כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פרופיל

    עוד טיפ טיפה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    עוד טיפ טיפה

    שלוש הגרציות מתוך תמונת \"אביב\" של סנדרו בוטיצ'לי.
    במיתולוגיה היוונית, שלוש החאריטוֹת היו אלות החן, היופי, הפריון וכישרונות המוזיקה והאמנות. לדברי הומרוס, הן היו בנות לוויתה של אפרודיטה, אלת היופי והאהבה.

    ארכיון

    ארכיון : 8/2011

    5 תגובות   יום שבת, 27/8/11, 18:17

     

     

     

    אביב אמרה שהיא חושבת

    שבעיות של מבוגרים מפריעות לגלעד שליט להיות ילד.
    ב5 שנים ילדתי את זיו,התגרשתי,שילמתי מיסים,הותקפתי ועמדתי על זכויותיי הדמוקרטיות,תמכתי בילדיי בחולי ובשמחה,חזרתי ללמוד באוניברסיטה,נפצעתי ואני משתקמת,הכרתי חברים מדהימים,התאהבתי,נפרדתי,לקחתי אחריות על טעויותיי,כותבת את ספרי הראשון ומחלימה את כאביי.

    5 שנים של זכויות וחובות תוצר של בחירותיי.

    לנו,בכל רגע יש זכות לבחור מחדש.

    5 שנים לגלעד אין אף זכות בחירה אנושית אחת.



    ערב יום ההולדת שלך גלעד,אמא עוד כואבת את ציריה שנים רבות

    אני מאמינה בתמימות באהבה ובטוב

    ושהאמונה בהם מחיה אותם להיות נוכחים בחיינו

    מי יודע,אולי הם ישפיעו לטובה על מקבלי ההחלטות

    או ירחיקו עד לאנשים הרעים שמחזיקים בך

    ואולי אף עמוק יותר למקום מושבך,

    אליך.

    שתתמלא בתקווה,

    שתחזק רוחך,

    שתאמין שאתה אהוב ורצוי וראוי

    זה התפקיד היחיד שיש לך

    וכשתבוא תראה כמה אתה כזה לאמא

    ולעוד המון אמהות שמבקשות טיפת מזל טוב

    שיתיישב עם השכל הישר,

    האנושיות

    והאומץ לעשות את מה שיחזיר אותך הביתה.

     

    http://cafe.themarker.com/video/2326515/

     


    דרג את התוכן:
      2 תגובות   יום שישי , 26/8/11, 15:32

      הוא הסתכל עלי, הסתכל שוב על הדפים והשיב אלי את מבטו. בחן את פני, חלש בעיניו על גופי, למד אותי.

      ואני, זקופת גו וסנטר מורם רק סנטימטר מעל קו אמת המים שלו, כייאה לנסיכה, חייכתי אליו בעדינות ואמרתי: אני סומכת על עצמי ~ הוא פלט אנחה משולהבת בלחישה "איך את מצליחה להיות כך?"

      גם כשמה שניבט מהמילים הכתובות מולך ומה שלמד מבטך המתרגם ידיעות לתחושות מצייר מציאות קשה, אני מלאת אמונה שזה רק חלק מהדרך הטובה.

      והאיש הזה, שכמעט כולו שכל, פתח לרגע אחד את הלב, הגיש לי את ידו ואמר: אז תעשי!

      זה כל מה שהייתי זקוקה לו באותו הרגע, גם אם יש עוד המון דברים שאני זקוקה להם ו-אין.

       

       

      כתבתי את סיגוף הגוף

      שייצר את פריצות הנפש

      ותשוקה היתה שם לחולל

      כאחת לצרכי בן אנוש

      והיום

      כשסיגוף מכפיה לכל הצרכים כולם

      התהווה לבחירה מדודה אלמותית

      הנפש נפרצת פנימה

      אל שורשיה

      בלי לתור

      אין חיפוש

      יש רק היות האדם מתוכו


      כתבתי את הדרך

      תיארתי את נתיביה

      דמיינתי אותה להיות למציאות

      נשרטו כפות רגליי היחפות לחצץ

      נצרב חום השמש לעורי החשוף

      ייצבתי לב ברוח פרצים

      והחייאתי תאי מח בערימות מילים כתובות על מדפים

      והנפש שופעת רוך ועצב מעוטרים להפליא

      והגוף מסתפק גם לאיבריו המוצנעים

      והבנתי

      שאין שם דרך

      היא לא מחכה לי

      אני לא יוצרת אותה

      גם לא מדמיוני

      הדרך

      היא פשוט , אני

       

      http://cafe.themarker.com/video/2325197/

       

      שם הבלוג: יפעת

      ת.ז: אינסופית

      גיל: לתבונה

      מצב משפחתי: שלם

      גובה: רקיע

      עומק: ככל שהדמיון מאפשר

      משקל: נוצה

      שם הדרך: אמונה

      משהו על עצמי: יש בי מהכל, גם ממה שלא אוהבים

      משהו על העולם: העולם הוא אני וכל אחד

      משפט שחשוב לי: אחר המעשים נמשכים הלבבות

      ועוד אחד שחשוב לי: כשקשה, זה רק אומר שזה יקח יותר זמן וידרוש יותר מאמץ

      משפט שחשוב לכם: הקורא הוא הקורה ומה שאתם מרגישים עכשיו זה מכם

      תעודות: השלווה שהשגתי והתמימות שלא הפסדתי בדרך

       

       


       

       

      דרג את התוכן:
        1 תגובות   יום רביעי, 24/8/11, 16:08

        כשהבוקר נשאר מאחור

        סגרירי ואפור

        אני מלטפת בהבזק מחשבה

        את הרגע שבו ראיתי,

        ראיתי מבין כל הבשורות שהוטחו בפניי

        איך שתי ידיים קטנות ונחושות נצמדות לאחת ונדחפות לאוויר הדחוס

        בוצעות את היום הזה לשניים , כמו לחם אפוי טרי לפנות בוקר

        מזכירות לקשה שבחוץ את הלבן והרך של הבפנים

        וביקשתי חיבוק

        והרגשתי אותו , הרגשתי ב-ממש

        המילים המבקשות ייצרו אותו רגיש ותומך

        אז זה באמת חשוב אם הוא נשלח אם הוא מרגיש חי כלכך?

        הוא ייצר בי את הכח לשלוח חיבוק אוהב בחזרה

        אז הוא חי, אין סימן שאלה.

        והרמתי את הראש אל הדו"חות להתנסח

        ופתחתי את היומן לתאם את העתיד לקרות

        ושאלתי קושיות ומצאתי פתרונות

        והדמעות לא הפריעו לי

        הן מיסכו את הקושי

        הותירו בי משי

        וחייכתי

        הכל כבר מסתדר, גם אם אני לא רואה את זה במציאות

        הרי היא מוגבלת כלכך בהגדרות של בני אדם

        ויש בה עוד המון 

        ואם אני "עובדת" על עצמי , אז מה?

        התחושה היא קסם ואיתה אני חיה בארמון

        רחב ידיים ומלא באהבה , כמו באגדה

        כמו שאני מרגישה כל יום, כשאני נכנסת לספריה העירונית

        חשה איך כל מה שמצוי בעולם שנגלה וגם זה שמרמז על מה שעוד לא התגלה

        נפתח בפני

        עוטף אותי כמעט כמו הים

        לשם, רגליי עוד מתקשות לצעוד

        אך איוושת הגלים ורוח אלוהים

        נמצאים איתי גם בין המדפים

        אלו שנערמו ללמד אותי את מה שעלי לכתוב

        בשעה שאני חיה את החלומות שלי

        בדיוק כמו שאני מבקשת מהם להתגשם


        אז מה ידוע על היום הזה?

        שכלכך רציתי בבוקר שהוא יגמר, ומהר

        ועכשיו, שעת בין ערביים

        אני רוצה שישאר לעוד טיפ טיפה

        כי שם חבוי כל מה שאפשרי שעוד יקרה בו

        גל קול מלטף

        או חום המילים השקטות

        וערך ליכולת שלא מובנת מאיליה


        ואני

         

         

        http://cafe.themarker.com/video/2322842/

         

         

        לפני שאלחץ על ה"שלח"

        אני עוצמת עיניים ומדמיינת את כל מה שאקרא שם

        חוזר איתי לכאן

        בקשר בלתי נתיק שאינו תלוי במקום או בזמן

        כמו שאני עם עצמי

        דרג את התוכן:
          7 תגובות   יום שלישי, 23/8/11, 17:09

          ''

          אני אוהבת לטייל כאן, בשקט שלי. מתבוננת בתמונות של חברים, הן מספרות לי את מה שאני מרגישה לצבעים ולצורות ולמבטים של עיניים (כן, אפילו כשהן מוסתרות). אני גם אוהבת להקשיב לשירים שלהם. בוחרת אותם באקראי ומשתעשעת במחשבה למה בחרתי דווקא את השיר הזה ולא אחר. לפעמים נדמה לי שבכלל לא משנה מתי השיר הועלה, אפילו אם הוא בכלל מתוכנן לעלות בעתיד ורק אני ראיתי את הריבוע הגדול עם המשולש הקטן למטה והקשבתי. כן, פעם אחת אני זוכרת שאפילו הקשבתי כך ורק אז גיליתי שבכלל זה לא שיר של חבר, אלא שאני ביוטיוב ורק דמיינתי אולי שחבר מסויים העלה אותו (אנסה להזכר מי היה החבר הזה ואכנס לכרטיס שלו, לך תדע, אולי אגלה שיום למחרת השיר הועלה אצלו לבקשתי הבלתי מילולית. מאמינה שזה יתכן אחרי כלכך הרבה פעמים שדברים כאלה קרו לי).

          אין זמן ואין מרחב הם המקומות שאני הכי אוהבת להיות בהם. אני מרגישה איך שם הכל אפשרי גם כשהמציאות מראה לי אחרת. לפעמים אני בוחרת פשוט להתעלם ממנה ולעשות אחרת ופוף, היא משתנה לנגד עיני. מעניין מה יקרה כשאתעלם מהמציאות בישיבת הנהלה... מממ... אני חושבת שפעם הצלחתי להתעלם ממנה במו"מ והעסקה נסגרה בדיוק כמו שרציתי. אז , עוד לא הבנתי שבעצם התמקדתי במה שאני רוצה והאמנתי באמונה שלמה שגם הצד השני רוצה בדיוק את אותו דבר. 

          אהה, אני זוכרת שבמהלך משפט ארוך שבו הייתי העדה המרכזית , כנגד כל המלצות עורכי הדין והתביעה המחוזית , בחרתי לפרט לפרטי פרטים גם דברים שלכאורה לא היה בהם צורך (זוגות עיניים נשלפו כלפי בתמיהה אם החלטתי לעבור "לצד השני" או שפשוט השתגעתי). אחר כך התברר שהם אלו הדברים שיצרו פסק דין מבוסס אמיתות מדוייקות , רק כי העזתי לצייר אותן גם במקומות שבהם אפשר היה לחשוש שהשופטים יבינו אותם אחרת. סמכתי עליהם, שיבינו אותי בדיוק כפי שביקשתי. אני זוכרת שהסתכלתי להם בעיניים וביקשתי מהם לשאול אותי אם משהו ממה שאני אומרת אינו מובן. עו"ד של הצד השני שאל אותי בסוף המשפט אם אני מוכנה לעבוד אצלו ולהכין עדים למשפט. אמרתי לו שלא, אך אם הוא רוצה לדעת מה עשיתי שם אז שידע שפשוט הקשבתי לקול פנימי שאין לו שם ואין לו דמות וגם לא ריח או צבע או צורה, יש בו רק כלום אמיתי כלכך שמספר את הסיפור בלי לפחד ממה שהאחר יבין ממנו. זו העיצה שלי אליו , היחידה שתנתן לו בחינם כי כל השאר יעלו לו הרבה מאוד כסף. אתה לא מאמין מה הוא עשה באותו רגע, הוא חיבק אותי. זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי במשפט הזה. האיש הגדול הזה, שלכאורה תפקידו היה לרוצץ את גולגלת עמדתי, חיבק אותי בחום כמו שאבא מחבק את ביתו הקטנה ואז הבנתי שאולי בעצם התפקיד שלו בחיים שלי היה לעזור לי לבכות סוף סוף. 

          בכי תמיד מזכיר לי מפלים של מים. ומים, תמיד מזכירים לי תשוקה. אולי הקשר ביניהם זה הדמעות שלי שיזלגו על הלחי שלך, כשאניח את ראשי בשקע צווארך ואחזיר את נשימתי לקצב אנושי , בזרועותיך.

           

          רציתי לכתוב לך עוד כמה דברים אבל אני מתרגשת מידי עכשיו.

          מעדיפה להניח למילים שמגבילות את מה שאני מרגישה לחוויות צורניות מידי ואני רוצה אותן א-מורפיות כשאני יושבת כאן מולך במרחק לא מוסבר, אחרי יום נדיר בשלוותו וחושבת עליך. 

           

          _______________________________________

          בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות , שם נח חוסר הוודאות שלי

          אני תמיד מנסה להסביר למה הוא נוח לי ומרגש עד מפתיע עוד לפני שהתבהר

          החברות שלי חושבות שהשתגעתי, אבל נדמה לי שהוא מכיל בתוכו כלכך הרבה אפשרויות ומאפשר לי לחיות אותן ביחד ,על אף שהן לעיתים סותרות אחת את השניה.

          אז מה, 

          בארץ הפיות הכל אפשרי

          אז גם כאן, כשאני באה לביקור במציאות שלי

          יש דברים שאני לא מוותרת עליהם

          גם לא על זה שבכל רגע יש לי זכות לבחור מחדש ושהכל פתוח כלכך

          כך גם לכולם

          ועד רגע הבחירה, המעבר בין הבטן המתהפכת לפרפרים המלטפים 

          מעשירים אותי באלף הזדמנויות חדשות 

          וכשבוחרים, מוותרים על כמה דברים שאולי זו הדרך היחידה לחיות את הכל בשלמות.

           

          אולי השתגעתי אבל הכל מרגיש לי בהישג יד כלכך שאני מאושרת רק מעצם היותו בפוטנציה

          תגיד לי שאתה מבין

           

           

           

           

          http://cafe.themarker.com/video/2321702/

          דרג את התוכן:
            2 תגובות   יום שני, 22/8/11, 22:32

            אז...

            פרטתי מילים לאותיות

            ליטפתי את נשמתי

            שרטתי בה אמת

            שאפילו אני לא זיהיתי

            והיא התגוננה כלכך בהתפשטות הזו

              

            ובידיים חשופות

            עטורות משי קטיפתי

            השלתי חומות בצורות

            והפער בין הגלוי לנסתר המקודש

            חולל במילות קודש מותרות

            קרע גם בי

            את אותה אמת


            פעם ביקשתי רגעים שפשוט הייתי רוצה לא לדעת לראות

            וכאב צרב את הגרון מול מסך מטושטש מדמעות


            והיום...

            נפתחה הנשמה לקבל באהבה

            קישוטי חרוזים בחוט שקוף

            אליו אני משחילה כל פצע בנפרד

            אוחזת בו באצבעות חשופות

            ולרגע אחד הוא עטוף בהן

            חש כמה נעים כשאוהבים אותו על אף ולמרות הכל


            פעם ביקשתי רגעים שפשוט הייתי רוצה לא לדעת לראות

            ואלוהים התריס למולי לקבל בשלמות את חוסר המושלמות שלי

            וקיבלתי.

             לוקחת נשימה עמוקת ממשות שממלאת אותי בקסם

            גם ביום שהתעבר אל הלילה, לאחד

            ורק בשוליה זכר לאותו כאב

            אולי כי עכשיו אני חשה בהשתקפות של אהבה

            את חמימות הלב שהותרתי שם מייחלת לעטוף פסיעות זרות על דרך מוכרת

             

            קסם

            מילה חדשה שלא הכרתי

            קיבלתי אותה במתנה ממלאך שידע עוד לפָני, שהיום הזה יגיע

            ואזדקק לה, לעשות בה שימוש ראוי

            ועשיתי

            עשיתי את היום הזה לקסם של ממש

             

            תודה.


            http://cafe.themarker.com/video/2320872/

             

            דרג את התוכן:
              3 תגובות   יום שני, 22/8/11, 00:22

              http://cafe.themarker.com/video/2319677/

               

              __________________________________________________________

              היום,כל הכתוב הוא מתחת לקו.אין חלומות,רק זכות לבחור בכל רגע נתון מי אני רוצה להיות.


               

              "טוב וחסד ירדפוני..."
              אוקסימורון של טוב וחסד חיובי וקונוטציה שלילית של רדיפה
              דוד המלך מבקש מהקב"ה ללמד אותו בדרכי טוב וחסד ולא במורא ובפחד מפני "המחיר"
              הוא מבטיח לו להשאר קרוב אליו, כי לא יוכל באמת לרחק לאורך זמן ממקום שעושה לו טוב
               

              גם שיעורים שטבועים בנו עמוק, בשלל מילים המתכנסות אל הידע, מתובלות בניסיונות שהצליחו

              גם אלו לעיתים נשכחים ממני ומזכירים לי את הצורך הבלתי נלאה

              לזכור מאיפה באתי ולאן אני הולכת


              לעיתים, טלטלה שקשורה באחד, מושלכת על צווארו של אחר 

              וגם אם רק ברגע של אחרי ההבנה...

              אני מאחלת לי להמשיך וללמד את אהוביי להיות קרובים אלי בהשפעת הטוב עליהם

              ולא מפחד לאבד אותי או את מה שביכולתי להעניק להם.

              להשפיע בטוב גם בשעת קושי, על אף השותף הנצחי הקרוי אגו,

              בדיוק כפי שלמדתי בדם יזע ודמעות.


              פעם חשבתי ששכחה זה דבר טוב שמוחק מילים בחול

              היום אני מבקשת לוותר עליה , גם במחיר של לזכור דברים שחרטו בי צלקות

              ולסלוח עליהם דרך הנשמה ללא עזרת השכחה.


              רק לא לשכוח את משמעות השיעורים שסימנו לי את הדרך להיות מי שאני היום.

              דרג את התוכן:
                4 תגובות   יום שבת, 20/8/11, 16:19

                                               ''    

                 

                אתה חודר אלי, לאט

                נובר בך, אותי

                ואני אל פי שפתותיך,

                דוממת אל מפתנך מילים שקטות

                ושתיקתך מבקעת בי קשרים,

                לפרום מערות שנשכחו לאין-זמן

                ואותיר לנו אחת, פיתחה אלי מים זורמים

                להרוות בה צמאון שלא ידע הגוף

                מערת אבן וחול

                שאתלכלך בשעה שחום גופך בי

                ממיס שאריות של פחדים

                וידיך מציירות פס שקוף לאחיזה

                מנקות מעלי בוץ של נסיכה

                מקדשות בי טומאה טהורה

                ונהרותיך זורמים אליה

                משקים בנו תשוקה

                ולא אפחד שימיסו אותי למשמרת ערגה

                יהיה שם אותך

                שתשמור עלי


                רק אני

                רק אז

                 

                 

                 

                 

                דרג את התוכן:
                  5 תגובות   יום שישי , 19/8/11, 13:45

                  ''

                   

                   

                  התגעגעתי אליך אחרי כלכך הרבה שניות שלא דיברנו, אז ישבתי לכתוב לך עוד מכתב ולספר לך על טיול שערכנו לפני כמה חודשים, בגשם. זיו, אביב ואני חיפשנו רקפות בדרך בורמה הבוצית. זה היה טיול כלכך מיוחד בשבילי והאחרון מאז. כל הדרך סיפרתי להם סיפורים על כיבוש ירושלים, על הדרכים היצירתיות של הלוחמים שלנו להגיע אל העיר ולספק מזון ושתיה ורוח גבית מהמרכז. הם בלעו בשקיקה כל סיפור ודמיינו להם שהם הלוחמים עצמם שהיום, אחרי עשרות של שנים, מבקשים לספק להם ... רקפות. מיוחדים הילדים האלה.

                  ***

                  שיא היום היה כשהגענו לפסגה של אחת הגבעות וזיו ביקש לנוח. פתאום הוא מצא גזע עץ כרות , התיישב עליו ודיקלם את אחד הספרים שהוא הכי אוהב שאני מקריאה לו.

                  העץ הנדיב.

                  על אף הקור והגשם ישבנו והקשבנו לו בקשב רב. שאלתי את זיו מה הוא חושב על הילד... זיו ענה כמו זיו: "אני לא חושב עליו כלום". אביב לעומתו אמרה שלדעתה הילד נדיב ויש לו נתינה. הרמתי גבה ששאלה את הכל. מממ... היא הסבירה שבכל עמוד בספר הסיום הוא "והעץ היה מאושר" אז הילד נתן לו אושר. חוץ מזה, לעץ יש מלא תפקידים. לתת צל, לתת פירות, לתת עצים לבית וכסא למנוחה ואם אף אחד לא ישתמש בו אז העץ לא יוכל להיות באמת עץ. בסך הכל העץ הסתפק במה שהילד נתן לו, התייחסות שעושה לו אושר. הוא לא היה צריך ממנו יותר מזה , הוא לא היה צריך בית (כמו הילד) כי יש לו כבר בית, השדה. והעץ...החזיר לילד בכל הדברים הטובים שיש לעץ לתת. 

                  ***

                  כשהתעוררנו הבוקר זיו ביקש שאקריא לו שוב את הספר הזה ופתאום הרגשתי איך אני קוראת בפעם המאה את אותו סיפור, אבל מרגישה אותו עם משמעות אחרת. כזו שמישהו חדש נתן לי במתנה. 

                  ***

                  אנשים סביבי, ממלאים אותי אנרגיה. אני תמיד מודה על כך ומשתמשת בהם (לא, לא שימוש ציני. הרי אתה כבר יודע שגם אם אתאמץ מאוד לא אצליח להוציא משפט קטן של ציניות מפי), אני משתמשת בהם כמו שאנחנו משתמשים בצילו של העץ ביום שמש, מאפשרים לו לממש את המשמעות שלו ועל הדרך ללמוד כמה דברים על אהבה של שתיקה, עם אצבעות שלובות וראש רך מונח על כתף חסונה .

                  כן, הוא לחש לי פעם בסוד שהוא שם לב לזה כשחטא במציצנות עצנושית:)

                  מעניין אם לעץ יהיה שימוש במה שהוא רואה כשאנחנו שם, ככה. מעניין אם העצה שלידו תתרפק עליו הלילה והוא ידע בדיוק איך לקרב אותה אליו, בלי לשאול, בשתיקה בוטחת, בענף חסונה יעטוף את כתפיה הדקיקות. מן חיבוק שיזכיר לה שבית הוא לא רק ארבע קירות. לפעמים הוא מרחב עצום של שדה או דשא ומה שעושה אותו כזה זו התחושה שמי שחי בו נברא לו.

                  ______________________________

                  מתחת לקו אני מתעוררת למציאות 

                  לעיתים מגלה שהדמיון השיק אליה פירורי הגשמה, כמו פירורים שעל עוגת גבינה

                  לעיתים מגלה שהמציאות פשוט חלמה עוד חלום אחד, שפותר לה חידה עלומה

                  ולעיתים אני מגלה שהמציאות מצאה לה דרך להתגשם בעצמה

                  ואז אני אוהבת את כל מה שאני , בדיוק כפי שאני

                  ומחבקת את כל מי שאני לא

                  ומקבלת עוד שני סנטימטרים של מרחב ללטף את האחר

                  כשהוא בדרך להגיע אל בית משלו

                   

                  ''

                   

                  ___________

                  ועוד קו אחד קטן:

                  לעניות דעתי המתכנסת לבד רך שמרגיע את עורי לשקט שבפנים

                  כולם טובים ויפים ומבקשים חסד וזכות

                  ואם לרגע הם לא נוהגים כך, זה רק אומר שהם במקום קשה יותר מאשר הקושי שנוצר לי. 

                  (תן לי להאמין בזה ואל תוכיח לי שזה לא כך, בבקשה)

                  דרג את התוכן:
                    3 תגובות   יום שני, 15/8/11, 13:58

                    יום אהבה היום ואחרי שכתבתי שיר לאהבה וחלום של אהבה וברכה עם הילדים לכבוד היום הזה ועשיתי לעצמי דברים קטנים של אהבה (יום אחד אספר לך ... :-), התפניתי לכתוב לך מכתב. עדיין אין לי מושג מאיזה חלק של אהבה הוא יכתב וגם לא אם אכרוך אותו בשאר המכתבים או שאשאיר אותו במגירת המסך הזה, אבל אתה מכיר אותי, פשוט התיישבתי והתחלתי לכתוב.

                    יום אהבה מתקרב לסיומו ואני מרגישה כלכך הרבה אהבה סביבי, שזה קצת מצחיק אותי שאחרי 24 שעות זה כבר לא יקרא "יום אהבה". הרי אני כלכך מלאה בה , רגעעעע, רק התחלתי. מסתובבת בעולם בתחושה של חצי ריחוף ולרוב אין לי הסבר מדוייק למה. זה כאילו שאלוהים התחרט והמיר את האוויר ברגש הזה וביטל את כח הגרוויטציה באופן חלקי וייצר לנו עולם חדש, עם דיאלוגים חדשים ותכונות גם ישנות. כמו למשל, שאת ה"אווירהגש" הזה אפשר לזהם וגם לזכך וגם אפשר לנשום אותו עמוק לריאות ולדמיין פסים לבנים שמתכרבלים בו פנימה ובשאיפה אחת יוצאים החוצה בצבע אחר , כהה יותר, שמעיד על שחרור אחיזה במה שעוד כואב בפנים. אני לא עושה הרבה מדיטציה, כי יש לי תחושה שאם אעשה אותה לבד לא ארצה לחזור בחזרה, אבל פעם אחת הייתי באיזה שהוא מקום ושם, בדמיון מודרך, הוביל אותנו המנחה אל תוך סיפור שנשמע כמו סיפור חייו ואני זנחתי אותו באמצע הדרך ודמיינתי לעצמי את המקום שלי, עד שממש חשתי שאני שם גם בגוף. בכיתי, בכיתי המון. זה התחיל בבכי של עצב ואחר כך עבר לבכי של שמחה. חייתי שם חיים אמיתיים נטולי זמן ומרחב וכל מה שאני פוחדת ממנו וכל מה שאני אוהבת היו שם איתי. נדמה היה לי שלפחד ולאהבה היו בעולם ההוא הגדרות אחרות, כי לא פירשתי אותם כמו שאני מפרשת אותם כשאני כאן, בעולם הזה שלנו. לא היתה שם זרימת דם, נדמה לי שדווקא להיפך. הדם נעצר כאילו התפעל מהמראות הקסומים של מרחבי הדשא והנהר הזורם בעדינות תחת הגשר שעליו עמדתי. שוחחתי איתו, כן כן, עם הדם שלי. ישבנו מתחת לעץ גדול ומוצל , מחובקים , כרוכים אחד בשניה, חשים איך השמש בגבעון דום וירח בעמק איילון משתתקים לקדושת הרגע הזה. ונשמתי. נשמתי כלכך עמוק ורגוע בלי שהייתי צריכה להזכיר לעצמי לקחת עוד נשימה. אני חושבת ששם, ברגע הזה שבו "אווירהרגש" נכנס לריאותיי זה היה הרגע שבו הסכמתי לשחרר מעלי את כל האחיזות באמונות שיש לי , אפילו באלו שלא הכרתי. אז גם יכולתי להתחיל לחבק את האמונות שבחרתי מחדש , כמו שאני אמא, לא אוחזת, אלא מחבקת את ילדיי האהובים והם לידי, חיים את חייהם, משיקים אלי כשאנחנו בוחרים.

                    למרות שאני קטנה ושברירית אני חושבת שהורדתי קילו או שניים של מעמסה מעלי. ולא, לא השתנה היקף מותניי וכל קימוריי נותרו בשלים כמו שאני אוהבת. 

                    אז למה סיפרתי לך את זה? אהה, אני חושבת שרציתי לאמר לך שאני יודעת כמה קשה עבדת כדי להפטר משני הקילוגרמים שהציקו לך בבטן ועדיין אתה רוצה להשיל מעצמך עוד קצת מהם, אז תדע, שכשתפרד מכמה דברים ששמורים להם בין הקפלים ומתחת לעור הנראה לעין, אני חושבת שתגיע למשקל הרצוי לך. תדע שחוץ מאשר שזה ישא חן בעיני הבנות  ותוכל גם לחזור לגי'נסים הישנים שלך, זה יפתח לך עוד צוהר לאהוב את עצמך יותר.

                    לפעמים פחות זה יותר , קראתי על זה מאמר עיסקי/שיווקי היכן שהוא, נדמה לי שגם אם לא כתבו את זה כך, לזה הם התכוונו.

                    ____________________________________

                    מתחת לקו הזה הלב מניח לאצבעות להנפש על פרק היד

                    וההרהורים שבים למלא את יעודם

                    ואני מחפשת דוגמאות לכמה פחות זה יותר

                    ונזכרת שכשעמדתי בסופר מול מקרר המעדנים

                    עצמתי את עיני וביקשתי מאלוהים, בבקשה, קצת פחות מגוון

                    יהיה לי הרבה יותר קל לבחור...

                    אה, ועוד משהו, שאם יהיו פחות מחשבות, יהיה יותר מקום ללב להשמיע את עצמו

                    בלי הצורך להלחם על מקומו בשם הצדק והשוויון

                    והלב שלי, הלב שלי לא אוהב להלחם

                    הוא אוהב להקשיב 

                    הוא גם לימד אותי לעשות את זה וכך השתתקו הרעשים

                    עכשיו עלי ללמוד למלא את החלל בשקט שאספתי

                    אני שקטה ורגועה

                    ונהנית מכל רגע.

                     

                    סוף תקופה, נפלא כלכך הסוף הזה 

                    השקט שאחרי הסערה מתוק כמו אהבה שמבצבצת מתחת לנקבוביות העור

                    אותו עור שעוטף את הדם שלי , שעצר איתי שם עצירה שמגדירה מחדש את המושג זרימה

                     

                    (את השיר הזה רציתי להקדיש לך בחלום שכתבתי ליום האהבה הזה על סופים שהם המשך,

                     אז הבאתי אותו לכאן, כי גם כאן יש  סוג מסויים של סוף , נפלא שכך)


                    http://cafe.themarker.com/video/2311567/

                    דרג את התוכן:
                      2 תגובות   יום ראשון, 14/8/11, 21:01


                      אם אפשר היה לשתוק אל הדף

                      הייתי כותבת לך שיר אהבה

                      שאיש מעולם לא קרא

                      אם היה אפשר לשתוק את הקול

                      הייתי שרה לך ערגה

                      שאיש מעולם לא גילה

                      אם אפשר היה לשתוק את מה שאני מרגישה

                      כשאני מרחפת בחלל עטור שורשים עבותים

                      היית רואה במו עיניך

                      אלו שנפקחות בכל דקירת מחט

                      באריג הנפלא המדמם אל ידיך

                      היית רואה בהן את כל מה שעוד לא ידעת לספר

                      את כל מה שלא ידעתי שאפשר


                      ויציר אלוהים אנחנו

                      והוא,

                      שאין לו דמות

                      ואין לו פנים

                      ואין לו גוף

                      השתקפות מדוייקת של מה שאני חווה

                      כשעדיין לא ראיתי

                      את דמותך

                      או את פניך

                      או את גופך


                      ובכל ליבי אני מאמינה שיש אלוהים

                      כך בכל ליבי אני מאמינה שיש אותך


                      ומתרגשת עד לצריבת הדמעות את צווארי הרך

                      זה שייטה אליך

                      כמו שדמיינתי אותך

                      בשעה שידעתי שארגיש נפלא עם עצמי

                      כשתגיע.


                      ''

                       

                      האהבה כבר כאן

                      יושבת איתי

                      מנעימה את זמני

                      מדגדגת את הקצוות

                      משתעשעת כמו ילדה קטנה במגרש המשחקים של החיים

                      אני מרגישה אותה ממלאה אותי

                      בדיוק במקומות ששמורים

                      למה שראוי להיות




                      דרג את התוכן:
                        5 תגובות   יום שבת, 13/8/11, 23:45

                        ''



                        אז הנה עוד חלום שלי. הוא ישן, אבל הערב הוא מקבל חיים חדשים. המון זמן שזנחתי אותו לא לשווא, כנראה שמשהו בפנים ידע שעוד לא הגיע הזמן בשבילו. וזה בסדר, זה כלכך בסדר שאפילו המילה בסדר לא יכולה להבהיר זאת ממש. אני מתרגשת, אתה מרגיש אותי, נכון?

                        ערב יום אהבה.

                        ידעת שבמקור בני שבט בנימין היו אסורים על בנות ישראל בגלל פילגש בגבעה? אז כן, היה להם איסור כזה ובט"ו באב זה היה היום שבו בנות ישראל היו יוצאות לשדה במיטב מחצלותיהן, מרקדות בין השיטים ובני שבט בנימין היו באים אחריהן למצא את בחירת ליבן. אז ערב יום אהבה עכשיו והחלום שלי ללבוש שמלה קלילה , שקופה משהו, אני אוהבת שקוף כי לא רואים ממש את הגוף, אבל גם לא עסוקים בלדמיין אותו כלכך. הוא שם, ענוג ורך ובשל להתמסר ואינו משאיר צל של ספק, רק צל של ערגה.

                        וכך, בשמלה שאבחר אצא לי לשדה פתוח או אפילו לכר דשא עצום שקשה לראות את גבולותיו ואם לא יהיה כזה אז גם חוף של ים, שלא רואים בו את האופק, מתחלף בקלות בתמונות של החלום שלי. ככה זה בחלומות, אתה יודע. אפרוש את ידי אל הרוח וראשי יטה לאחור, בדיוק כמו שאני מדמיינת את עצמי מתמסרת אליך.

                        וכשהזמן יעמוד מלכת ורק השעון שנשאר בבית ימשיך לתקתק את עצמו, אתה תהיה שם, תתבונן בי בהתחלה מהצד. לא כי אתה מהסס, אלא כי המראה מרהיב בעיניך ~ לראות אותי מתמסרת אליך כשאתה עדיין רחוק כלכך. מניחה לכל התנאים המוקדמים במו"מ שהיקום מחייב אותנו בו , לא שואלת שאלות, כי הן עסוקות בהתמזגות נדירה עם התשובות ואני לא רוצה להפריע להן , בדיוק כמו שאני לא רוצה שהן תפרענה לנו כשנתמזג כך.

                        ואז, כשתתקרב אלי, לא תבקש רשות, לא תחוד לי חידה, תהיה בטוח בך וכמו שתי נקודות כספית ברגע השקה תהיה אחד איתי כשהמילים יוותרו מאחור. תניח את ראשך על ירכי ותאחוז בי וידיי ינטשו את האוויר שהיה בינינו ויכרכו סביבך, יעטפו את מי שבחרת להיות כשיצאת לאותם שדות או כרי דשא או חופים של גבולות שקופים, לחפש אותי.

                        ערב יום האהבה ולמרות שאני בבית, כולי מלאת התרגשות והדופק מואץ והלב מתרפק על חלום שכלכך ברור לי שאם יש דבר כזה זוגיות שלמה, זוגיות החלום הזה והמציאות שלי הם ההוכחה לכך.

                        אז מה אם אחד מהם מתמהמה, הרי כשמישהו מאחר אני אף פעם לא כועסת, אני מקסימום דואגת שאולי קרה משהו ואז מרגיעה את עצמי עם פרשנות אחרת, כי ממילא עד שלא אדע למה... גם הדאגה מיותרת, נכון?

                        אז עכשיו אין צורך בפירושים, החלום שלי מספר את עצמו בנפלאות, שכזו אפשר למצא רק באגדות שמתגשמות.

                        _____________________________________

                        חיי הם אגדה אחת שלמה שמתגשמת כל פעם לפרק אחד

                        לפעמים הפרולוג הוא סיפור מתח או דרמה כואבת להחריד

                        אך תמיד הסוף הוא טוב. 

                        תמיד.

                        ויש כלכך הרבה סופים באמצע הדרך, שאני תוהה מי זה שפירש את הסוף כמשהו שאין לו המשך, רק בגלל שבהמשך הזה משתנות הדמויות או הכתובות או המשמעות של המילים?

                         


                        דרג את התוכן:
                          4 תגובות   יום שישי , 12/8/11, 16:27

                          ''

                          המסע הזה שלי

                          משול בעיני לטיול במרחבים של חול שכובש בו את יעודי

                          או בדרך עמוסת סלעים בצידיה.

                          חלקם עטופים עלי כותרת

                          חלקם עירומים כביום הוולדם

                          ואני תרה לעצמי את השביל,

                          מותירה בו סימני כפות רגלים יחפות

                          ופרחי בר למרגלותיי.

                          אני מלטפת כל סלע

                          לעיתים בידי הקטנות

                          לעיתים במבט מרוחק

                          ולעיתים במילים שרק הוא יכול להבין...

                          וכשאני פוגשת באחד כזה,

                          שקעירותו מכילה להפליא את קימוריי

                          ותבליטיו נוחים להרגיע בי את ריקועיי,

                          שם הטבע מאשר שזהו השביל שביקשתי לי

                          וזו נקודת נווה המדבר שדמיינתי

                          כשפרשתי ידיי אל מה שלא הכרתי



                          אפשר לשאול איך אני מרגישה עם הסלע ההוא,

                          אך המדד בעיני הוא כיצד אני מרגישה עם עצמי

                          כשאני מגיעה לשם

                          ומניחה במסירות מפוייסת לכל השאלות להישאל

                           

                          _________________________

                          כשאגיע... ארגיש נפלא עם עצמי מולו

                          אני יודעת

                          דרג את התוכן: