ובכן, השיר המהולל 'מתילד' מוגש לכם לכבוד ערב החג ובהשראת שלומית נערת הסוכה הבלתי מעורערת. מתילד לעומתה היא קצת מעורערת, החמשיר שבו היא מככבת אינו בעל חמש שורות, אולי הוא סוג של האייקו אפגני, אבל גם זה מוטל בספק. בכל מקרה הוא נכתב ברגע של גאונות בשירותים, ולא, אל תגידו לי ששווה לנגב איתו את התחת.

חג שמח

מתילד הקטנה

הרהרה בדבר קיומה

היא בחנה רגליה וידיה

משכה שערה ומרטה עפעפיה

הרעידה מיתרים עד שמיים

וגרונה האדים בתמורה.

צבטה שיפולי בטנה

ורחרחה שם בקצה עד לאן שיכלה

להגיע

מתילד הקטנה

הרהרה בתחושות בתוכה

גלגלה בין אצבעותיה גולה מבריקה

וזו מצידה התגלגלה

ונדחפה עמוק אל תוך אוזנה

אוח

כמה עונג יש בכאב

הבינה

ומאז בשמאלה לא שמעה.

ה - סוף

המלים הראשונות של "הסיפתח" יעסקו, כמה נדוש, בכך שאלה המלים הראשונות, כמה מפתיע, של קיומי הוירטואלי. אני חשה התרגשות עוברת בקהל, אך היא תעבור מהר מאוד ככל שנזרום הלאה עם הטקסט......הופלה, אנחנו כבר לא במלים הראשונות אז אפשר בקלילות מעושה לדלג על ההתחלה המגומגמת הזאת.

גוועלד

אני לא טובה בהתחלות. בלאק אאוט מיידי. את היכולת הזו לבהות בקיר בעניין ולא להוציא מהפה מילה,

לא תוכלו לקחת ממני. ככה זה מול דף נקי, ככה זה כשצריך לעשות מינגלינג עם קהל לא מוכר, וככה זה כשצריך להחליט שזהו זה - הנה  אני פותחת דף חדש ומהיום אני לא פדלאה...

{אני כבר כמה שבועות מסתכלת על הטלפון של הסטודיו ליוגה ומשדרת לעצמי מסרים 'תתקשרי...תתקשרי'}.

אז כשהתחילה השנה החדשה הזו, הרגשתי שאני בבעיה. הנה שוב יתחילו הסיכומים וההבטחות, וביום כיפור שוב אצטרך להרהר על חטאי ועל דרכים לתקן את עצמי בזמן שאני גוהרת מעל צלחת קוסקוס.

את יום כיפור אף פעם לא אהבתי, ובעיקר בילדות. כנראה שלא מן הסיבות הנכונות. לא בגלל חרטות הנפש הקשות או הרעב המתפתל בבטן. אני תמיד דאגתי לפתח תאבון בריא ביום הזה, ולברוח מהאוכל של אימא בשאר השנה. הייתי אוכלת כל מה שנקרה לדרכי ולא משנה מה מצב הצבירה, ולמחרת כבר הייתי זורקת את הסנדוויצ'ים שנתנו לי בדרך לבית ספר ומטמינה את התפוחים עמוק עמוק בתיק להרקיב.

בבית רחש שקט מתוח. האור בסלון תמיד דלוק ומסביב חושך על פני תהום. הזמזום של המאוורר שפועל כל הלילה קדח ברכות לכולנו בראש. למטה, המולה. ילדים עם אופניים. צעקות של שמחה, שאגות התפרקות, צלצולי פעמונים. ולמעלה, ילדה אחת עם הראש בין הסורגים השחורים של המרפסת, מסתכלת מטה ומקנאה.

זה נשמע די טפשי, אז מה, אז לא היו לי אופניים, אז לא נתנו לי לרדת למטה להתפס בגלגלים של שאר הילדים. לא קרה אסון גדול...

בשנה שעברה רגע לפני גיל עשרים ושבע ויום כיפור, עשיתי את זה. בחרתי לי זוג עם סלסלה.

בלי הילוכים, בלי שום דבר, ביקשתי שיהיו יפים והעיקר שתהיה סלסלה.

ירדנו למטה, אני והאוקראיני שלי והוא לימד אותי איך ליסוע, אז גם למדתי איך לעצור {פשוט להתקע בקיר עם הסלסלה}. ביום כיפור ההוא חטפתי תיאבון. נסעתי בכל תל אביב, צעקתי משמחה, שאגתי מהתפרקות, צלצלו לי כל הפעמונים.{בעיקר כדי שאזוז מהדרך}זו היתה סגירת מעגל.

מאז הם רוב הזמן סגורים בשרשרת מתחת לבית. מדי פעם יוצאים לסיבוב, בעיקר חוטפים חלודה. זרקתי אותם למטה כמו אותם הסנדוויצ'ים מהילדות. וכשהוצאתי אותם השנה ביום כיפור, כמובן אחרי קערה יפה של קומבינציית מפרום, הם גמלו לי בחריקה ובכאב. 

אני חושבת שבל זאת אתקשר לסטודיו ליוגה....' תתקשרי...תתקשרי '

יאללה שתהיה שנה טובה.. והתחלה טובה לכולם:)