכלת על הקיר השלם הזה. הוא יודע, כמוני, שגם אם יתפורר לו לפיסות פירוריות עד דוק, הוא ישמור בחירוף נפש על מה שנחבא אצלו פנימה בשעה שהמשכתי את חיי. הוא נבנה בצלמי, מלא אמונה ואין לו טיפ טיפה של ספק שכך יעשה. 

        עוברת לחדר החדש שלי, מתחילה לנפות חפצים ושארי משחקי ילדים כדי שמחר יוכלו לשבור את הקיר האחרון ולפתוח לי דלת לחצר האחורית החדשה. כן, שוברים ובונים קירות כמו תבניות מלאות דפוסים כדי להגשים חלומות לחיים של ממש. זה תמיד כך ואין קיצורי דרך.

        ____________________________________

        שותקת. פשוט שותקת מתחת לקו הזה עכשיו.

        רוצה להקשיב לפעימות שמתחילות להתרגל לקופסה המרופדת החדשה שלהן.

        זה לא קל להן, זה כמו השתלת איבר חדש וזה דורש זמן.

        מאמינה בהן שהן יכולות. אני הרי תמיד מאמינה שאפשר.

        דרג את התוכן: