את מבטך אף פעם לא אשכח: 

למחרת וגם אחרי שנים.

עיניך מדברות הרבה כל-כך – 

יותר מהחיוך והמילים. 

דוא"ל וסיסמה.  

התחברות מחדש.

אישיות שונה.

בולעת ספרים,

אוכלת עמודים,

זוללת משפטים,

לוגמת מילים,

טועמת אותיות,

מלקקת סימני פיסוק,

יונקת רווחים,

מתענגת.

האב והבן...

ואין כל רוח קודש

לשמור עליהם.

אתה משפיע 

כצבע אדום על שור. 

מוטב שאברח. 

אין כמו משקפי

שמש, כדי להסתיר

עיניים דומעות.

כולם שקרנים,

ואינך יוצא דופן,

הגבר שלי.

אשת השכן בבניין ממול

מסתובבת עירומה

כביום היוולדה.  

או בלבנים סקסיים.

או במגבת כרוכה סביב גופה. 

כל פעם במופע אחר,

מגוון ומפתה.  

הם הורידו וילונות,

כנראה לצורך כביסה,

וביתם נחשף

במלוא הדרו.

אך לאשת השכן

כנראה לא אכפת.

היא תמיד בשלה

כי כך היא רגילה.

אתמול אכלתי

לחמניה עם שמיר. 

היה טעים, אבל 

אינני רגילה 

לריכוז כה גבוה של שמיר. 

הלוא עליתי ארצה 

בכהונת ממשלת רבין. 

רציתי בחור מבוגר

להיראות לידו ילדה.

רציתי בחור מכוער

להיראות לידו יפה. 

רציתי בחור שמנמן 

להיראות לידו רזה. 

רציתי בחור ערמומי 

להיראות לידו תמימה. 

רציתי בחור מניאק 

להיראות לידו נשמה. 

רציתי בחור רציני 

להיראות לידו שנונה. 

רציתי בחור חלש 

להיראות לידו חזקה. 

רציתי בחור פסיכי 

להיראות לידו שפויה. 

ורק על החוכמה 

לא מתפשרת מעולם. 

הבחור שלי חייב 

להיות משכיל וחכם. 

פעם היית מתרגש ממני:

ממשהו שעשיתי,

ממשהו שאמרתי,

מאיך שנראיתי, 

כשחייכתי או דמעתי,

ממה שהרגשתי כלפיך,

ממה שחשבתי עליך, 

ממה שכתבתי אליך.

היום לא נותר לזה זכר:

הכל כשורה,הכל כשגרה,

אני ואתה - זה מובן מאליו,

זה משהו שתמיד היה פה. 

כוח הרגל - הוא כוח עצום. 

אבל אלוהים, כמה כואב

להיות רק אישה שרגילים אליה, 

במקום לרגש כמו פעם. 

הגבר שלי -

הוא כמו בובה מתנפחת, 

כנוע ומציית. 

עושה כל מה שאבקש, 

מסכים עם כל מה שאומר, 

נוגע בי רק כשאני רוצה, 

מגיע אליי בכל קריאה. 

לפעמים זה קצת מפריע,

כאילו אין לו אישיות

משל עצמו. 

אך לעתים קרובות מאד 

זאת הנאה מעין כמותה. 

כי הוא מקסים וחייכן, 

איננו כפייתי, 

מתוק מאין כמותו.

אפילו למרות שמתנהג

כבובה מתנפחת,

הוא הגבר שלי

בשר ודם.