בחודש האחרון שהיתי באטלנטה ארה"ב.

קהילה יהודית עשירה, אוהדת ישראל וצמאה למידע. לצערם, הם מקבלים רק את חדשות ה- CNN שאינן אוהדות במיוחד ויש להם תמונה חד-צדדית של המציאות בה אנו חיים.

לא שהיתי שם כדוברת צה"ל, אך היות ונשאלתי לא אחת על מהות היחסים כאן וכו', סיפרתי על החיים שלי במדינה, על קהילת 'עושים שלום'  שאני מנהלת http://cafe.themarker.com/view.php?u=181977  ועל היחסים שלי עם ערביי א"י דרך קשרים אישיים וכו'. כל זאת התרחש כשעדיין היתה לחימה בדרום.

כשקיבלתי מצגת או סרטון, העברתי שם למכותביי.

מהמקום שלי, אני עדיין מנסה לראות ולחשוב ולעשות מה שאני יכולה, כדי לקרב את היום המיוחל הזה.

ביום האחרון שלפני הנסיעה ישבתי במפגש סיכום ונשאלה השאלה: מה היה המפגש/האירוע המשמעותי עבורכם?

אני חשבתי על שניים שחוויתי:

1. תפילת ערב שישי בביהכ"נס טמפל בעיר (ביהכ"נ הגדול בעיר) בשיתוף קהילתו של מרטין לותר קינג. הרב דיבר וגם המטיף שלהם, מקהלה משותפת ונגינה על פסנתר. התפילה נערכה בעברית ואנגלית והכילה מרכיבים של שתי הקהילות. ואני בליבי ייחלתי ליום שבו אנו כאן, נוכל לשבת יחדיו, בני שני העמים, בני שתי הדתות ולשיר ולהתפלל ביחד ולקבל יחד את השישי/השבת/ את עצמנו.

2. מוזיאון מרטין לותר קינג. שם זכיתי להכיר דרך סרטון קצר את משפחתו והוריו. במוזיאון היו כרזות רבות וכולן דיברו אלי.

אשה יקרה - שהיתה בין מארחינו - שהשיבה על אותה שאלה, ענתה להפתעתי:

"מה שהשפיע עלי היא האופטימיות של דינה. כאן אנחנו שומעים רק על שינאה ואיבה ודינה סיפרה לנו גם על דברים אחרים. על תקווה." התרגשתי כ"כ לחשוב שמכל החודש הזה, היא לוקחת את זה!!! אשריי.