למען הגילוי הנאות ולמען הסר שאלות מאתגרות בסוף הפוסט, אספר כי מאז יום כיפור לא היה לי זמן לרכב על האופניים שלי והרגשתי שמשהו כאן לא בסדר. משהו מתמסמס. ** התמונה כאן היא מרכיבה באגמון החולה בחודש ספטמבר **

היות ונרשמתי לסובב כנרת בשבת הבאה, החלטתי שעליי לחזור לעניינים. אתמול יצאתי לרכיבה סובב כרמיאל וגמעתי זאת בשעה וחצי. לא הייתי מרוצה. יותר מדי כבישים ומדרכות. השאיר בי טעם של עוד. החלטתי לצאת היום לרכב עכו-נהריה-ראש הנקרה-נהריה-עכו, מסלול שרכבתי פעם  עם אחי ורציתי לחזור עליו.

קמתי הבוקר, התארגנתי, יצאתי.

השארתי את הרכב קרוב למשטרת עכו ופידלתי צפונה בכייף. אני נהנית לרכב לבד. מפזמת, מסתכלת על קו החוף וקו המים, על הבריכות והסלעים, האנשים שעדיין מתרחצים, הדייגים... רוכבת לפי הקצב שלי ושמה פעמיי לכיוון ההתחזקות הפיזית  וחזרה לכושר.

את הדרך עכו-נהריה-ראש הנקרה עשיתי בלי קושי. כ-20 קמ' בכייף. חשבתי שחלפה שעה. הסתבר - על השעון - שחלפה שעה וחצי. בראש הנקרה אני נוהגת לשבת כמה דקות, מנשנשת פירות יבשים, לוגמת מים וצופה למים. שפני סלע התחרדנו 3-4 מטר ממני ושאלתי את עצמי 'איך הם לא מפחדים? מאיפה הבטחון הזה?'. טוב, השמש מתחילה לחמם ועליי לחזור.

החזרה היתה הרבה יותר קשה. אני כבר יותר עייפה ויותר צמאה. שותה מים יותר בתכיפות.

בתחנת הדלק של גשר הזיו עצרתי להתרעננות עם מים קרים וכוס יוגורט טוב. מצויין. ממשיכה לכיוון נהריה ודרומה לעכו. מה שהיה לא קל - בלשון המעטה - היא הרוח הדרומית החמה שבאה מלפנים וממש עצרה את הפידול והמהירות שלי. הייתי צריכה להתאמץ יותר כדי להשיג אותה מהירות וזה היה מ ע י י ף .

עוד כמה עצירות בדרך להסדרת הנשימה, כמה דקות של צל מרגיע וקדימה ממשיכה.

הגעתי. אפילו הרכב עדיין חיכה לי שם.

עייפה וגאה, שמחה שעשיתי זאת. לבד.

מה דעתכם, אני מוכנה לסובב כנרת?