שירת נשים ערביות בת זמננו

עורך: עמי אלעד-בוסקילה

הוצאת קשב לשירה

כבר זמן רב  אני מחפשת כתיבה בת-זמננו של יוצרות ערביות. והנה, היום בבוקר נקרה הספר בדרכי. קניתיו מיד, ללא היסוס.

הנה אחד השירים וסליחה שאיני מנקדת:

מגע / ענאיה ג'אבר

עלי לגעת בדבר-מה

כי במיתה נגעתי

אותו מגע

שאורגות הידים

להולכים ואינם שבים.

ענאיה ג'אבר היא משוררת לבנונית, מבקרת ועיתונאית. נולדה בעיר א-נבטיה 1958. בוגרת משפטים באוניברסיטה הלבנונית, משמשת גם כמבקרת קולנוע. פירסמה שישה קובצי שירה.

גדלתי בשנה !!!

שוב חלפה לה עוד שנה? איך זה קורה כל כך מהר?

יש לנו במשפחה מנהג נחמד כזה:

אמי מתקשרת על הבוקר לאחל 'מזל טוב'  ותמיד גם חוזרת על השאלה:  "נו... איך זה להרגיש בת..." ואני תמיד עונה "...כמו בת...."  

היום היא עוד הספיקה לברר איתי אם אהיה זמינה על הבוקר ועד איזו שעה. מצחיקה, לא?

בקיצור, אין חדש תחת השמש. עוד שנה חלפה לה.

גם לכם יש מסורות חמודות של ברכות יום הולדת במשפחה?

מחנה את הרכב בחניון של הבניין הכי קרוב לטיילת,

בנקודה הכי דרומית של נהריה,

מחליפה בגדים

מארגנת את הרכב החלופי - כלומר - האופניים - לרכיבה

שמה-לב שאיש תחזוקה של העירייה (מה הוא עושה שם? שואב? מזרים?)

מתבונן בי בלי הרף (אולי בגלל הטייץ המיוחד? החולצה החדשה?)

מחליטה 'להגיד לו משהו' כדי 'לשבור את הקרח' (איזה קרח? חום אימים... כבר 10:00 בבוקר)

מלטפת את האופניים במבטי, עולה, זורקת משפט כמו

'אז מה יותר קל, ללחוץ על דוושת הדלק או לפדל'? לאיש התחזוקה

מקבלת תגובה מפרגנת על רכיבה בכלל, משהו כמו... 'אני מוריד בפנייך את הכובע'

מחוייכת ומחוזקת

יוצאת.

הרעיון היה לרכב את המסלול מנהריה דרום לראש הנקרה וחזור.

אימון בפידול וחיזוק. הנוף מוכר. החוף. הלגונות. הכל טוב.

מפדלת בקצב שלי, מרשה למחשבות לנדוד

מגיעה לאלי אביבי, נהנית מהירידה התלולה

ורואה רוכב מפדל לקראתי.

נו, טוב, זה לא יוצא דופן, אבל בכל זאת יש לו קסדה

(באיזור נהריה זה לא מובן מאליו) ותיק גדול על הגב.

התיק מעורר בי תהיות על משהו מוכר. תיג גדול על הגב.

אני מכירה בחור עם תיק גדול על הגב.

מי זה יכול להיות? תתרכזי.

אחי !?

מכל הרוכבים בצפון, הבחור שאני פוגשת הוא אחי?!

נשיקה כפולה, חיבוק

והמשך רכיבה.

לאן? בפוסט הבא.