כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פרופיל

    עוד טיפ טיפה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    עוד טיפ טיפה

    שלוש הגרציות מתוך תמונת \"אביב\" של סנדרו בוטיצ'לי.
    במיתולוגיה היוונית, שלוש החאריטוֹת היו אלות החן, היופי, הפריון וכישרונות המוזיקה והאמנות. לדברי הומרוס, הן היו בנות לוויתה של אפרודיטה, אלת היופי והאהבה.

    ארכיון

    ארכיון : 9/2011

    10 תגובות   יום חמישי, 22/9/11, 12:59

    ''

     

    כל פסיעה

    מלטפת ירך אל העור

    מגששת אל הגולש בין הקפלים

    כמו תיבת סודות נסתרים עטופה במשי רך

    המשכיח ממנה את גזרי העץ 

     ועיטורי המתכת ופינות חדות של גבולות,

    מעגל אותן כראי לקימוריי

    מרפרף בין דפי הדמיון

    שם הכל חלק כפנינה

    ורק תחרת סבך עדין

    ועלי כותרת סמוקים

    ועוד טפח נסתר שנגלה ביניהם

    מספרים שהדמיון הוא פרי יצירה המתאווה לידך

    לקטוף אל פיך

    לנטוף ממנו את המציאות במורד צווארך

    אל הריח והטעם והמרקם והמבט ואיוושת הקריעה

    להשתכר עד אבדן כל אבזמי התיבות

     לגלות חמישה תחת בד משי רך

    שלא משכיח דבר

    רק מזכיר

     

    דרג את התוכן:
      3 תגובות   יום שלישי, 20/9/11, 22:18


      ''

       

      הארון פתוח לרווחה

      ומדפיו אספו אליהן פיסות ממני

      בשעה שפרץ תשוקתך פילח אותי לאנחות


      בלשונך ציירת לשדיי איפוק משתלח 

      טעמת פרחי נביעתי ושפתיי נחלצו אל הפולחן 

      והירח

      זה ששמר עליך לימים

      שצף גאות תשוקותיי

      בין שביל שדרתי לעמק מושאך

      כשמפלי המילים גאו אליך, לתהות


      באותיות חצבת בי גבעות רכות לידיך

      נתינות צנועות לפסגת מושא נפשי

      לעמוד פעורה 

      פרושת ידיים

      וללחוש בזעקה מבתקת 

      שהותירה את פיסותיי למשמורת בין מדפים

      עד שאשוב


      דרג את התוכן:
        4 תגובות   יום ראשון, 18/9/11, 21:24

        ''

         

        מועדון הומה אדם

        שקוף לתשוקה הבוערת

        ירכיים מתפלשות לבד הרקום

        לגופי  העירום תחתיו

        ורק הנשימות לובשות חוטים

        אלו המלטפים את עורי החשוף


        תאוות הזיעה שורקת בשערי

        ותאוות בשרך שורפת עליך אש

        קימורים נושפים להבה

        לאור צלילים המשתיקים מחשבות

        לקול אור מעומעם

        אין קירות, מלבד אלו שחצבנו בידיים חשופות 


        שמירת אין מגע

        רק רפרוף שפתיים בעירה

        וזמן נכה שקוצב לעצמו

        עוד יום

        עוד דקה

        ואני עוד מחכה


        גם אתה

         

         

        דרג את התוכן:
          5 תגובות   יום שלישי, 13/9/11, 23:50

          וכשזה בא

          כמו שטפון רך מלטף את הגיא

          מרווה בו צמאון

          טיפות נוחם לשתיקתי

          ופריחת הסתיו במורדות הגוף

          מ-שקע חסונך לראשי

          עד משקעיי תשוקתי

          אני מטפטפת אליך מילותיי

          ואתה מאיית לי זיעתך

          מבקע בי קורים מגוננים

          ואני ארקום לך דמיון חי

          אליו תפרה תשוקתך

          תזרע בי מציאות להתמסר 

           

           

          ''

          דרג את התוכן:
            3 תגובות   יום שבת, 3/9/11, 22:33

             

            באחת נשמעה נקישת הכריכה הקשה אל דפי הספר. שם נבראים ההרהורים על המידע שאספתי בין השורות. אני יודעת שלא לשווא היה חסר על המדף הספר שביקשתי וכשהאותיות המוזהבות על הכריכה החומה ביצבצו אלי מבין כל השאר, הן רצו לספר לי משהו. פעם חשבתי שמספיק לראות את זה, היום אני יודעת שכשאני מבינה איך זה קשור לחיים שלי, משהו בי מתחדש. בי, לא באוצר המילים שלי, גם לא בהרחבת הידע. 

            אז אתה בטח שואל את עצמך מה למדתי על עצמי משצף הדמיון של מיקי בן-כנען. כן, גם אני עדיין שואלת. שואלת חלקית, כי חלק מהגילוי כבר עומד לנגד עיני. 

            הדרך מכילה בחובה שלבים שונים. אתה מכיר אותי. כבר המון חדש אספתי לחיי, אך עדיין יש מקומות שבהם אני יכולה לסמן על מפה שקופה לעין נקודות ציון לא ממומשות בין המסלולים. יש את שלב הכאב שבו עדיין קשה לקחת אחריות ואני כבר למדתי לעשות את זה תוך כדי. זוכרת איך היית גאה בי, כששמעת אותי בתוך הבכי מבינה בזעקה שקטה את התפקיד שלי בחוויה הקשה. זה לא הזמן, אמרת בהתרסה ואני ידעתי שבמקום שלא אקח אחריות, אוטוטו יגיעו לביקור רגשות האשמה, אז לא ויתרתי.  יש את שלב הרצון העז לעשות את זה אחרת, אבל הכל נראה מעורפל וכאותי, שעד שלא משקיטים את הרעשים מבפנים זה ממש ממש קשה לראות שם משהו. בשלב הזה צריך המון סבלנות, כי הרי לימדו אותנו שכדי להתקדם צריך להמשיך ללכת והשלב הזה מבקש מאיתנו לעצור. לא לעשות מאום. רק להתבונן, בלי מחשבה, בלי מסקנה, בלי הבנה, רק התבוננות. גם את זה למדתי לעשות. שם השקט מבצבץ כמו קרניים ראשונות של שמש. הן הכי מרגיעות לדעתי, כי באותה שניה שהן מתגלות מעבר למזרח מיד מגיע הבטחון הייקומי הזה, שהשמש זורחת שוב. אז יש את הערך השולי הנוסף כמו הביס הראשון בתפוח אחרי צום מייגע. למרות שלילה עכשיו, אני עוצמת לרגע עיניים ומרגישה על הפנים את אותן קרניים נעימות, מרענן, אתה יודע? טוב, שלב המלל הוא כשאנשים אומרים את מה שהם הבינו, אבל זה עוד לא שלהם. כלכך ברור לי השלב הזה, שתמיד עורר בי דחיה מסויימת. להקשיב למישהו מדקלם "כאילו" שהוא כבר שם. היום אני יודעת שמילים מייצרות מציאות אז כששלב המלל מגיע , אני לא רק מדקלמת, אני מספרת את זה כאילו שזה כבר שלי. כך , כשזה יגיע, אדע איך זה מרגיש ולא תהיה טעות בזיהוי. אז תגיד לי, למה כשאחרים בשלב הזה, לפעמים אני לא כובשת את עצמי ומיד רוצה לזרז אותם משם לשלב הבא? אז מה אם זה לא בגלל חוסר סבלנות? הפרה הרי לא יכולה להניק יותר ממה שהעגל מבקש לינוק. מממ... אני צריכה לבדוק עם עצמי כמה אני סומכת עליהם באמת. עד כמה ערכם נשמר בעיני גם כשהם בשלב הזה. נדמה לי ששם עוד נשאר לי מה לעשות עם עצמי. 

            ואז מגיע שלב המודעות. וואוו, זה השלב הכי מרגש. זה אף פעם לא קורה כי החלטתי שהגעתי, זה תמיד מגיע כשיש מבחן והמורה יוצאת החוצה ואני צריכה לבחור אם להעתיק , כי אפשר לעשות את זה בלי להתפס, או לקחת אחריות על הכבוד ולהתמודד בעצמי. כל פעם שאני מצליחה להתגבר על הפחד לקבל "ציון נמוך" שימדוד את כל השלבים כולם , זה עובד! אז רואים את זה. את האור הזה שכולם כותבים עליו בפייסבוק כשלא ברור לי אם הם מסנוורים מפלורוסנטים או מאורות המסך שלפניהם, או שהם באמת כותבים את עצמם. תדע שאני נמנעת מלהגיב להם (נו, טוב, רוב הזמן) כדי להתגבר על מה שסיפרתי לך 7 שורות מעל... (כבר סגרנו שאתה מכיר אותי , אז גם את שיטות העיקוף שלי :-)

            ההתרגשות הזו מזכירה לי את אותה התרגשות שאני חווה לפני הנשיקה הראשונה איתך. כשהאינטימיות לא זקוקה לתמיכה ואני נושמת את האוויר שאתה מסנן אלי מבפנים והשפתיים מגששות במורד הלחי, מתביישות משהו להפגש והלב מנצח על הקצב והידיים מרפרפות על חלקי עור חשופים בין כתפיות לצוואר. כשהמחשבות משתתקות באנחה רפויה , מרימות ידיים לעוצמה כששפתיך חורזות סוד לפי, נשמתי מתמסרת אליך בענווה שרק מרמזת על געישות הגוף, כשנגיע.

             

            נדמה לי שלזה התכוון אלוהים כשאמר "ויהי אור" , הוא לא באמת ביקש ממישהו לשלוח יד למתג כלשהו בקיר ומזל שכך. אחרת הנשיקה הראשונה איתך היתה פיזית כלכך כשאני בכלל חווה אותה במעמקי האלמותי.

             


                            ''  


            __________________________

            שוב עשיתי את זה, את שלב המלל שלנו

            כתבתי עתיד להווה 

            ואני מחייכת עכשיו

            שוקלת אם ראוי לשלב את המכתב הזה בספר שלי

            הרי את סופו עוד לא בחרתי

            ואולי האהבה הווירטואלית תחיה שם לעד

            מעניין מה העורך יחשוב על זה 

            מעניין מה אתה

            דרג את התוכן: